חדרו הקטן והעמוס של דודו שליטא מספר לפרטים את ההיסטוריה שלו. קירותיו מקושטים בתמונות ממוסגרות מתוך סרטים וקליפים שעשה, עד שלא נשאר סנטימטר אחד פנוי. באחת מהן מככבת המכונה המפורסמת מהסרט "קצב", שקולטת אליה רעשים שבאים מהעולם ומפיקה קולות מסודרים. עד היום משמש הסרטון ללימוד יסודות המוזיקה. "דרכה נפרדתי מעולם המוזיקה", הוא נזכר, "היא למעשה מסדרת את קולות היקום. עד היום אני מקבל פניות מאנשים שקיבלו את הסרט בקלטת שחוקה ומבקשים לראות אותו מחדש".
בתמונה אחרת מונצח מכופף הבננות של מאיר אריאל, ככל הנראה הקליפ הישראלי הראשון בצבע, שנוצר באולפן שהקים שליטא בעין־גדי. "אני מהמעטים בבני דורי שהלכו עם הטכנולוגיה", הוא מכריז בגאווה, "לפני שנה עוד למדתי תוכנת עריכה חדשה שנוצרה. למזלי השכל שלי עוד פעיל ואני נהנה מזה מאוד. מקווה שגם האלצהיימר יברח ממני בגלל זה".
שליטא, שיסגור בקרוב 75 שנות, הוא מיוצרי האנימציה הוותיקים בארץ. במאי, מרצה ואוצר פסטיבל אנימיקס – ממעט האירועים בעולם שמשלבים אנימציה וקומיקס, ועתיד להתקיים בין התאריכים 7־11 באוגוסט בסינמטק תל־אביב בפעם ה־18.
מדובר בעולם די מצומצם של יוצרים. "לקרוא לזה תעשייה זה די יומרני", הוא מודה. "אנימציה היא עיסוק קשה כי היא כוללת הרבה תחומים יחד. זה לצייר ציור, להרכיב תמונה, לספר סיפור, לבנות דרמה, לאפיין דמויות. אני קורא לאנשים שנמשכים לאנימציה הומו־אנימטיקוס. זן אנושי אחר. אלו אנשים עם הרבה סבלנות ואגו מאוד קטן".
למה קטן?
"השחקן למשל משחק לפני המצלמה. הצלם תופס את כל מה שהמצלמה רואה. הבמאי רואה את כולם. האנימטור שולח דמויות ומסתתר באיזה מקום והן מספרות את הסיפור. את רואה רק את התוצאה שלו ואין לך מושג מיהו".
האנימציה נחשבת לענף בקולנוע. היא נוצרה יחד איתו וגם השתמשה בטכנולוגיה שלו – מצלמות קולנוע ומקרן. "אבל אפילו אז היא הייתה יכולה להראות דברים שמצלמת קולנוע לא הייתה יכולה. בשלב מסוים היא הביאה לקולנוע דברים שהוא לא יכול לייצר בעצמו. בקינג קונג הישן, סרט שנעשה לפני שמונים שנה, רואים בובה מטפסת על בניין האמפייר סטייט, מעין קוף פרא שהשתחרר. אנשים ברחו מהקולנוע מרוב פחד".
כיום, אפשר לקבוע שהאנימציה השתלטה על הקולנוע. "כל שוברי הקופות, מטיטאניק ועד אווטאר, הארי פוטר ושר הטבעות, לא היו יכולים להתקיים ללא אנימציה. היא גם גדלה להיות הרבה מעבר לבידור. עושים בה שימוש למשל לצורך שחזורים היסטוריים, הדמיה רפואית, הדמיה טכנולוגית. היא יכולה להראות מציאות זזה שאינה אמיתית, ולכן משתמשים בה לכל שימוש לפי מגבלות הדמיון של היוצרים".
