זה קרה בתחילת דרכה של שיפי אלוני בעולם המשחק. אחרי שסיימה את לימודיה, הייתה רעבה לאודישנים. באחד הימים ניגשה לאודישן להצגת ילדים, עברה אותו, ואז עברה מספר מבחני בד נוספים. היא כבר כמעט הרגישה שהתפקיד בכיסה, עד שבסופו של דבר היא קיבלה את תשובה שלילית. "אחר כך שמעתי בשושו שנראיתי להם קצת 'שכונה' והחזות שלי לא התאימה להם, הם לקחו שחקנית אשכנזייה. הרבה פעמים בעיני רוחי ראיתי את עצמי באה והופכת את השולחן למנהל התיאטרון ואומרת לו 'יצאת אפס', אבל בעלי הרגיע אותי. חודש אחרי הם התחרטו, ביקשו את סליחתי וקראו לי להחליף אותה. זה היה הניצחון שלי".
היום, כשהיא בשיא הצלחתה כשחקנית בארבע הצגות ב"הבימה", תפקידים ב"לצבי יש בעיה", "שלטון הצללים" וסדרות נוספות ותפקיד בסרט המדובר "הבלתי רשמיים" לצד שולי רנד ויעקב כהן, היא אומרת: "אתה צריך להאמין בעצמך ובכישרון שלך וכל השאר – ספרדים־אשכנזים זה שטויות. הרבה אנשים אומרים את זה כתירוץ, כפחד להתמודד עם הפחדים שלהם. מתרצים תירוצים שהם כבר לא רלוונטיים כמו 'אני כהה מדי'. אם את באה בראש להצליח, ויש לך דרייב -את תצליחי, אין חומה שלא תוכלי לנפץ ולעבור".
בדומה לחוויה האישית שאלוני עברה, גם הסרט החדש שבו היא משתתפת – "הבלתי רשמיים" של יוצר "שבאבניקים", אלירן מלכה – עוסק בין היתר בנושא הגזענות בחברה הישראלית. העלילה מתחילה בשנת 1983, כשבתו של יעקב כהן, בעל בית דפוס ירושלמי, נזרקת מבית יעקב בטענות שונות שמאחוריהן מסתתרת העובדה העצובה שהיא נולדה לעדה הלא נכונה. כהן מחליט להקים רשימה מזרחית־חרדית שתרוץ לעיריית ירושלים, אוסף שני חברים שלאף אחד מהם אין מושג בפוליטיקה ויחד הם פוצחים במסע בחירות מאולתר, בלי אמצעים ובלי קשרים אבל עם הרבה זעם. כנגד כל הסיכויים הם מצליחים להיכנס לעירייה ומכאן מתחיל המירוץ של השלישייה לכנסת. זהו סיפור הקמתה (עם רמזים לנפילתה) של תנועת ש"ס. סיפור על פוליטיקה ותככים, אפליה וגזענות, סיפור על אנשים חולמים. גם אלוני חלמה להצליח הרבה שנים, ורק לאחרונה, לקראת גיל ארבעים, זה קרה לה. "בדיעבד קלטתי שמשמיים שמרו עליי, לקח יותר מעשור לצאת מחוסר הביטחון והרעב להצלחה. היום אני באה לכל תפקיד באהבה ועושה אותו בלי שום פחד. אני מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת: שיפי אלוני מגשימה את הייעוד שלה להיות על הבמה. לשמח, לרגש, להצחיק".
להעיר את הדובים
ב"הבלתי רשמיים" משחקת אלוני את יהודית, אחותו הצעירה של יעקב כהן. היא נשואה ויש לה משפחה משלה, אבל אחרי שאשתו של יעקב נפטרה לקחה תחת חסותה את הטיפול בחלי, אחייניתה. היא דואגת גם לאחיה ותוך כדי שהיא מזרימה לו סירים של אוכל היא מנסה להוריד אותו מהחלומות על פוליטיקה כי היא חוששת שייפגע. לאודישן היא הגיעה מוכנה לתפקיד המאמא המזרחית החמה עם כיסוי ראש. "גם אני וגם אלירן ירושלמים, אז ישר הייתה כימיה והשיחה קלחה". האודישן הבא כבר התקיים עם שולי רנד. "אני מסתכלת לשמיים ואומרת 'וואו, אני הולכת לשבת עם שולי רנד באותו חדר', לא אכפת לי כבר אם אתקבל או לא". במפגש עצמו היא דווקא הייתה רגועה. "לא ראיתי בעיניים מהרגע שהמצלמה נדלקה, זה זרם והלך טוב. יצאתי משם באושר עילאי וידעתי שאני את שלי עשיתי ומה שיהיה – יהיה".
