כששערי הגיהינום נפתחו מעל ראשינו, חזרה יעל דרעי לשתי החזיתות שבהן כבר צברה ניסיון: לחימה והסברה. במהלך שירותה הצבאי כלוחמת מעברים, סרטונים שלה מהשירות הפכו ויראליים בטיקטוק העולמי והיא הפכה לשגרירת הסברה של המדינה. ״התעוררתי בשש בבוקר מאזעקה בבאר־שבע. השכנים בבניין סיפרו לנו קצת מה קרה ואמרו שצריך להדליק טלוויזיה כדי להתעדכן בהנחיות. זו הייתה ממש בהלה. במוצאי שבת פתחתי את הטלפון להצפה של שמועות שכבר נהרגתי במלחמה. לקחו סרטונים ישנים שלי וכתבו עליהם ׳יהי זכרך ברוך׳ אבל בקטע שמח, הם חגגו עלינו, לא בקטע של לרחם עליי״. בתגובה היא העלתה סרטון לטיקטוק כשווסט, מדי ב׳ ועמדה צבאית משמשים לה תפאורה. ״העליתי סרטון שלי על מדים וכתבתי שאני מישראל ואני גאה בזה. היו מלא הודעות של תמיכה, בתגובות ובפרטי, הודעות מכל העולם ׳אנחנו בצד של ישראל׳, ׳אוהבים את ישראל׳. כמובן שהיו גם תגובות בסגנון ׳מגיע לכם׳.
״ברמה האישית התגובות שלהם לא מזיזות לי רק מכעיס אותי שהם שמחים בעצב שלנו. אבל הם לא מעניינים אותי באמת, הרבה יותר מטריד שיש לנו חיילים ואזרחים חטופים. אני עדיין מרגישה בחלום רע וממש מקווה שנצליח להגיע לכל החטופים. צה״ל יעשה מה שצריך לעשות וישמיד את עזה, יחריב אותה, צריך לא לרחם על אף אחד. יש לנו הזדמנות למוטט את חמאס. שכל אלה שנרצחו זה לא יהיה לחינם. יש לי מועקה, אני מתעוררת בבוקר והלב לא שלם״.
ביום ראשון בבוקר היא ארזה תיק, נפרדה מהמשפחה ומבן הזוג רועי, עלתה על מדים ויצאה למילואים כשהיא נכונה להגן על המדינה בכל זירה שהיא.
״היה מחסום אחד שהייתי בו יחד עם כוח בט״ש. כל הלוחמים עברו שם ולא היה אחד שלא אמר לי בסוף ׳כל הכבוד, אני לא יודע איך אתם עושים את זה׳״
דרעי (22), גדלה בבאר־שבע בבית מסורתי. ״ההורים שלי חוזרים בתשובה והמשפחה שלנו מגוונת, חלק דתיים וחלק לא, בית מכיל ממש. למדתי באולפנת אמית בבאר־שבע״. בכלל לא היה לה ברור שהיא הולכת להתגייס, ״כל מי שלמדה באולפנה קיבלה פטור מצה״ל בשביל שירות לאומי, אז אפילו שקיבלתי תאריך גיוס התחלתי לחפש מקומות של שירות לאומי. עברתי בין כמה מקומות אבל לא מצאתי שירות משמעותי שאני רוצה לעשות. אחרי שחקרתי עוד קצת אילו אפשרויות יש, החלטתי לבטל את הפטור ולהתגייס. זה היה קצת לא סטנדרטי בסביבה החברתית שלי, אבל היו עוד כמה חברות שהתגייסו וגם באולפנה פרגנו לי על ההחלטה למרות שהיה לי ברור שזו לא הדרך שאליה הם מכוונים״.
היא קיבלה תאריך גיוס חדש בלי הצבה מיוחדת וקיוותה למצוא את עצמה בתפקיד מעניין. ״אמרתי מה שייתנו לי אני אזרום, אבל ממש לא כיוונתי ללוחמה, אפילו לא חשבתי שזו אופציה, הייתי עדינה כזאת, לא בחורה שאת מדמיינת עכשיו בקרבי״.
