היה היה ולא היה: דיאלוג עם הילדה שבפנים

בילדותי אהבתי לקרוא על בני משפחה שנותקו זה מזה וזכו להתאחד בנסיבות פלאיות, ועל גיבורים שגילו להפתעתם הורה, אח או אישה שהגיחו מחביון הנשייה. בטרילוגיה הפופולרית בזמנה "בת ירושלים" מאת סופר נשכח בשם לודלאו, מגלה גיבור יווני את שורשיו היהודיים וזוכה בלבה של דבורה אהובתו. אבל מה שהיה פעם נושא מעניין, אחד מיני רבים, הפך בימינו לשבלונה של "גילוי שורשים". זוהי תבנית סיפורית שיש בה כל טוב מבחינת אפשרויות עלילתיות ויצירת מתח, ואפשר להניח ששורשיה באירועים היסטוריים במאה העשרים שגרמו להיעלמויות שונות על רקע שואה ומלחמות, חטיפת תינוקות ופירוק משפחות. מה שנראה כקלישאה הוא נושא מוכר, חי ורוטט.

גיבורת הספר שלפנינו היא ליאת, סופרת צללים, שלאחר מות אמה גילתה את קיומה של אחות למחצה. בהיותה ילדה נטש אביה את אמה ואותה ונסע לארה"ב עם מאהבת צעירה מבאי הבית של אשתו. הילדה והאם היוו יחידה משפחתית יוצאת דופן, וליאת לא ידעה דבר על הנסיבות שהובילו לכך, למעט עצם ההיעדרות. היא חיה בתחושת נכות, חריגות וחוסר. בבגרותה נודע לה על אודות קיום אחות מאם אחרת, ולימים גילתה את שמה והחליטה לנסות וליצור קשר.

אירועי הרומן אינם מובאים בסדר כרונולוגי ויש לכך יתרון סיפורי חשוב: הקפיצות בזמן ממתנות את האפקט המלודרמטי העשוי להיכרך בסיפור שורשים. אין כל סנסציה באירועים. כל האירועים מסופרים באותה רוח של איפוק ומתינות, ורק לקראת הסוף נחשפים מכתבים שנשמרו.

בעלילה מוקדי סקרנות אחדים, ולא כולם מפוענחים. איך הייתה הפגישה? האם אכן הייתה, או רק דומיינה? ומה קרה בהמשך? האם הייתה אכזבה הדדית? אולי הפתעה נעימה? גם כותרת הספר מבטאת אי־בהירות: הדברים היו ולא היו. אולי מה שלא היה ונכתב הוא ביטוי למה שהיה עשוי להיות, ואולי מה שלא קרה או כן קרה בחייה האישיים של הסופרת שמעבר לספר מתגלם באירועים בדיוניים, כפי שמסופר במידע חוץ ספרותי על אודות הסופרת והספר. אבל הדבר אינו חשוב באמת, ומה שהיה או לא היה מבחינת הקורא אכן היה, כי כך מסופר, וכי כך יכול להיות.

הפחד וההחמצה

הספר עוסק ברחשי הנפש של אישה קצת מבוגרת, ונושא האחות האבודה מהווה טריגר להעלאת חוויות, לבטים ובעיקר תחושות של עצב והחמצה. אמצעי מעניין לביטוי הנושא הוא קיומה של ילדה שמשוחחת עם ליאת. עד מהרה מתברר לקורא כי הילדה המתווכחת, טוענת ומבקרת ללא הרף היא הדמות הפנימית המייצגת את האני הקדום, האותנטי, הדורש את האמת, הרגיש לכל בדל של זיוף. האני של ילדה אנרגטית, ליאת המתבגרת שקדמה לאישה השקולה, המתונה והנורמטיבית עד כאב. הדיאלוג עם הילדה מבטא את נפשה המסוכסכת של ליאת.

