סצנה ראשונה. אני יורד דרומה, בשיא ימי הקרבות, כדי להביא סיפורים מהשטח, כדי לחפש קצת נחמה בימים הרעים והטרופים האלה. דיווחי החדשות השוטפים מתמקדים, ובצדק, בזוועות ובטבח שהתרחשו במסיבה ברעים, במוצבים הצבאיים, בערים ובקיבוצים המוכים. האייטמים מוקדשים ברובם, ובצדק, לנרצחים ולחטופים, לקורבנות ולניצולים. זה הסיפור שצריך לספר עכשיו, זה ברור. ובכל זאת, ברור לי שאני מחפש סיפור אחר. בימים כל כך רעים וקשים, אני רוצה להפנות את המצלמה אל החסד, אל החמלה, אל הטוּב ואל הרוך. וכשתמר העורכת שאלה אותי מה יהיה בכתבה שלי, כתבתי לה, עוד לפני שיצאתי לדרך – ״מסע אל בארות התום״.
עדיין סצנה ראשונה. אני מתארגן בבית, אורז דברים, מכין סנדוויצ׳ים, מחבק את הילדים. בדיווחי החדשות מדווחים על עוד ועוד מחבלים שמסתובבים בשטח. ולשם אני נוסע השם ישמור. אור הצלם כבר מחכה לי ברכב, גם הוא מפחד מהנסיעה הזאת. הפייסבוק והאינסטוש שלי מתפוצצים מהודעות ותגובות לפוסט שפרסמתי. ביקשתי מהעוקבים שלי להפנות אותי לסיפורים מרגשים ומנחמים. ומתברר שכל הארץ מלאה בהם. אין פינה שאין בה חסד עכשיו. כל כך הרבה בני אדם מקדישים עכשיו את החיים שלהם כדי לעזור לבני אדם אחרים. המלחמה בכותרות, זה נכון, אבל מתחתיה זורמים נהרות צלולים של אהבה ושל חמלה ושל חסד. ואת הסיפור הזה אני אמור לספר עכשיו. איפה מתחילים.
סצנה שנייה. ארומה בצומת בית־קמה. עצרנו כדי לקנות קפה, וכדי להחליט לאן נוסעים. מנהל הסניף עומד על המדרגות בכניסה וצועק אל עשרות החיילים שחולפים מולו, בואו, תיכנסו, תקנו מה שאתם רוצים, זה בלי תשלום, בואו, חיילים! החיילים נבוכים, ניגשים לדלפק ומזמינים לעצמם קפה ומאפה. אחר כך הם יוצאים החוצה, מדליקים סיגריה ובוהים באוויר. כל המדרגות מלאות בחיילים שמעשנים. ובעיניים שלהם יש פחד, אבל גם אומץ וכעס ואמונה. קשה להסביר. אני שואל את אור איך הוא מרגיש, למה הוא נראה מוזר, ואור אומר לי שהחברה שלו בדיוק נפרדה ממנו עכשיו, ושהלב שלו שבור. ניסיתי לשכנע אותה שלפחות נעביר ביחד את התקופה הזו, הוא אומר, אבל היא לא רוצה, היא חושבת שאנחנו לא מתאימים.
לא רחוק מארומה, נמצא החמ״ל הדרומי של ״אחים לנשק״, פעם, מזמן, לפני המלחמה, הם היו אנשים שנויים במחלוקת. היום הם גיבורים. בקצה החמ״ל ניצב מתחם אוהלים שבו עשרות כלבים מבוהלים שניצלו מהתופת. גם להם אחים לנשק דואגים. הם מנסים לאתר את בעליהם, דואגים להסיע אותם בכל הארץ, ומוצאים לכלבים היתומים משפחות אומנה אוהבות. הם כל כך מרגשים אותי, הכלבים. מה הם קשורים למלחמה הרעה הזאת. מה הם קשורים.