לדבריו, מרגע שנולד המחשב הפכה האנימציה לאמנות המתפתחת ביותר בעולם. "אין אמנות אחרת שמתפתחת במהירות כזאת", הוא טוען, "אבל הקהל אינו מגיע אליה, מהסיבה הפשוטה שאין לה בית. אם את רוצה לשמוע קונצרט את הולכת לאולם קונצרטים. אם את רוצה לראות סרט את הולכת לקולנוע. אם את רוצה להגיע לתערוכה את הולכת למוזיאון. לאנימציה אין בית. משם הגיע הפסטיבל שלנו למעשה. זה המקום היחידי שבו הם יכולים לראות סרטי אנימציה על זקנה, על פרידה, אנימציה למבוגרים שבשמונה דקות אומרת משהו עמוק שלא תמצאי בסרטים של שעה וחצי".
חוכמת הבמבה
אנחנו נפגשים בביתו בשכונת יד־אליהו בתל־אביב. בית ססגוני ומלא השראה, עמוס חפצי אמנות מעשה ידיו להתפאר, שממנו הלך ואליו שב אחרי כמה גלגולים בארץ ובחו"ל.
הוא גדל בבית הזה. נישא לברכה, והוליד איתה ארבעה ילדים, שהביאו להם נכדים. עוד בילדותו נמשך לאמנויות הציור והנגינה. בצו המדינה עקר לפריפריה והתגורר בעין גדי 25 שנה. הוא עסק שם באמנות, ציור, לימודי מוזיקה וגרפיקה, ובתחילת שנות השבעים החליט לחבר את כל התחומים יחד ופנה לאנימציה.
"לא היה מקום ללמוד בארץ, אז נסעתי לארצות־הברית עם משפחתי. כשחזרנו לארץ הקמתי את אחד האולפנים הגדולים, 'סרטי עיןֿ־גדי', שחתומים על הרבה הפקות היסטוריות". בין ההפקות המפורסמות אפשר למנות קטעים ששודרו ברחוב סומסום, סרטי חיסכון באנרגיה ואפילו סרטוני תעמולה למפלגת המערך שנמחקו כליל בידי הלקוחה לאחר מפלתה ב־1977.
"ישראל של שנות השבעים לא התאימה לאנימציה", מודה שליטא. "לא היה לה עניין באמנות הזאת. עשינו שם הפקות קטנות כמו למשל סרט של חצי שעה לחנוכה עבור תנועת גשר, שנקרא 'אורות'. אמרו לי שמראים אותו עד היום. לא יודע מי משוגע להראות אותו".
אבל התעשייה לא הקלה עליהם. "היית עושה סרט ואם רצית לשדר אותו בטלוויזיה היו אומרים לך תן אותו ונשדר בשמחה, אבל לא היו מוכנים לשלם. התפיסה הייתה שאם עשית אנימציה אתה בטח רוצה שיראו אותה אז נעשה לך טובה. אמרתי להם – 'אם אתם מזמינים אצל מישהו ארון ואומרים לו שאתם לא נוהגים לשלם על ארונות, למה שיעשה לכם ארון?' לא נתתי להם".
כמה זמן לוקח לעשות סרט כזה?
"המון. העיקרון הוא שחייב להיות סיפור. אתה חייב להגיד משהו. ויש תהליך של כתיבת תסריט, מעבר לסטורי־ בורד, ואז האנימציה. כדי לעשות אנימציה מצוירת צריך ליצור מאות אלפי ציורים שבהתחלה מצוירים על נייר ואחר כך נצבעים ועוברים לשקפים".
אחרי 11 שנה בעין־גדי עזב את הקיבוץ וחזר לתל־אביב. "כבר הגעתי למסקנה שאין עתיד לאנימציה בישראל ואז אמרו לי שהתחילו להגיע רוסים לארץ ושיש ביניהם ציירים נהדרים. חברתי לשני שותפים והקמנו אולפן עם קבוצה של חמישים עולים מרוסיה. ציירים ברמה שלא הכרנו בארץ".