הספר נפתח בדבריה המתריסים של הילדה, המאשימה את הגיבורה בפחדנות: "את בחיים לא תעזי!", ובהמשך היא מאשימה אותה בהישאבות לסיפוריהם של אחרים, במקום לכתוב את הסיפור של עצמה, כלומר במקום להתמקד בחייה שלה ולהעצימם. הילדה, כהחצנה בדיונית של דמות פנימית, היא ביטוי אקספרסיוניסטי. האישה אומרת "מפחיד לרוץ לאחור" והילדה: "זה כל הכיף". כאשר היא תיפגש או לא עם אחותה, הן ימהרו לצאת מבית הנתיבות, וכלפי חוץ ייראו כאילו הן הולכות לפנים, אך למעשה ילכו לאחור, לצפונות העבר, "כי זו הדרך היחידה להתקדם" (עמ' 23).

הופעת הילדה בראשית היצירה מביעה את הפחד וההחמצה, שכן ליאת היא סופרת צללים המספרת את סיפוריהם האמיתיים של אחרים. הילדה מוחה כנגד עצם הכתיבה, שבעיניה היא ביטוי לאי־חיים, אי־עצמיות, אי־מימוש. זוהי בחירה להיות צל בקטע המקצועי, כי סופר צללים הוא אמן שנותן פה לזולת ולא לעצמו. אך למרות הסתייגותה הילדה מלווה את תהליך הכתיבה, מעלה שאלות, מצביעה על הימנעויות, ומבהירה לליאת שככותבת יש לה מחסומים וגדרות, וחסר לה אומץ, בכתיבה כמו בחיים.

מעניינת ההקבלה בין הסיפור המרכזי לבין הסיפור שליאת כותבת בשליחותה של משפחה ששכרה את שירותיה המקצועיים. בשני הסיפורים משפחות שנקרעות בעקבות החלטה אישית שגויה. המשפחה שבסיפור הפנימי הייתה אומנם קרבן לרשע עולמי, אך ההחלטה להישאר בפולין למרות האזהרות חרצה את גורלה. ולהבדיל, החלטת האב לנטוש את המשפחה ולהסתלק עם אהובתו, בסיפור המרכזי, אמללה את כל המעורבים. בשני הסיפורים מתגלים בני משפחה שאבדו, אך אין ריפוי לשבר, רק תיקון קטן וזניח בהשוואה לכאב הגדול. את חייה של ליאת מלווה השאלה הגדולה הקשורה גם לסיפור חייה וגם לסיפור שהיא כותבת כסופרת צללים: "איך יכולים הורים להשאיר את ילדיהם מאחור?"

חסך משפחתי וספרותי

הספר מחולק לשלושה חלקים לא כרונולוגיים אלא חווייתיים. בראשון, זמנים שונים אך בעיקר תיאור המהומה הנפשית הכרוכה בגילוי האחות; בשני, פיתוח נוסף של הנושא, ובשלישי מככב בעיקר העבר, דרך המכתבים שנתגלו.

קראתי את הספר פעמיים והוא עורר בי התרשמויות שונות. הרומן ממוקד בשני נושאים שמתחברים יחד: הנושא המשפחתי ונושא הכתיבה. דרך הכתיבה מדמיינת הגיבורה את האחות שנמצאה. דרך הכתיבה היא בונה לה ביוגרפיה, זהות ואף איזה צידוק לעובדה מביכה שלא אחשוף. הכתיבה של ליאת ממלאת פערים, יוצרת עובדות שהיו או לא היו. הכתיבה משקפת את מחדליה ופחדיה ונוסף על כך גם מקשרת אותה לאם שהייתה עורכת ספרותית נערצת. אישה כל כך כריזמטית שהאנשים סביבה חשו אפורים וקטנים במחיצתה. בסוף הרומן מתברר לליאת ולקוראים הקשר בין אי־מימוש ספרותי לחסרים משפחתיים. מתוארים כאבי פנטום נפשיים הקשורים לעזיבת האב. ליאת מוצאת בין הניירות שאמה שמרה המון התחלות של סיפורים שכתבה ולא המשיכה: "כמו סיפור בלי סוף".

