בשנת 1959, בעיירת חוף אנגלית קטנטנה במחוז סאפוק הנידח, ניגשת אישה לא צעירה אל סניף הבנק המקומי כדי לבקש הלוואה לצורך פתיחת חנות ספרים. האישה היא פלורנס גרין, והעיירה היא הרדבורו, שאינה קיימת במציאות. הסופרת היא פנלופי פיצג'רלד, סופרת אנגלייה נפלאה, שעוד נדבר בה.
למיטב ידיעתי, זה ספרה הראשון שתורגם לעברית. הוא יצא לאור באנגליה ב־1978, וארבעים שנה אחר כך, במקביל להולדתו בעברית, יצא בהפקה בינלאומית סרט קולנוע המבוסס עליו. אני מנחש שלו הייתה פיצג'רלד יודעת על הקצב הנינוח שבו חייו של ספרה מתפתחים, היא הייתה רווה מכך לא מעט נחת.
רעשים של שד
מחוז סאפוק נמצא במזרח אנגליה, בביצות ובמישורים המשתרעים בין קיימברידג' ונוריץ'. אזור זה של אנגליה אינו מתוק כמו מחוזות כפריים אחרים של האי היפה הזה, ואינו סוער או קודר כמו מחוזות אחרים. אבל יש בו קסם של נידחות ושל געגוע. את ההיכרות שלי עם מזרח אנגליה עשיתי בזכות פ.ד. ג'יימס, סופרת המתח המהוללת, שגיבור ספריה, המפקח אדם דלגליש, נולד וגדל בו, בכנסיית אביו הכומר, לפני שרכש השכלה ועבר לשרת כקצין בכיר בסקוטלנד יארד. אך גם לאחר שעבר ללונדון, חזר דלגליש פעם אחר פעם למחוזות הולדתו כדי למצוא מעט שקט ומנוחה לרוחו הסוערת.
"נראה שהישרדות היא המרב שאדם יכול לבקש לעצמו באווירה הקר והצלול של מזרח אנגליה". אבל פלורנס גרין רצתה יותר מזה. היא רצתה לפתוח חנות ספרים בעיירה שאין בה כלום. והיא רצתה לפתוח את החנות בבית ישן, שעמד ריק מאות שנים, מתפורר וספוג לחות. היא גם תכננה לגור בבית זה, לבדה. כלומר, יחד עם השד המאכלס אותו, שעשה בו רעשים משונים.
הספר מתאר את מאבקה העיקש של פלורנס לרכוש את הבית ולהקים את החנות. היא עושה זאת למורת רוחה של גבירת העיירה, ויולט גאמרט, הנשואה לגנרל בדימוס, אדם ישר וטוב לב, שהשאיר את אומץ לבו (אם היה לו) במחוזות הצבא שממנו פרש לפני שנים. מרגע שהגברת גאמרט שומעת על המיזם הנועז של פלורנס, היא עושה הכול כדי לחבל בו. פתאום היא נזכרת שהיא רוצה להקים בחוֹר הנקרא הרדבורו מרכז לאמנויות, ומכל המקומות בעולם היא רוצה להקימו דווקא בבית הישן שאותו רכשה פלורנס גרין בכסף שאין לה.
הספר מלא דמויות אקסצנטריות, כמיטב המסורת הבריטית, כשפלורנס גרין היא אחת הבולטות בהן. אנו מתוודעים גם לעורך דין קרתני, לבעל חנות דגים, לצייר אקוורלים, לילדה בת עשר שפלורנס מעסיקה בחנותה, לבן אצולה זקן ותימהוני המסתגר באחוזתו, וכיוצא באלה דמויות המושחות את המחוז האפרורי, המוקף ביצות וים, בכתמי צבע עזים.
נתלית על לשון הסוס
הספר היפה הזה הוא כל כך לא "שנה בפרובנס", או כל ספר דומה מז'אנר הספרים שבהם אורחים לרגע מגלים את קסמו של הכפר. אין שום קסם בהרדבורו, אבל היא מלאת הפתעות. וגם הספר עצמו, בכתיבתו, מפתיע כל הזמן, בסגנונו הייחודי, בחוסר התקינות הפוליטית שלו, ביושרו הפנימי ובעצמאות הגאה והעיקשת של דמויותיו.
כבר בעמודיו הראשונים של הספר אנחנו נתקלים בסצנה שקובעת את סגנונו יוצא הדופן של "חנות הספרים". פלורנס, שאך זה יצאה מפגישתה עם הבנקאי המשמים והיבשושי, נקראת לעזרה על ידי אחד מאנשי העיירה המכונה "איש הביצות". הוא רוצה לשייף את שיניו של סוס אומלל, שכבר לא מסוגל ללעוס את מזונו, ולשם כך הוא מבקש מפלורנס שתחזיק את לשונו של הסוס. "לא הייתי מבקש מכל אחד, אבל אני יודע שאת לא נבהלת". "איך אתה יודע?", שאלה, "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים".