יש כל כך הרבה מתנדבים, שצריך מישהו שיעזור להתמודד עם העומס. החסד בסורוקה עולה על גדותיו. וכולם עושים הכול בחינם, באהבה, בנדיבות שאין לה סוף
סצנה שלישית. אנחנו מחליטים לנסוע לבית החולים סורוקה. בחור צעיר שאני לא מכיר, פלג שמו, כתב לי בפייסבוק שאני חייב להגיע, כדי לראות מה הולך שם. בכניסה לבית החולים אני מביט בבניין שבו אבא שלי נפטר, לפני שמונה שנים. קצת מוזר להתגעגע לאבא בתוך כל התופת הזו, אבל היתמות שלי אף פעם לא שואלת אם זה זמן מתאים לביקור. פלג מקבל את פניי ליד מדשאה גדולה. הוא מחבק אותי, העיניים שלו שחורות וטרוטות. כבר ארבעה ימים שהוא לא ישן. בדרך אני מספר לו שכאן איבדתי את אבא שלי, והוא אומר לי שגם הוא איבד את אבא שלו, בבניין הזה ממש. אבא שלו נפטר כשהוא היה בן שמונה עשרה. מוות פתאומי, חד כמו סכין. הוא היה בטיול בגאורגיה כשזה קרה. המשפחה חיכתה לו עם ההלוויה. זו טראומה שהוא עדיין מעבד. אני מחבק אותו שוב וחושב לעצמי, איך זה שלכולם יש סיפורים.
ביום שהמלחמה התחילה פלג יצא מביתו בבאר־שבע, והלך להתנדב בבית החולים. השעות הראשונות בסורוקה היו כאוס מוחלט. חדר המיון התמלא עד אפס מקום. המחלקות כמעט קרסו. מאות מתנדבים, רופאים ואחיות מכל רחבי הארץ, הגיעו לבית החולים כדי לעזור ולהציל חיים, ופלג השתלב במערך הזה. הוא עזר למנהלי האגפים בבית החולים לשבץ את המתנדבים הרבים בין המחלקות, והפך למעין מרכזייה פועמת שמקבלת אלפי שיחות ביום. בזמן שישבנו ודיברנו מישהי התקשרה אליו. שלום פלג, הבנתי שאתה יכול לעזור לי להתנדב בבית חולים, אני אחות, שלחתי לך את התעודה שלי בוואטסאפ. ופלג הטוב אמר לה בסבלנות, תודה לך, תודה, אנחנו בעומס עכשיו של מתנדבים, אבל בטח בעוד כמה ימים נצטרך שוב, תודה. ואני הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי, יש כל כך הרבה מתנדבים, שכבר צריך מישהו שיעזור להתמודד עם העומס. החסד בבית החולים סורוקה עולה על גדותיו. וכולם עושים את הכול בחינם, באהבה, בנדיבות שאין לה סוף.
ביציאה מבית החולים, ליד עשרות המתנדבים של ״לב אחד״ שתומכים במשפחות הפצועים, ראיתי על קיר אבן גדול כמה דפים שוברי לב, עם תמונות של נעדרים. ניגשתי לאחת התמונות כדי לקרוא אותה ולצלם אותה, כשפתאום אחד האנשים שהיה שם, וראה אותי מצלם, ניגש לתמונה ותלש אותה מהקיר. מה קרה, שאלתי אותו, הכול בסדר, והאיש נאנח ואמר בכאב, כן, מצאו את הגופה שלו היום. אלה הימים.
סצנה רביעית. בדרך לעוטף אנחנו עוברים בשכונה קטנה ומוזנחת בבאר־שבע. משפחה משדרות גרה שם באחד הבתים, אם חד־הורית וארבעה ילדים. כשהמלחמה פרצה הם ניסו למצוא מקום מקלט, אבל איש לא הסכים לקבל אותם, כי האישה וילדיה ערבים. בסוף, בדרך לא דרך, הם מצאו דירה, בבית של זוג גייז צעירים ודתיים מבאר־שבע. הם היחידים שהסכימו לפתוח את ליבם ואת ביתם עבורה, בתקופה הקשה והנקמנית הזו. אם חד־הורית ערבייה משדרות, גרה בבית של זוג גייז דתיים בבאר־שבע. איזה עולם.