אחרי ההלם הראשוני על ששובצה לתפקיד לוחמת, הבינה דרעי שמדובר בלוחמי מעברים, וזה כבר היה יותר מדי. ״יצא שם ממש לא טוב לתפקיד הזה. רגע לפני שהתגייסתי יצאה סדרה של כאן 11, ׳מעברים׳, על חיי היום־יום של לוחמי מעברים, שציירה את זה בצבעים מאוד שליליים. לאורך כל הטירונות רק ניסיתי לצאת מהמסלול, הפכתי את העולם, הגשתי טפסים והכול אבל לא משנה מה עשיתי, לא נתנו לי לעבור תפקיד. בשלב מסוים אמרו לי שכשאגיע לגדודים אולי ייתנו לי לעבור לג׳וב. אז הבנתי שאין לי ברירה ואני צריכה לפחות לעבור את השלב הזה, להגיע לגדוד ומשם לנסות למצוא לי תפקיד יותר הגיוני״.
דרעי סיימה את הטירונות ובמקביל פתחה חשבון טיקטוק, ״זה היה סתם לכיף, העליתי סרטוני ליפסינק לשירים וכשחברות שלי צחקו עליי אמרתי להן שיראו שיום אחד אני אהיה כוכבת־על. אבל תכלס, היה לי חשבון סטנדרטי עם 30 צפיות בממוצע לכל סרטון. ואז הגענו לבסיס חדש, צילמתי סרטון והעליתי אותו, וזה היה כמו בסרטים. היינו אחרי יום ממש ארוך בלי חיבור לחשמל ולא היה איפה להטעין את הטלפונים, כבה לי הטלפון. כשהדלקתי אותו אחרי כמה שעות טובות הייתי פשוט בהלם. הסרטון פשוט התפוצץ, היו לו מלא תגובות שכולן היו ׳פרי פלסטיין׳, דגלי אש״ף וכל מיני דברים נגד ישראל. אני לא יודעת איך זה קרה אבל הטיקטוק הזה נכנס לפוריו העולמי (תכנים מובילים, א״ז) וקיבל חשיפה עצומה״.
לדרעי לא ממש היה זמן להתעסק עם מבול התגובות העוינות וגם לא לספור כמה עוקבים הצטרפו לעמוד שלה. היא נכנסה ללו״ז בלתי נגמר של משימות בתפקיד החדש כשבמקביל הייתה לה משימה אישית ברורה: למצוא את הדרך החוצה לאיזה תפקיד ג׳וב.
הבאזז בטיקטוק לא גרם לך לרצות להישאר, לנצל את הפלטפורמה?
״לא לא, בראש שלי חשבתי שאני תכף עוזבת את התפקיד. לא קישרתי בין הטיקטוק לתפקיד היומיומי שלי ולא הייתי נשארת במקום שלא טוב לי. אבל אז התחילה הקורונה והיינו בסגר של 48 יום בבסיס. הסגר הזה גרם לי להתהפך, ממתנגדת לכל מה שאני אמורה לעשות ולמקום שבו אני נמצאת הפכתי להיות הכי בפנים, הכי מסורה ומאמינה בכוח ובחשיבות שיש למשימות שלנו״.
דרעי מסבירה שזה היה שילוב של חיים סגורים בבסיס והתנתקות כמעט מוחלטת ממה שקורה בחוץ, ומפקדת שהצליחה לחבר אותה למשמעות של עמידה בחזית כדי להגן על המדינה. ״התעצבנתי בהתחלה שאומרים לי ׳את הולכת להיות כלבת שמירה, תעמדי סתם שמונה או 12 שעות וילך לך הגב, וזה התפקיד שלך׳. לכן גם היה לי אנטי ממש. וכשהייתי בבסיס הבנתי שיש משהו מעבר, את מותשת נפשית ופיזית אבל מבינה שאת עושה משהו משמעותי. ישנם הלוחמים שנכנסים לכפרים וכזה, שאני מעריכה את מה שהם עושים, אבל אנחנו בקשר יומיומי עם האויב, בקשר פיזי, אנחנו עוצרים אותם ומדברים. היה מחסום אחד שהייתי בו יחד עם כוח בט״ש. כל הלוחמים עברו שם ולא היה אחד שלא אמר לי בסוף ׳כל הכבוד אני לא יודע איך אתם עושים את זה׳. ובאמת כמפקדת התמודדתי בעיקר עם קושי נפשי של חיילים כי זה שירות קשה. יש לי עד היום טראומת קור, כי עמדתי בכפור של ירושלים. אלה חוויות שהתבגרתי איתן ושהפכו אותי לאדם אחר ובחיים לא הייתי מוותרת על זה. זה אומנם קשה אבל ממלא ומספק, וכל מי שאומר שלוחמי מעברים הם סתם כלבי שמירה, לגמרי לא מבין את התפקיד. זה מאוד משמעותי.