כשקיבלה תשובה חיובית, לא מעט בזכות דחיפה של רנד עצמו שהתרשם ממנה עמוקות באודישן המשותף שלהם, הרגישה שהגשימה חלום – לשחק סוף־סוף בסרט, ועוד לצד רנד. "שולי הוא פנומן ברמות, הוא נכנס לחדר וישר מרגישים את הנוכחות, את הולכת אחריו כמו גורו. בחזרות ישבתי, הקשבתי למוזיקה שלו באוזניות, המוזיקה הזאת ששנים התנגנה לך בסלון ופתאום הוא כאן ליד וזה היה נורא מרגש. בצילומים רק למדתי ממנו". גם העבודה לצידו של יעקב כהן הייתה מיוחדת: "יעקב מאוד מצחיק. הוא לב גדול שהולך על שתי רגליים, הוא שחקן ענק".
מה ידעת על הסיפור של ש"ס לפני הסרט?
"לא המון. קראתי קצת רקע לפני הסרט. יעקב כהן שעליו מבוסס הסרט פשוט נעלם, הוא הקים את ש"ס ואין עליו אפילו ערך בוויקיפדיה. הוא היה בן־אדם פשוט שראה את האפליה וקם להעיר את הדובים מהיער, להגן על הפינה שלו ויחד עם זה על כל הספרדים. הוא מאס בדרך הזאת שכל התקציבים נמצאים אצל האשכנזים שזורקים את הילדה הצנועה והחרוצה שלו מבית ספר, ויצא למלחמה".
את חושבת שהיום יש מקום למפלגה כזאת?
"אני ראיתי את זה כסרט של אנשים. היום אני כל כך לא מעורבת בפוליטיקה, אני כן יכולה לראות מפלגה שהיא בשביל הספרדים, למרות שהכול היום מעורבב. לפעמים צריך מפלגה שתעבוד עבור אותם אנשים ספציפית. יחד עם זאת, אני מקווה בשביל הילדות שלי שלא יהיה הקטלוג הזה של ספרדים ואשכנזים, אני רוצה להאמין שאנחנו מקשה אחת. אני רואה את בכירי המשק ואני רואה שם אשכנזים וספרדים, המנכ"לית של הבימה, אודליה פרידמן, היא ממוצא ספרדי, ואני כל כך שמחה לראות אותה שם. עדיין יש גזענות בחברה הישראלית כלפי אתיופים או כלפי ערבים, אבל כלפי ספרדים זה השתפר מאוד, אני מקווה".
איך הייתה העבודה עם אלירן מלכה?
"למדתי המון מהעבודה איתו, הוא אדם שיורד לפרטים. לפעמים בחזרות לפני הצילומים הרגשתי שאני מתפלפלת כמו בחור ישיבה. הוא היה מעמיק איתנו – מה מערכת היחסים של יהודית עם אחיה? מה היא חושבת על הרעיונות שלו? זה לא מובן מאליו, הרצינות שבה הוא לוקח את הדברים. הוא בא מהעולם הדתי והוא לא שיפוטי כלפי הדמויות שלו. גם בשבאבניקים הוא הראה לצופה עולם שהוא הרבה מעבר לגמרא ומגבעת, הוא הופך אותם לבני אדם ומנפץ סטיגמות על העולם החרדי.
"זה כמו שעשיתי הצגה יחד עם נורמן עיסא. עשינו חזרות ביפו, וראיתי את העולם של הערבים מקרוב. אמרתי לעצמי 'איך לא התביישת לחשוב דברים כאלה על ערבים?' גדלתי בבית סופר ימני, רחבעם זאבי היה דמות להעריץ. היו לי דעות קדומות בראש על ערבים ופתאום הכול התנפץ לי".