אבל גם שם, התקוות הגדולות התנפצו באכזבה גדולה. "פנינו לעזרת המדינה. זו הייתה בדיחה, בושת קליטה. מצד אחד היה בזה משהו מאוד ייצוגי, לא היה שבוע שלא היינו בטלוויזיה עם כתבים ושרים, אבל המדינה לא תמכה ברבע מהרמה שהבטיחה".
באילו קשיים נתקלתם?
"היה שלב שרצינו ליישב אותם בבית־שמש ולפעול משם, ובית־שמש לא רצתה לקלוט אותם. מדברים היום על מה שעשו ליהודי מרוקו עם המעברות? באנו אליהם ואמרנו חבר'ה, אם עשו לכם עוולות בואו תתקנו אותן עם האנשים האלה. תביאו לעיר חבורה של אנשים חילונים, משכילים, אמנים שיכולים לפוצץ לכם את העיר ולעשות כאן חוגים. בתיאוריה הם כמובן התלהבו מזה, אבל באופן מעשי זה לא התאים וקרס".
למה בעצם?
"לא נתנו לנו להכניס אותם אפילו לשירותים בבית הספר כי אמרו שהם מלכלכים את הרצפה. בכל יום היינו לוקחים אוטובוס מתל־אביב לבית־שמש בעלויות אדירות. קלטנו אותם ואימנו אותם במו ידינו".
אחרי חמש שנים וחצי המקום נסגר, אבל בחסות הסטודיו הזה, שהכיל את טובי הציירים, נולדו כמה מהדמויות המיתולוגיות בתרבות הישראלית. הזכורה שבהן היא התינוק של במבה, שמפאר עד היום את האריזות של המותג.
מאיפה הגיע הרעיון ליצור את התינוק?
"ערוץ 2 התחיל לשדר. עד אז לא היו פרסומות בטלוויזיה. עשינו כמה פרסומות לקולנוע לפני כן, והגורמים בתעשיית הפרסום הכירו אותי. פנה אליי מפיק של חברת פרסום ואמר שהם מחפשים דמות של תינוק לפרסומת של במבה".
למה דווקא תינוק?
"באותה תקופה היו מעתיקים הרבה מדמויות שהכירו בחו"ל. אלה היו תחילת ימי האינטרנט, והיה שם איזה קליפ של אולפן אמריקני עם תינוק מטופש ומגושם שלבש חיתול וכולם התפעלו ממנו. עבד אצלי בחור מוכשר מבצלאל, גיל אלקבץ, היום הוא אחד האמנים הידועים באירופה. הוא הכין את הסקיצות הראשונות של התינוק, וזכינו במכרז. את כל הסרטים הראשונים עם התינוק של במבה עשינו אצלנו באולפן".
בשלב הזה הוא שולף מתוך הארון חוברת ישנה שממבט ראשון נראית כמו אחד הספרים של דרווין. התינוק המיתולוגי מופיע שם עם זוויות וחישובים משורטטים, הנחיות מדויקות לפרופורציות של יחס גוף וראש מכל זווית ציור. "עשינו ממש ספר הוראות שמסביר איך לצייר אותו. יש היום אולי שניים או שלושה ספרים כאלה בעולם. אנחנו נזקקים לזה כי הצייר המקורי שמצייר במשך הזמן נעלם וצריך להעביר את זה הלאה. תארי לך שבכל שנה יציירו אותו שונה".
למה התינוק הצליח כל כך?
"כי היה בו משהו חי. והוא היה נורא חמוד כשעשינו אותו. התשדיר הראשון שלו, שעשה הבמאי שחר סגל, היה למעשה העתק אחד על אחד של סרט פרסומת שנעשה באנגליה עם תינוק מצויר שיוצא מהלול שלו ומטפס בתוך סביבת הצעצועים שלו. עולה על המדרגות, נוסע ברכבת, על הפילון. הוא כמעט לקח שוט־ביי־שוט ותרגם אותו. אצלנו בארץ, בפרסומות הרבה פעמים גנבו מרעיונות של אחרים".