אני מתקשר לאם המשפחה, סמאר שמה, ושואל אותה אם היא תסכים להתראיין לכתבה. סמאר אומרת שהיא מעדיפה שלא, היא חוששת להיחשף. אני שואל אותה אם אפשר לעזור במשהו, וסמאר שואלת אותי אם אני יכול להשיג לה איכשהו קצת משחקים לילדים. אני אומר לה כן בטח, עוצר בחנות משחקים וקונה לה מלא משחקים שווים. אנחנו מגיעים לבית שלה, מניחים את המשחקים בכניסה, ליד הדלת, ומתרחקים משם במהירות. בדרך לאוטו אני רואה אישה מבוגרת ממוצא רוסי, סוחבת שישיית מים במדרגות. אור הצלם משכנע אותה לקבל מאיתנו עזרה, ואני לוקח ממנה את המים, והולך איתה לביתה. בדרך היא אומרת לי, צריך מים, עוד מעט לא יהיו מים, צריך להיות מוכנים.
סצנה חמישית. הדרך לנתיבות מלחיצה ומסוכנת. הכבישים ריקים. בצידי הדרך עומדות שיירות של עשרות רכבים צבאיים. אנחנו צופרים להם ומנופפים להם לשלום, והחיילים מחייכים אלינו בעייפות. כשאנחנו יורדים מהרכב ברחוב הכלנית בנתיבות ופוגשים את מנחם, אני שומע רצף נורא של פיצוצים מפחידים. אני מתחיל לרוץ ומנחם מרגיע אותי, אל תדאג חביבי, זה פיצוצים מעזה. אין מצב, אני אומר לו, זה נשמע כאן קרוב, ומנחם אומר לי, חביבי, עזה זה כאן קרוב.
כשאנחנו פוגשים את מנחם בנתיבות, אני שומע רצף נורא של פיצוצים ומתחיל לרוץ ומנחם מרגיע אותי, אל תדאג חביבי, זה פיצוצים מעזה. אין מצב, אני אומר לו, זה נשמע כאן קרוב, ומנחם אומר לי, חביבי, עזה זה כאן קרוב
אבא שלי גיבור, ככה הבת שלו כתבה לי בהודעה, אבל מנחם לא הולך כמו גיבור, ולא מדבר כמו גיבור, ולא מתנהג כמו גיבור. אנחנו מתיישבים בסלון, על הקירות מסביבנו תלויות איזה חמישים תמונות של רב שאני לא מכיר. כשאני מבקש ממנחם לספר לי על השבת השחורה ההיא, הוא מחביא את עצמו בין הכיפה לזקן, ובקושי מסכים לדבר. לקחנו כמה אנשים עם אמבולנס לבית החולים, הוא אומר לי. הבנתי מהבת שלך שהצלתם הרבה אנשים, אני אומר, ומנחם מגמגם ואז אומר, מאה, מאה עשרים, אני כבר לא זוכר. נסענו במשך יום שלם הלוך־חזור לבית חולים. הנהג של האמבולנס כבר לא הרגיש את הרגל מרוב שהוא לחץ על הגז. אבל זה לא אני, חשוב לו להדגיש, כל מי שאני, כל מה שאני, קיבלתי מהרב יורם אברג׳ל זכרונו לברכה, הוא היה איש חסד! אתה יודע מה זה חסד, הוא היה איש חסד, וכל מה שאנחנו עושים כאן, זה הכול בזכותו, אתה מבין מה אני אומר לך, תכתוב את זה! זה הכול בזכותו.
סצנה שישית. אנחנו יוצאים מנתיבות ונוסעים לבסיס בעוטף עזה, כדי לבקר את חברי הטוב מתן. הנעליים שהוא קיבל מהצבא עשו לו פצעים איומים ברגליים, אז החלטתי לנצל את הסיבוב כדי להביא לו נעליים חדשות ושוות ויקרות מאוד. אל תדאגו, לא אני שילמתי עליהן, הבוס המושלם שלו במשרד קנה לו אותן, אני רק השליח. כשאני רואה אותו, עם מדים מאובקים ונשק, אני מרגיש פתאום את כובד החיים. רק לפני שבוע ישבנו ביחד בפלורנטין ושתינו בירה במחיר מופקע. איך זה קרה שאנחנו כאן, בשטחי כינוס בעוטף, בשיאה של מלחמה איומה, שבהרבה מובנים עדיין לא התחילה.