כמו בשב"כ
היא נולדה לפני 39 שנה בירושלים, ב"בית חם ומדהים ומאוד אמנותי". אחיה מנגן על פסנתר, אחותה ציירת ואחות נוספת למדה באקדמיה למוזיקה. מגיל צעיר הבינה את כוחו של ההומור. "ראיתי שכל המשפחה צוחקת כשאני מחקה דמויות". אחת הדמויות האהובות עליה הייתה "חכם חנוכה" מהסרט חגיגה בסנוקר. "אמא שלי הייתה מבקשת כל הזמן שאחקה אותו. הוריה היו מוזיקאים לא ממומשים, אמה שרה באירועים משפחתיים ואביה קנה בכסף שקיבל לבר מצווה חצוצרה, אבל החיים שאבו אותם למקצועות פרקטיים יותר – מורה לנהיגה ועובדת בגן ילדים. את השאיפות המוזיקליות העבירו לילדיהם. "כולם למדו פסנתר, חוץ ממני שהייתי בעייתית בלימודים, אז אמא אמרה לי 'את, מאמי, תשקיעי בלימודים'", היא נזכרת בחיוך.
הבית היה מסורתי ואביה החליט שהילדים ילמדו בבתי ספר דתיים: "הוא לא רצה שנברח לו לדיסקוטקים ביום שישי. הוא רצה להגן עלינו, שנהיה ילדים טובים. בדיעבד, אחרי שנים שהתעצבנתי על זה, הבנתי מה הוא רצה, לקחתי הרבה דברים טובים מהעולם הזה". השילוב בין הבית הלא דתי לאולפנה ולבני עקיבא, יצר הרבה דיסוננסים. "התביישתי שאבא הלך בלי כיפה, הוא היה נראה נטע זר, וגם אני הרגשתי לא משם ולא קשורה לדבר הזה. עשיתי הרבה שבתות אצל החברות הדתיות שלי, ומצד שני אצלי בבית עשינו ארוחת שבת ואז היינו יכולים לנסוע לסבא וסבתא. רגע אחד עמדתי ושרתי את המנון בני עקיבא, וברגע השני הייתי יכולה לראות טלוויזיה".
הבדלי התרבות יצרו גם חיכוכים. בכל חופש גדול נסעה אלוני עם חברותיה לגוש קטיף לשבוע של התנדבות. "זה היה השבוע הכי כיפי בשנה, עבדנו בחממות והתרחצנו בים". אבל קיץ אחד היא נסעה קודם לכן לפסטיבל צמח, להופעה של שלמה ארצי. "נסעתי כמו דוסית עם חצאית כדת משה וישראל, וכעבור שבוע קיבלתי בדואר חתיכה מתמונה גזורה שבה רואים נערה יושבת על כתפיים של נער בהופעה בצמח. זו לא הייתי אני, אבל בהנהלת בית הספר רצו להראות לי את ההווי שהולך שם". למרות שחלפו מאז למעלה מעשרים שנה, עדיין ניתן לראות את העלבון שהיא חשה.
"במכתב שצורף לתמונה כתבו שלא נאה ולא יאה שבת אולפנה תלך לכאלו מקומות, ובהתאם לכך הטילו עליי עונש – לא לצאת לשבוע התנדבות. הרגשתי שתקעו בי סכין. אני לא באה מהעולם הזה, ואני מכבדת והולכת עם החצאית שלי להופעה, ועוד של מי? של שלמה ארצי, אמן ישראלי שכולם שומעים אותו. עצבן אותי שההורים שלי לא עמדו על הרגליים האחוריות שלהם וניסו לעזור לי. אבא קיבל את זה בשתיקה, שנים שמרתי להם בלב על זה". חיכוכים נוספים נוצרו על רקע רצונה ללמוד משחק. כבר בכיתה י"א היא התקבלה למכינה של ניסן נתיב, וחלמה ללמוד שם בשעות אחר הצהריים, אבל בהנהלת האולפנה לא ממש אהבו את הרעיון. "זה היה כמו בשב"כ. כמו שהם ידעו שנסעתי לצמח, המנהלת שמעה על ניסן נתיב, הזמינה אותי לשיחה והסבירה לי ש'אמנם זה חוג, אבל חוג משחק לא דוגל במה שאנחנו מאמינים בו', וביקשה ממני להחליט – בית ספר או המשחק. למרות שאמנות הייתה המפלט שלי, לא ראיתי את עצמי מחפשת אולפנה אחרת אז ויתרתי על ניסן נתיב, וסיימתי את י"ב ביזע ודמעות".