התינוק הצליח מעבר למה שציפו. "כמעט מיד הם החליטו לשים אותו על האריזה. המכירות שלהם גדלו בפראות ובכל תחרות פרסומות היינו זוכים בפרס ראשון, בהמשך גם יצרו תחפושות שלו".
קיבלתם עליו כסף? תמלוגים?
"שום דבר, מה פתאום? באנימציה, כשאתה ממציא דמות, יש תשלום תמורת העיצוב. בארצות נאורות הוא יכול להגיע לשמונים עד 200 אלף דולר, אתה נותן להם את הדמות והיא שלהם. אסור לך להשתמש בה יותר. כשעשינו את הדמות של במבה אמרנו להם 'אנחנו נותנים לכם דמות ואתם צריכים לשלם עליה'. הם שאלו כמה אני רוצה ואמרתי 6,000 דולר. הם ענו לי 'אנחנו לא נשלם על הדמות. תרוויח מהסרטים שתעשה'. מה שהיה נכון. אמרתי סבבה כי לא רציתי להרגיז אותם. הייתי צריך לפרנס חמישים עובדים ולשלם משכורות".
אז הם לא שילמו לך מעולם על הדמות?
"את כל הסרטים הראשונים עשינו בסכומים נאים, אבל הם לא שילמו אף פעם על הדמות. 10־15 שנים אחר כך, גיל היה בגרמניה. יום אחד מתקשר אליי מנהל חברת פרסום אחד, אריאלי. הוא מספר שגיל הופיע אצלו ואומר שהוא צייר את הבמבה ורוצה תמלוגים על העיצוב של הדמות. 'אבל אתם עשיתם אותה, ואני חושב שהוא צריך לבוא אליכם לקבל את זה'. אמרתי לו: 'אדוני, אתה זוכר שהצענו לכם לשלם 6,000 דולר? אם הייתם משלמים הוא היה צריך לבוא אליי והייתי צריך להסתדר איתו. כיוון שלא שילמתם אז לא קניתם את הדמות. הם התפשרו בסוף על סכום די גבוה, פי כמה מהדרישה המקורית.
"כל כך שמחתי. זו הייתה שמחה בריאה לאיד מהקמצנות הזאת. יש לך כוח ואתה משתמש בו נגד אנשים שלא יכולים להתנגד כי הם צריכים את הכסף. אחר כך עשינו דמויות נוספות, למשל הדמות של קופיקו. אבל התינוק קיים גם היום, 28 שנים אחרי. כבר היה יכול להתגרש ולהתחתן פעם שנייה".
על התינוק העכשווי, אגב, יש לו הרבה מה לומר: "לדעתי הם עשו טעות מאוד גדולה כשהחליטו להפוך את התינוק ליצור ממוחשב. מדמות מצוירת חמודה ולבבית הוא הפך לבובת פלסטיק. יש עכשיו סרטון חדש יחסית של במבה, והוא נראה נורא. הם חשבו שהילדים רגילים לתלת־ממד וזה פופולרי, ולכן גם התינוק צריך להיות כזה. אבל ההפך נכון. אתה רוצה לבדל אותו, שיהיה אחר, למה לעשות אותו עוד בובת פלסטיק מתוך אלף? הפנים שלו לא מתאימים לאנימציה ממוחשבת, הוא נראה דבילי".