רגע לפני שאנחנו נפרדים מתן לוקח אותי לסיבוב קצר בדיסנילנד שמחוץ לבסיס. בפינה אחת עומדים כמה חבר׳ה עם מנגלים, ומכינים לחיילים סנדוויצ׳ים מפנקים. בפינה אחרת עומדת חיילת ומחלקת לחיילים מטענים ניידים. בקצה אחר של המתחם המאולתר ניצב טנדר של נחמנים, עם מוזיקת טראנס יהודית. ובקצה השני ניצבת עגלת קפה קטנה ומתוקה, שמפנקת את החיילים בקפה איכותי, במאפים מושקעים ובעוגיות ביתיות. אני ניגש לעגלה, ומתחנף קצת לחבר׳ה כדי לזכות בקפה בחינם. מתברר שהם מהיישוב נחושה. בכל בוקר הבחור עם העגלה יוצא לבסיס אחר, ובכל בוקר, כל היישוב, מניח לו בפתח הדלת קופסאות עם עוגות ועוגיות. בוא תראה, הוא אומר, יש לי אינסוף, כל הבגאז׳ שלי מלא בעוגיות.
כששתינו קפה מתן סיפר לי סיפור שובר. כמה שעות לפני שנפגשנו, הוא קפץ עם החבר׳ה שלו לאחת הזירות, כדי למצוא גופה של כבאי שהייתה בצד הכביש. במשך דקות ארוכות הם סרקו את השטח, ולבסוף מצאו גופה, אבל זו הייתה גופה של מחבל. הם חזרו לבסיס מאושרים ונרגשים, והודיעו לחמ״ל, ש״הכבאי המת״ הוא בעצם חמאסניק מת. והאנשים בחמ״ל נאנחו ואמרו להם, כן, הכבאי היה עשרים מטר קדימה, מחלקה אחרת מצאה אותו.
רק לפני שבוע ישבנו ביחד בפלורנטין ושתינו בירה במחיר מופקע. איך זה קרה שאנחנו כאן, בשטחי כינוס בעוטף, בשיאה של מלחמה איומה, שבהרבה מובנים עדיין לא התחילה
סצנה שביעית. את היום השני של השוטטות שלנו אנחנו מתחילים בנתב״ג. חשבתי שזה מקום מרגש לחפש בו נחמה. כשהגעתי לאולם הנחיתות ראיתי בחורה מקסימה ונרגשת. הייתי בטוח שהיא מחכה לאיזה חייל גיבור שרוצה להתגייס למילואים, אז ניגשתי אליה והצגתי את עצמי בנימוס. היא חייכה אליי ואמרה לי שהיא לא רוצה לדבר, סליחה, אני אוספת עכשיו את אח שלי, ישר להלוויה של אמא שלנו, שנרצחה בקיבוץ. אני מביט באישה בהלם. סליחה, אני אומר. והיא מביטה בי ומתחילה לבכות.
בלב כבד ומבועת אני ניגש לשלוש נערות מחויכות שעומדות בטרמינל עם דגלי ישראל. למי אתן מחכות, אני שואל, והנערות אומרות שהן באו לקבל את פני המילואימניקים שיוצאים עכשיו לשדה הקרב. לא רחוק מהנערות עומדת קבוצה משונה של ארבעה אנשים. אני ניגש אליהם ומתחיל לשוחח איתם, אבל בדיוק אז נשמעת אזעקה. המאבטחים צועקים על כולם לשכב על הרצפה ולא לזוז. וזה מה שאני עושה. יש משהו כל כך משפיל באזעקה. יש משהו כל כך מדכא בהמתנה החרדתית הזו, בתפילה החשאית והמודחקת, שזה לא ייפול עליי, שזה לא ייפול עליי.
כמה דקות חולפות וכולם נעמדים. אני ניגש לחבורה. מתברר שהם חוזרים עכשיו מלוס־אנג׳לס עם תרומה ענקית של מאות פלטות קרמיות מקצועיות. הם השיגו את התרומה מנוצרים אוהבי ישראל, נסעו לארה״ב כדי להביא אותה, וכבר ארבע שעות שהם מחכים כאן, באולם הנוסעים, לאישור מהאנשים במכס, שתוקעים את כל העסק. אין על ישראל. אני נפרד מהם לשלום וחושב לעצמי, יש אנשים שנסעו לארצות־הברית ובחזרה, רק כדי להביא פלטות קרמיות ללוחמים. כמה גדול הפער, בעת הזו, בין האנשים שחיים כאן בישראל, לבין ההנהגה המתפוררת שלנו. זה לא יאומן.