בדיעבד את מצטערת על השנים האלו?
"אין ספק שכשהייתי שם הרגשתי שזה סוגר עליי, הרבה פעמים חשבתי על אילו נעורים היו לי אם הייתי לומדת בבית ספר לאמנויות. אבל היום, לקראת גיל ארבעים, אני מודה על מה שלקחתי משם, מעיפה את התסכול והעצבות על דברים שאבדו, את הוויכוחים על למה צריך להתפלל גם תפילת מנחה וזוכרת את הדברים הטובים משם". בסיום האולפנה לא רצתה "להיכנס לגוב האריות של הצבא" ויחד עם שאר החברות בחרה בשירות לאומי. פניה קורנות כשהיא נזכרת בשנה שעשתה בקיבוץ שלוחות בעמק בית־שאן, "זו הייתה שנה מדהימה". בתום השירות התלבטה אם ללכת ללמוד מוזיקה או משחק. היא התחילה מכינה בבית הספר למוזיקה רימון ואחרי שבוע וחצי כבר הבינה שזה לא בשבילה. "אלו היו הימים האחרונים לרישום למשחק בסמינר הקיבוצים, התחננתי שיקבלו אותי, אמרתי למנהל שהוא לא יצטער, ובאמת אלו היו שלוש שנים מדהימות ומלמדות, הסמינר טיפח אותי, גם היום זה ממש בית בשבילי".
"בפוליטיקה אי אפשר לצאת נקי"
כשסיימה את בית הספר למשחק גילתה, כמו רבים אחרים, שהתפקידים בחוץ לא ממש מחכים לה. רק אחרי 12 שנים של עבודה בתיאטראות פרינג' והצגות ילדים, הצליחה לפלס את דרכה לקדמת הבמה.
אחד התפקידים שעשתה בשנים האלו ושהיא עושה עד היום הוא התפקיד של "טופי" בסדרת הילדים האהובה "חיפזון וזהירון". כמה אהובה? אחד מבכירי המערכת ששמע שאני עומדת לראיין אותה השביע אותי שלא אחזור בלי סרטון מאלוני לבתו בת הארבע. "כשילדים קופצים עליי זה כיף בדיוק כמו שבאים מבוגרים ואומרים לי שהם נהנו בהצגה שלי אתמול. 'חיפזון וזהירון' זה בית, ואנחנו מצלמים כבר עונה שמינית. אני ממשיכה לעשות את זה למרות כל הפרויקטים מסביב כי יש לי פינה חמה בלב אליו. זה משהו שהיה שם כשלא הייתה לי עבודה, והיום אני מרגישה בנוח לשחק בהבימה ובחיפזון וזהירון ביחד. זה לא מביך אותי, עבודה לילדים פותחת דברים בלב ובנפש".