ברומן השקפות שונות על כתיבה. הצורך בהעזה ועמידה ישרה מול עובדות החיים, כפי שמובע מפי הילדה, שהיא ליאת עצמה בנעוריה. הכתיבה היא גם הנצחה, כפי שאומר אהרון לאחיו לייזר המבכה את חורבן משפחתו. אהובתו של האב היא משוררת שחדלה לכתוב, כתוצאה מייסורי מצפון כבדים. האב ואהובתו ברחו לארה"ב כמו "פושעים נמלטים". סיגל חשה שאיבדה את הזכות לכתוב כי "כתיבה צריכה להיות טהורה ואמיתית", משפט שעשוי להתקבל בגיחוך על ידי נשמות ציניות.

בספר העיוני־פופולרי "סיפור" שכתב רוברט מקי האמריקאי מבחין המחבר בין שתי יכולות: היכולת לכתוב והיכולת לספר סיפור. הראשונה נפוצה מאוד. רבים יודעים להתנסח יפה. השנייה ייחודית ותובענית. אבל מקי לא כתב על שפת התמונות והחזיונות שבלעדיה היכולת לספר סיפור אינה ממריאה לדרגת סיפורת. לא די בסגנון רהוט. נדרש ערך מוסף.

לספר את ולא על

מיכל קירזנר־אפלבוים שייכת למיטיבי כתוב. היא עצמה סופרת ועורכת וגיבורתה סופרת והספר כאמור ארספואטי. הביקורת הנוקבת ביותר על אופן הכתיבה באה מתוך הרומן עצמו, כאשר הילדה הפנימית מביעה את אחד העקרונות החשובים ביותר בסיפורת: "תגידי, אמרה הילדה, כמה פעמים אמרת לי לספר את ולא לספר על"? (עמ' 59). ובכן, בדרך כלל הסופרת כותבת "את" אך לפעמים היא מדברת במילים "על" ואז ניתן לחוש בכתיבה במודעות־יתר והסברים מיותרים, והסגנון גולש למילוליות יתרה. הייתי מוותרת על משפטים כגון: "ואז קפצה לתוך בריכת אוקסיטוצין גועשת" או: "מתחת לעולם המדומה הזה סוערים מי התהום". ידענותה של הסופרת בולטת מאוד וגם חכמת החיים שלה, והדבר מפריע לרומן להישאר במקום החזיוני של "לשון המראות".

עם זאת, יש ברומן תיאורים חיים ומעניינים שיש בהם ייחוד רב, והם מעניקים תנופה, עומק ויופי. הסופרת משחקת יפה עם המוטיב "רוץ בן סוסי", שיר ילדים מקסים שכתב ביאליק, ואזכורו מעלה בדמיון מיד גם את מנגינתו הידועה המביעה את דהרת הסייח. המוטיב משמש לביטוי העידוד העצמי והצורך להתגבר על מכשולים ולעשות מעשים תובעי אומץ.

הוקסמתי מקטע המתאר את היחלצותה של ליאת באמצעות הדמות הפנימית התופסת שליטה במומנט של היחלשות. הסופרת מעצבת את התרגשותה של ליאת לפני הפגישה מצד אחד, ואת הסתייגותו וקנאתו של הבעל מצד אחר. לפני שליאת נשברת, קופצת מתוכה הילדה: "לא היו לה בעל וילדים, היא שעטה קדימה ללא מעצורים…" (עמ' 68). זהו קטע אוניברסלי: כולנו עשויים להיעזר בכוחות פנימיים שנחצבו בראשית חיינו, כוחות פראיים המסייעים לנו להתגבר על מכשולים, על נורמות, על אנשים תקיפים ובעיקר על עצמנו. לילדה הפנימית אין מחויבות. היא לא עושה חשבונות. היא רוצה ומשיגה. היא מסייעת לנו כנגד מי שמבקשים להצר את צעדינו. היא המקור העמוק של העשייה והכתיבה.

 

היה היה ולא היה
מיכל קירזנר־אפלבוים
פרדס, 2018, 195 עמ'