לא לילדים בלבד
פרויקט נוסף שיצא מתוך הסטודיו שלו הוא סרטי הבטיחות של אל על, הראשונים שהשתמשו באנימציה ולא בהדגמות של בני אנוש. "המחשבה הייתה שסרט בטיחות למטוס הוא הדבר הכי מפחיד בעולם, כי מנחים אותך מה לעשות אם המטוס מתחיל ליפול, ופתאום יורדת לך מסיכת חמצן וצריך לשים חגורת הצלה אם נופלים למים. עד אז היו מצלמים סרטונים מאוד סטריליים באולפן עם אנשים יפים. הם אמרו, 'בואו ניקח דמות חביבה ונעשה את זה איתה'. קנו מלונדון את הזכויות של הפנתר הוורוד, ועשינו איתו סרטון שזכה להמון שבחים. המצאנו לו גם בן קטן. הם השתמשו גם במוזיקה ורק עליה היו צריכים לשלם 30 אלף דולר בכל שנה בשביל הזכויות. אחר כך הם המשיכו בעוד סרטי אנימציה, דמויות שאנחנו המצאנו עם אבא וילד ששרדו די הרבה שנים".
על פי שליטא, אחת משגיאות התרבות שיש לגבי התחום היא שמתייחסים לאנימציה כמשהו ילדותי. "כל הסרטים שראינו בילדות – באגס באני, טום וג'רי, פופאי – בכלל לא נועדו לילדים. אנשים היו הולכים לקולנוע לראות סרט ארוך ולפניו היה מוקרן סרט מצויר, קארטוּן, ואהבו אותו יותר מאת הסרטים הרגילים, כי שם לא היה פוליטיקלי קורקט והדמויות יכלו להשתולל ולהתפרק. יש נושאים בסרטים האלה שבכלל לא מעניינים ילדים – בניית בית, עישון, בנקאות ופשע. והיום מי רואה את הסרטים האלה? רק ילדים. איזה מבוגר רואה טום וג'רי? אבל אלו סרטים שמבוגרים עשו למבוגרים".
אני מודה שהתקשיתי לצפות ב"ואלס עם באשיר" משום שהמבוגר מטבעו מצפה לאנושיות בסרטים שלו, אחרת הוא מרגיש קצת ילדותי.
"ואלס עם באשיר הוא לא סרט אנימציה במובן הרגיל של המילה. הוא סרט דוקומנטרי שבתור טריק השתמש באנימציה. אם מישהו היה מצלם אותו עם שחקנים זה היה עוד סרט מתוך אלפי סרטי המלחמה. הציור נתן לו ייחוד וזה הצליח לו מעבר למשוער, ככה הייתה לו אפשרות להכניס אלמנטים של חלום למשל".
אבל יש ז'אנר שלם של סרטים באנימציה, כך הוא טוען, שלא הרבה מבוגרים מודעים אליהם. הוא פונה לעמדת המסכים שלו ושולף משם סרט דוקומנטרי מצויר בקולה של בחורה איראנית.
"זה סרט על הגירה. על בחורה איראנית שמהגרת לארצות הברית ובתוך הבלגן שם נושאת את הזיכרונות מהריח של הגרניום שהיה לה ליד הבית. אחת התוכניות בפסטיבל מכילה סרטי אנימציה דוקומנטרית. פסקול של אדם שמספר סיפור על חייו ונותנים לו ביטוי ויזואלי. זה סרט למבוגרים שמאפשר לך לומר דברים הרבה פחות לינאריים ומורכבים. יש לנו גם סרט על סוכן המוסד שלכד את אייכמן. לקחו את רשימותיו, שחקן בריטי דובב אותו, והוויזואליה מאפשרת להתחבר לסיפור. זה פי אלף יותר מעניין מסרט מצולם.
"עשינו גם סדרה של סרטים על זקנה. תחשבי על זה, אלו סרטים על זקנים שנעשו על ידי אנשים צעירים. יש לי ידידה שעובדת עם מגדלי הים התיכון. אמרתי לה – תשלחו לנו זקנים. ניתן להם כרטיסים במחיר כמעט אפסי. הבאנו אותם באוטובוסים והם השתגעו מהתכנים. פתאום הם רואים סרטים שעוסקים בבדידות, בעולם שאין בו לעג לזקן ויש המון חמלה ושמחת חיים. הם אמרו 'וואו. איך לא ידענו שיש דבר כזה?'"