״כל כך התאהבתי בתפקיד שרציתי גם לצאת לקורס מ״כים. המשכתי בינתיים להעלות סרטונים, גם מהחיים בבסיס וגם ליפסינק. הם אומנם לא זכו לחשיפה בינלאומית עם מיליוני צפיות אבל גם לא חזרתי להיות חשבון אנונימי, היו בערך 50 אלף צפיות לכל סרטון״.
כך, במקום למצוא תפקיד במקום אחר, נשלחה דרעי לקורס מ״כים וחזרה כמפקדת לבסיס של מחסום מכבים, שם הייתה רוב השירות שלה. ״כשהגעתי בחזרה לגדוד, המצב במדינה היה לא טוב. אלה היו השבועות שלפני שומר החומות, המצב הביטחוני היה מתוח ואנחנו היינו במובן מסוים החזית, אלה שנמצאים יום־יום בנקודות החיכוך והמפגש בין הפלסטינים לישראל״.
פחדת לפגוש מקרוב כל כך את האויב?
״באותה תקופה הייתי בכזה אדרנלין שלא היה לי שם שום פחד, הייתי 'על זה' לגמרי. במשפחה דאגו לי אבל מבחינתי זה לא היה חלק מהמשוואה. עכשיו כשאני יוצאת למילואים זה סיפור קצת אחר. בקיץ למשל הרגשתי איך היה לי פחות ביטחון כשעמדתי במחסום, נכנס בי פחד והייתי כל הזמן בהיכון שמשהו יקרה. בשנה האחרונה הטרור הגיע למחסומים, במחסום שלנו נהרג חייל זמן קצר אחרי המילואים שעשיתי בקיץ״.
היא המשיכה להעלות סרטונים וככל שהמצב הביטחוני היה מתוח יותר כך עלתה גם חשיבות הפעילות שלה ברשת. ״די בתחילת המבצע ראיתי שמישהי עשתה טרנד בטיקטוק של סרטון עם עוגות, הייתה לה עוגה בכל צד, היא התלבטה בין שתיהן ובסוף הלכה לצד של העוגה שהיא אוהבת. לקחתי את הטרנד הזה ועשיתי אותו דבר רק עם דגלים, בצד אחד דגל ישראל ובצד השני דגל אש״ף״.
גם הפעם דרעי לא ידעה שמדובר בחומר ויראלי. היא הכניסה את הטלפון לכיס והתעסקה במשימות שהיו לה על הראש, וכשפתחה את הטיקטוק אחרי כמה שעות מצאה את עצמה בתוך מבול של צפיות ותגובות. ״היום יש לסרטון הזה 48 מיליון צפיות בטיקטוק, ומישהו העלה אותו ליוטיוב שם הוא הגיע כבר ל־68 מיליון צפיות. זה התחיל לצבור תאוצה, גם תגובות הנאצה הרגילות וגם סרטוני התגובה, ואז פתאום אני רואה שמפורסמים מחו״ל, אנשים עם שמונה מיליון עוקבים, גם הגיבו. אנשים כתבו שאני רוצחת תינוקות, שצה״ל הוא כובש ומדינת ישראל היא אפרטהייד, מה לא כתבו עליי שם. התחילו להוציא שירים עליי ומישהו אפילו הדפיס את התמונה שלי על נייר טואלט".