סצנה שמינית. באמצע המסע הרגשתי שאני חייב להגיע לאיזו חתונה, דווקא עכשיו, בימי הקרבות. לא יודע למה, הרגשתי שזה נכון. כתבתי בפייסבוק מי מכיר זוג שמתחתן היום, וככה הגעתי לחתונה של טל שחר ויהודה, בירוחם הרחוקה והיפה כל כך. הם היו אמורים להתחתן באולם גדול במרכז, החתונה בוטלה בצל הקרבות, אז הם הרימו בספונטניות, מעכשיו לעכשיו, חתונה מצומצמת ופשוטה. בכניסה לירוחם אנחנו נתקלים בשיירה ענקית של מכוניות עם דגלים, הם עושים סיבוב בעיר, וצועקים עם ישראל חי, כדי לשפר את מצב הרוח. וואלה מצב הרוח שלי השתפר בזכותם. איזה מתוקים.
בית הכנסת בירוחם מלא עד אפס מקום. האחיות של החתן לבושות בצבעים כתומים וזהים. ההורים של הכלה יושבים לצידה, בזמן שהיא מתפללת עם עיניים עצומות. בחדר שבו נחתמת הכתובה כולם שרים את השיר ״אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה, המקום ירחם עליהם, ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה״. פעם, כשלמדתי בישיבה, שרנו את השיר הזה וחשבנו על גלעד שליט. מי היה מאמין שיום יבוא ונשיר אותו ליותר ממאתיים חטופים. איזה סיוט.
החופה נערכת במרפסת יפהפייה, בשעת שקיעה. השמיים אדומים ועצובים, בקהל עומדים עשרות חיילי מילואים לובשי מדים. בשלב מסוים בחופה, יהודה החתן לוקח את המיקרופון, ומבקש בשמו ובשם טל שחר, להזמין לרגע הזה את כל הנשמות של האנשים שנרצחו לפני ימים ספורים בחבל עזה. וכשהוא אומר את זה הלב שלי נשבר. עד שכבר שכחתי לרגע אחד מכל הזוועה הזו שמתחוללת עכשיו בעולם, גם לכאן הידיים של השכול מגיעות.
כשהם יוצאים מחדר הייחוד, אני תופס את הזוג הצעיר לשיחה קצרה. אני שואל אותם איך הם הכירו. יהודה מספר שהם הכירו בטרמפ! וטל שחר מוסיפה, בהתחלה הוא בכלל לא רצה לצאת איתי, אחר כך הוא יצא איתי, ונפרד ממני! אבל בסוף נפל לו האסימון, והוא חזר על ארבע! זה הסיפור. אתה רואה, אמרתי לאור, הצלם המאוהב והשבור שלי, אל תאבד תקווה, אולי היא עוד תחזור.
סצנה תשיעית. אנחנו נוסעים בחושך על כבישים ריקים וכואבים, בדרך מירוחם לתל־אביב. אני מתקשר לאמא שלי כדי לדרוש בשלומה, לא דיברנו כל היום. בימים האחרונים היא מתנדבת באולם האירועים וולקן בירושלים, מדי בוקר מגיעים לשם עשרות אנשים, כדי לעזור לפס הייצור של המטבח. ובתוך כמה שעות הם מכינים שלושת אלפים! מנות לחיילים ברחבי הארץ. איזה טירוף. אמא מספרת לי שהיום בבוקר היא פגשה ברחוב, מחוץ לביתה, משפחה מאשקלון. היא שאלה אותם אם הם צריכים עזרה, ואם המשפחה אמרה שהיא מחפשת מקום לעשות לק ג׳ל. אז אמא שלי הקפיצה אותה ללוּדה, שעושה לה ציפורניים, ולודה פינתה לה תור במיוחד. החסד אין לו סוף.