לצד העבודה היומיומית הצטבר גם הרבה תסכול. "לא הבנתי איך אני לא פורצת בגדול. ידעתי בתוכי שזה יגיע, אבל כנראה הייתי צריכה ללדת את הבנות ולהירגע, ובאמת אחרי 12 שנה במשחק פתאום הגיעה ההצעה של 'לצבי יש בעיה' ושם הסכר נפתח". ב"לצבי" היא משחקת את לטי, אשתו של צביקה הדר, תפקיד ראשון משמעותי שלה בטלוויזיה. "בתפקיד של לטי שיפי התפוצצה על המסך. כבר כל כך הייתי מוכנה לדבר הזה שהרגשתי הכי טוב בעולם. הייתי שם מצחיקה ועצבנית וחמה, כל שיפי שם על המסך". היא שיחקה ב"לה פמיליה" ובתוכנית המערכונים "אחת שיודעת", ומשם המשיכה ל"הבימה", אולי חלומו הגדול של כל שחקן. בתחילה בקומדיה "בעלה של אשתי" וכיום משחקת בארבע הצגות בו־זמנית. "אני אוהבת שם את כולם – מהמאפרת והשחקנים ועד להנהלה. אני עושה לפעמים שלושים הצגות בחודש, וזה אושר. זה כיף שאתה בגלגול הזה עושה מה שאתה צריך לעשות". לאחרונה השתתפה גם בדרמה הפוליטית "שלטון הצללים" בתפקיד דורית ארדיטי, ניצבת המתמנה למפכ"ל המשטרה. דמות של אישה חסונה, קשוחה וספורטיבית שלא מהססת לעשות שימוש באמצעים לא כשרים על מנת לזכות במשרת המפכ"ל. "בפוליטיקה יש אנשים שבאים עם רעיונות גדולים כמו יעקב כהן וזה מתנפץ להם בפרצוף. כשאתה בעולם הזה אתה לא יכול לצאת נקי, אתה נכנס לתככים ומזימות בעל כורחך. האנשים הכי טובים מתעסקים בלכלוך. אתה רוצה להרים משהו גדול ואתה זקוק לעזרה של חבר כנסת אחר ויודע שהוא ילך איתך רק אם תעשה לו משהו אחר בתמורה".
את הריאיון אנחנו מקיימות בביתה ברמת־גן. בקרוב תעזוב המשפחה את אזור המרכז לטובת עמק יזרעאל, כשהבית שהם בונים בקיבוץ מזרע יהיה מוכן. "בעלי הוא בן הקיבוץ, ולפני חמש שנים הציעו לנו לעבור להרחבה שם. היינו מרוששים וזאת נראתה לנו אופציה מדהימה לבית, לא באמת האמנו שחמש השנים של ההכנות והבנייה יגיעו בסוף, אבל זה קרה, אז עכשיו אני הולכת להיות קיבוצניקית".
ותאכלי הרבה נקניקיות של מזרע.
(צוחקת) "אני לא אוכלת את זה, ויוני טבעוני. הבנות בטוחות שהן עוברות לקאנטרי קלאב עם חדר אוכל ובריכה ליד המשפחה המורחבת, ואנחנו נתמודד עם הנסיעות, יהיה בסדר. אנחנו מסתכלים על זה כהרפתקה ויודעים שאנחנו חייבים לנסות את זה, ואם לא ילך אז זה לא חתונה קתולית, תמיד אפשר לחזור למרכז".
מהמקום השלם מקצועית שבו היא נמצאת כיום, היא מביטה לאחור ויודעת שבעבר התנהלה מתוך פחד שהניע אותה. "פחדתי להיאבד, פחדתי שלא תהיה לי עבודה, פחדתי כל הזמן מה יהיה הפרויקט הבא שלי. בשנתיים־שלוש האחרונות, בעקבות טיפול שעברתי, למדתי לשחרר את הפחד, למדתי שאני הולכת לאודישן ואני עושה את כל מה שאני יכולה, וכשאני יוצאת משם אני סוגרת את הדלת וחושבת על הדבר הבא ולא נתקעת ב'מה עשיתי לא בסדר'. היום אם את אומרת לי 'שיפי, מוציאים אותך מהבימה', או 'יש השגות על התפקיד שלך בסדרה' ואני ממשיכה הלאה, אין לי פחד מזה. אני מאמינה בחיים וביכולת שלי, לא מתנהלת מהפחד הזה יותר, וזה שחרר אותי מהרבה מועקות. המלהקים רואים את זה ובוחרים בי, הם מעדיפים את זה על פני מישהו שמגיע רועד כולו".
גם הבנות שלה, אלי (8), ושירה (6), והתא המשפחתי שהקימה גרמו לה להתבגר ולהיכנס לפרופורציות. "בסופו של דבר, המשפחה שלי זה הדבר שהכי חשוב לי. תמיד זה נשמע לי קלישאה אבל זה נכון, את פתאום פחות היסטרית על עצמך ופחות עסוקה כל היום ב'התקבלתי לא התקבלתי', כי אחרי כל אודישן, ויהיה לתפקיד הכי נוצץ, את צריכה לחזור הביתה ולעשות אמבטיה, להקריא סיפור ולתקתק ארוחת ערב". 