וכאן מגיע תיאור שלא חשבנו שנמצא בספר על גברת בגיל העמידה שרוצה לפתוח חנות ספרים קטנה. "פלורנס לפתה בשתי ידיה את הלשון הכהה, שחלקה העליון חלקלק והתחתון מחוספס, וכמו צייד לווייתנים מימים עברו נתלתה עליה בעוז כדי לחשוף את השיניים שמאחוריה. הסוס עמד בשקט, הזיע והמתין לבוא הקץ. רק אוזניו רטטו לאות מחאה על כל מה שהחיים מתירים לעצמם לעולל לו".
החנות נפתחת, ועד מהרה נפתחת במסגרתה גם ספריית השאלה. בשלב מסוים שומעת פלורנס על צאתו לאור של הספר "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב, והיא מתלבטת אם נכון יהיה למכור אותו בחנותה. לשם כך היא מתייעצת עם האציל הזקן והמסתגר אדמונד ברנדיש, שמכל האנשים בעיירה בחר דווקא בה, בדרך מאוד אנגלית ומהוססת, באמצעות מכתב כמובן, להיות ידידתו. הוא ממליץ לה למכור את הספר כי הוא טוב, ומתעלם מהשאלה אם הוא ראוי אם לאו, בגלל תוכנו השערורייתי. אבל הוא תוהה מדוע ביקשה פלורנס את עצתו, מדוע לדעתה שיפוטו של גבר עדיף על שיפוטה של אישה. "אני לא בטוחה שגברים שופטים טוב יותר מנשים", אמרה פלורנס, "אבל הם מבלים הרבה פחות זמן מהן בחרטה על מה שהחליטו". הנה, אישה כלבבי.
"לוליטה" הפך להצלחה מסחררת בחנות הספרים הקטנה של פלורנס גרין. אבל הצלחה זו הביאה עמה גם צרות גדולות. החל בתלונה למשטרה על כך שבגללה מופר הסדר הציבורי וכלה בדברים גרועים בהרבה.
התחלה בגיל מבוגר
דומה שהסופרת פנלופי פיצג'רלד הייתה יכולה להיות בעצמה דמות בספריה. היא נולדה ב־1916 למשפחת נוקס בארמון הבישופ (סבה מצד אמה) בעיר לינקולן שבצפון אנגליה. אביה, אדמונד נוקס, היה משורר ולימים עורכו של כתב העת הידוע "פאנץ'". אמה, קריסטינה היקס, הייתה מהנשים הראשונות שלמדו באוניברסיטת אוקספורד. דודה רונלד נוקס היה תיאולוג ידוע ומחברם של ספרי מתח; דוד אחר, דילווין נוקס, היה מומחה נודע לצפנים; ודוד שלישי, ווילפרד נוקס, היה חוקר מקרא ידוע. מצוידת בכל המטען המשפחתי הזה הגיעה פנלופי לאוקספורד, שם סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה. אך ההבטחה הגלומה בה נכנעה אל מול שטף החיים.
בעלה, דזמונד פיצג'רלד, היה גבר נאה שאותו פגשה באוניברסיטה. ממלחמת העולם השנייה חזר עם צלב המלחמה שבו עוטר בזכות אומץ לבו במערכה במדבר המערבי, ועם אלכוהוליזם. בני הזוג חוו משברים כלכליים, נמלטו בגלל חובותיהם מלונדון, חיו תקופה מסוימת כהומלסים, ואחר כך גרו בסירה שטבעה פעמיים.
את הקריירה הספרותית שלה התחילה פנלופי בגיל מבוגר, שנה לפני מותו של בעלה. ספרה הראשון, ביוגרפיה של אמן פרה־רפאליטי, יצא לאור כשהייתה בת חמישים ושמונה. הרומן הראשון שלה פורסם כשהייתה בת שישים. מכאן ואילך אי אפשר היה לעצור אותה. היא זכתה לתהילה ספרותית, לפרסים יוקרתיים (בוקר ופן), ונחשבה לאחת הסופרות הגדולות של השפה האנגלית במחצית השנייה של המאה ה־20. היא נפטרה בשנת 2000, כשהייתה בת 83.
לא נגלה מה עלה בגורלה של חנות הספרים של פלורנס גרין. רק נאמר שהוא עולה בקנה אחד עם המוזרות ועם האמת הבוטה שמאפיינת את הספר כולו.
"חנות הספרים" הוא ספר נפלא. התרגום של יותם בנשלום מצוין. העטיפה והעיצוב מקסימים. ניכר במוציאים לאור שנהנו מאוד גם מהספר עצמו וגם מהמעשה המו"לי הכרוך בהבאתו בפני קהל הקוראים העברי. בחלק הפנימי של העטיפה האחורית מופיע דיאלוג מצחיק בין שני המו"לים:
אוריאל: איזה כיף זה לקרוא ספר כזה, שהוא קודם כול ספרות נפלאה וגם מכיל דמויות קיצוניות (כמו שאנחנו אוהבים) ואפילו רוח רפאים!
הילית: באמת נפלא, אבל תגיד לי, אנחנו לא הופכים אנגלים מדי?
אוריאל: אני לא בטוח. תעבירי לי את השרי והסטילטון בבקשה. •
חנות הספרים
פנלופי פיצג'רלד
מאנגלית: יותם בנשלום
תשע נשמות והכורסא, 2018, 146 עמ'