״אני לא תמימה וחושבת שאחרי כמה סרטוני טיקטוק פתאום כולם יאהבו אותנו, ממש לא. אבל אם נצליח לשנות לאדם אחד את התודעה ונגרום לו להבין שאנחנו לא הורגים ילדים ושצה״ל הוא צבא הגנה, זה כבר דבר גדול״
את כל השתלשלות האירועים היא מספרת בנינוחות ועם חיוך על הפנים כאילו לא עמדה במוקד של לינץ׳ דיגיטלי. ״לא זכור לי שנפגעתי מהתגובות, אני ממש לא לוקחת אותן ברצינות, זה אפילו מצחיק אותי. הם הרי אומרים משהו שהוא לא נכון, זה פשוט שטויות, אז זה לא מעניין אותי. גם הסרטון עם נייר הטואלט הצחיק אותי. מה שכן, אם עד אז עשיתי את זה בשביל הכיף, עזבי את הקללות וזה, פתאום הבנתי שיש חשיבות מאוד גדולה לסרטונים שלי, כי בין כל האנטישמים היו גם הרבה מאוד מגיבים ששאלו דברים באמת. אנשים מגרמניה ומספרד כתבו לי ושאלו אם אנחנו באמת עושים את הדברים האלה, אם התקשורת משקרת להם ומראה תמונה חד־צדדית. גם יהודים כתבו לי שהם רוצים לעלות לארץ ולהתגייס ושאלו איך אפשר לעשות את זה״.
לא הפריע בגדוד שלך שאת עושה סרטונים על מדים ובבסיס?
״תמיד הבהרתי, גם לעוקבים שלי, שכל מה שאני עושה תואם אחד לאחד לכללים שצה״ל מציב. למשל, אף פעם לא הבעתי עמדה פוליטית, תמיד נצמדתי לערכי צה״ל ופעלתי לפי מה שמותר. הייתי מפקדת, היו לי חיילים תחתיי שידעו שהכול קורה לפי הנהלים. לגבי התחושה של החברים, עשיתי את הטיקטוקים בזמן ההפסקות ככה שזה לא בא על חשבון מישהו או חס וחלילה על חשבון התפקוד המבצעי, והרבה פעמים גם הצטרפו אליי לסרטונים. לא היו אף פעם התנגדויות, לפעמים צחקו עליי אבל בקטע טוב״.
דרעי מצאה את עצמה בקדמת הבמה הבינלאומית כפנים של מדינת ישראל ושל צה״ל בטיקטוק, וכל שעה שהתפנתה לה מהתפקיד במעברים הוקדשה לתפקיד החדש שקצת בחר בה. ״אני זוכרת שיצאתי אחרי שומר החומות הביתה, שוב סגרנו כמה שבועות ברצף, נסעתי ברכבת ופתאום קלטתי כמה בנות שהצביעו לכיווני ודיברו ביניהן. הסתכלתי אחורה לראות מה אני מפספסת כי לא קלטתי שבעצם הן מסתכלות עליי. הן שאלו אם זאת אני מהטיקטוק ואפילו ביקשו תמונה. בעצם עד אותו הרגע לא הבנתי שהגעתי למיליוני אנשים, הכול קרה בעולם שמקביל למציאות שלי, שהייתה כולה במכבים. רק כשיצאתי רגע לעולם האמיתי הבנתי שאני יכולה להוציא מזה דברים חיוביים, שאני יכולה להשפיע על אנשים שבאמת לא יודעים, שחושבים שאנחנו רוצחים תינוקות להנאתנו כי זה מה שאומרים להם״.
בשגרה, תובנה זו יצרה תפנית מכוננת בחייה של דרעי, אבל בחירום, בימים אלה ממש, זו גם הפכה למשימה לאומית שמוטלת על כתפיה. ״בקרב בשומר החומות ניצחנו, אבל בהסברה, שהיא חזית מאוד משמעותית, הפסדנו, כי בצד השני יודעים לעשות את העבודה בצורה הכי טובה שיש. הם מראים ילדים עצובים בעזה, כולם בוכים איתם ושונאים אותנו ואין אצלנו מי שעונה ומציג את הצד שלנו, שמראה את האמת בסיפור הזה. השתמשתי בטרנדים שרצו חזק בטיקטוק, דרכם עניתי על כל מיני שאלות שראיתי שמעסיקות אנשים בקשר לצה״ל ולמדינה. אחרי הסרטונים האלה גם התחלתי לקבל יותר אהבה בארץ, כי פתאום הכירו אותי גם כאן והייתה קצת קונטרה לכל המגיבים נגד ישראל״.