כשאנחנו מגיעים לתל־אביב, אור הצלם שולף את הפלאפון ומראה לי הודעה חדשה שהוא קיבל מהאקסית הטרייה שלו. איי אייי אייייי, בסימן טוב ומזל טוב היא מציעה לו להיפגש! זה באמת לא קשור להיפרד עכשיו, באמצע מלחמה. ומי יודע, אולי מתוך הבלגן הזה, האהבה תצליח איכשהו להשתקם. אני מקפיץ את אור הביתה, ונפרד ממנו בחיבוק. ברדיו מתנגנים שירים של יום הזיכרון. אנחנו חיים עכשיו ביום זיכרון שלא נגמר. אני מתקשר לשירה כדי לשאול אותה אם יש בבית משהו לאכול, ושירה אומרת שלא ממש. אבל אפשר להכין משהו. אבל אני נמצא בדרום תל־אביב, קרוב למסעדת שמוליק כהן, שהיא לדעתי המסעדה הטובה בעולם.
בכניסה לירוחם אנחנו נתקלים בשיירה ענקית של מכוניות עם דגלים, הם עושים סיבוב בעיר, וצועקים עם ישראל חי, כדי לשפר את מצב הרוח. וואלה מצב הרוח שלי השתפר בזכותם.
איזה מתוקים
סצנה עשירית ואחרונה. אני נכנס למסעדת שמוליק כהן בשעת לילה מאוחרת. הטלוויזיה דולקת, והמנהל, טרוט עיניים, אומר לי שהם בעיקרון סגורים, אבל אני יכול לקחת טייק אווי. אני קונה צ׳ולנט בלי בשר, ורניקס, סלט כרוב, טחינה וקציצת גפילטע עייפה. ידעתי שאין סיכוי שאני אצליח להתמודד עם כל האוכל הזה, אבל זה מה שהזמנתי לעצמי, עובדה.
בזמן שהמנהל מכין את האוכל, אני מתיישב במסעדה הריקה וצופה בטלוויזיה. החדשות עצובות ומדכאות. אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לצפות בכל הראיונות השוברים האלה, עם האנשים האלה שכל עולמם חרב עליהם.
למה לא מדווחים במהדורות החדשות על המוכר בארומה בבית־קמה, למה לא מדווחים על מערך המתנדבים של סורוקה, למה לא מדווחים על מיזם הסאבלט הלאומי שמתרחש עכשיו בכל חלקי הארץ, ובפרט על הסאבלט של סמאר בבאר־שבע, למה לא מדווחים על מנחם, שהציל חיים של מאות אנשים, למה לא מדווחים על הבחור המתוק מנחושה, שמפנק חיילים בקפה ומאפה. למה לא מספרים על המלאכים שנוסעים להביא פלטות קרמיות מלוס־אנג׳לס. למה לא מספרים על זוגות שמתחתנים בימי התופת. ועל אקסיות שפתאום נזכרות להתגעגע.
ונזכרתי שם, במסעדת שמוליק כהן, בפתגם היהודי היפה הזה – ״מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך״. יש כל כך הרבה חושך עכשיו בעולם, זה נכון, אבל לצד החושך הזה, ניצבות אלומות בוהקות של חסד, והחסד הזה, החסד הרך הזה, הוא הסיבה היחידה, לדעתי, להישאר כאן, בעולם הזה, שכל כולו ייסורים וביזיונות. יש חסדים פועמים בעולם, אתם מבינים, יש אהבת חינם, ובשבועיים האחרונים, היא פועמת בכל מקום. אנשים מיטיבים זה עם זה. דואגים זה לזה. מרעיפים חמלה זה על זה. המדינה לא ממש מתפקדת עכשיו, זה נכון, גם לפני המתקפה הזו היא לא ממש תפקדה (כואב לי לכתוב את זה). אבל האנשים שחיים כאן, איייי, האנשים שכאן הם התשובה הניצחת לכל השאלות.
אחר כך האוכל מגיע, המנהל מגיש לי את השקית, ואומר לי ברכות, אתה יכול לשבת פה לאכול אחי, זה לא מפריע לי, ואני מחייך אליו ואומר לו, זה בסדר אחי, אבל אולי אני אטעם קצת מהצ׳ולנט. וזה מה שקורה.
גבר בן שלושים ושש יושב במסעדה יהודית ריקה בדרום תל־אביב ואוכל צ׳ולנט לבד. בלב שלו האור והחושך, הרוע והחסד, האכזריות והחמלה, מתערבבים, המחשבות שלו נודדות ובורחות, הוא לא מצליח לאחוז בהן לשבריר שנייה. עוד מעט, הוא חושב לבסוף, אני אלך לישון, ומחר בבוקר שוב השמש תזרח.