דרעי מדגישה שבמערכה הזאת, בחרבות ברזל, הרשת נראית כבר אחרת. ״יש הרבה כוכבי רשת שהצטרפו ומעלים סרטוני הסברה, אנחנו הפעם במקום הרבה יותר טוב. כשאני גוללת בטיקטוק אני רואה סרטונים מכל העולם על מה שהיה, אנשים שמסבירים את הסיטואציה, סיפורים, תמונות. כרגע אנחנו נמצאים במקום מאוד טוב ברשתות החברתיות. גם כאן בארץ. בעמוד של ישראל בידור למשל אמרו שכל מי שיש לו אנגלית טובה ויעשה סרטון, הם יפרסמו. זה משהו שעוד לא היה״.
הפנייה לזירת ההסברה הבינלאומית דרשה מדרעי לשנות את כל דפוסי הפעולה שלה ברשת. עד אז חשבון האינסטגרם שלה היה סגור רק לחברים. ״הייתי מאוד פרטית בחיים שלי, לא הסתובבו סתם תמונות שלי ולא שיתפתי הרבה מהחיים האישיים. אבל כשהמספרים בטיקטוק טיפסו, כולם אמרו לי שעם 100 אלף עוקבים בטיקטוק אני צריכה להפוך גם את האינסטגרם לפומבי״. כמעט מיד אחרי לחיצת הכפתור ההיא, זינק מספר העוקבים שלה באינסטגרם ל־30 אלף אבל כבר באותו יום אנטישמים דיווחו על החשבון שלה כאלים. ״ערבים כתבו לאינסטגרם שאני הורגת ילדים ושאני מפיצה אלימות וחסמו לי את החשבון. כל פעם פניתי בבקשה שיפתחו כי מדובר בעלילה, פתחו לי אבל אז שוב נחסם כל פעם מחדש. התייאשתי והחלטתי להישאר רק בטיקטוק אבל היו אנשים שפשוט פתחו חשבון אינסטגרם בשמי והעמוד אשכרה תפס תאוצה, למרות שהוא לא היה קשור אליי״.
במשך שאר השירות המשיכה דרעי לשמש זרוע הסברה מטעם עצמה, עד לשחרור. ״הייתי בחפש״ש ופתאום פנו אליי ואמרו לי שאני הולכת לקבל תעודה על מה שעשיתי ברשתות. הייתי בהלם, עד שחשבתי שסיימתי עם המדים עליתי עליהם שוב״, היא צוחקת. ״הגעתי לאיזה טקס והכירו בכל מה שעשיתי והודו לי על זה. הסיפור הזה התפרסם בכל מקום כי זו הייתה פעם ראשונה שקורה דבר כזה, שהצבא מכיר בפעילות של חיילת ברשתות בלי שהיא התבקשה לעשות את זה״.
כשגזרת את החוגר חשבת להמשיך עם ההסברה או שהדברים היו לגמרי מחוברים?
״אחרי השחרור הבנתי שאני רוצה ליטול חלק של ממש בהסברה הבינלאומית של ישראל. לא ידעתי איך לעשות את זה, ופשוט פניתי לאנשים עד שהגעתי למי שהיה ראש הממשלה אז, נפתלי בנט, ואמרתי לו שאני מוכנה לעשות כל מה שצריך, לתת יד. היה לי ברור שאני ממשיכה לתפקד ברשת כנציגה של צה״ל ושל ישראל. כשהייתי בצבא לא הבנתי מה יש לי בידיים אבל כשהשתחררתי כבר הצלחתי לראות את התמונה המלאה. ואם עד עכשיו הייתי החיילת מהטיקטוק וניסיתי להביא את ההכי טוב, הבנתי שיש עוד עולם שלם שקשור להסברה. נכנסתי לנבחרת המשפיענים של ישראל, שם היינו נפגשים מדי פעם ומקבלים תוכן על הסברה בינלאומית. אני לא לבד בהקשר הזה, למשל יש את העבודה של נטלי דדון שעושה את זה מעולה, היא לקחה את זה על עצמה והיא לא רואה בעיניים.
״אני חושבת שבצד השני מתעסקים בזה המון, הם לא מפסיקים לרגע עם הדה־לגיטימציה ועם ההפחדות, והם גם מצליחים, יש להם קהל. אני לא תמימה וחושבת שאחרי כמה סרטוני טיקטוק פתאום כולם יאהבו אותנו, ממש לא. אבל אם נצליח לשנות לאדם אחד את התודעה ונגרום לו להבין שאנחנו לא הורגים ילדים ושצה״ל הוא צבא הגנה, זה כבר דבר גדול״.