שליטא שולף מהספרייה סרטון נוסף, על ניצולת שואה בלגית בת 92 בשם קלרה פרוביזור. "היא נסעה עם אבא שלה לאושוויץ בקרון והוא היה חולה. היא החליטה לקפוץ מהרכבת עם כמה צעירים, הם ברחו והיא שרדה את המלחמה. כל השנים היא חיה בהרגשה שנטשה את אביה החולה שלא ידע מה קרה לה. זה אכל אותה. יום אחד היא מקבלת פנייה מאיזו אישה שמחפשת אותה. והיא מספרת לה שהייתה באותו קרון עם אביה ושהוא נפטר ברכבת. זו כבר הייתה הקלה גדולה בשבילה – לדעת שהוא לא הגיע לאושוויץ. ואז היא מוסיפה שהוא ביקש לומר לה שאם אי פעם תפגוש את בתו, שתאמר לה שהדבר הכי שמח שקרה לו בחיים הוא שהיא הצילה את עצמה".
האנימציות בסרט מתלבשות על תמונות אמיתיות והניצולה מספרת את הסיפור בקולה. היצירה אכן נראית אמנותית מאוד ומתגברת באמצעות ההנפשה על החוסר בחומרים מתועדים.
יש תחושה שאתה מותח ביקורת על כך שנמצאים בארץ אנשים מאוד כישרוניים שאמנותם לא מוערכת ומתוגמלת מספיק.
"אין כאן אשמים. בכל הפסטיבלים הגדולים בעולם – בשטוטגרט הגרמנית ובאנסי בצרפת, המסה הגדולה של הקהל היא אנשי אנימציה שבאים ברכבות מכל אירופה וחיים אנימציה במשך שמונה ימים מהבוקר עד הלילה. אצלנו בארץ האנימטורים מסוריה ומירדן הפסיקו לבוא לבקר אותנו, אנחנו לבד, והפסטיבל לא יכול להישען על קהילת יוצרים. לכן כולו בנוי לקהל הרחב. לקח לנו הרבה שנים גם לשכנע אנשים שזה בכלל לא לילדים".
שליטא מבקר גם את איכות האנימציה, שכיום זמינה לאנשים הרבה פחות יצירתיים בזכות תוכנות המחשב המשוכללות. "אדם יכול להשתמש בעיפרון או במחשב, הוא יכול לדעת 18 אלף תוכנות, אבל אם אין לו מה להגיד הסרט שלו לא יהיה שווה שום דבר. לא כל מה שזז על המסך הוא אנימציה. יש היום כאלה שמעלים כל מיני חארטות ליוטיוב, ובסדר, זה לא מזיק לאף אחד, זה רק זבאלה, כמו שיש אנשים שלא יודעים לכתוב ומפרסמים שירים".
יוטיוב הוא לא בית
בפסטיבל מתקיימות גם הקרנות לילדים. "אני נפגש עם הילדים ועם המשפחות ומראה להם במשך שעה סרטים קצרים ללא הפסקה. יושב שם עם מיקרופון בחושך ומסביר להם על הסרטים. 'שימו לב שהרקע נקי ואין פרטים, ובכל זאת זה לא מפריע לכם לדעת איפה הדמות נמצאת'. פתאום הם נחשפים לתכנים שיש בהם דמיון, למערכות קשרים נורמליות בין בני האדם, לדברים שלא פוגעים בילד ומבהילים אותו".
אתה רומז שיש היום סדרות מצוירות שפחות מתאימות לילדים?
"עד עידן הטלוויזיה לא היו סרטים לילדים כי הם לא הלכו לקולנוע. ברגע שהטלוויזיה נכנסה התחילו לייצר סדרות גם לילדים. נוצר צורך בייצור של מסה ענקית של אנימציה שילדים אוהבים, שנקראת 'לימיטד'. היא זולה וקל לייצר אותה".
למשל?
"הפלינסטונס זו הסדרה הראשונה שעשו עם לימיטיד אנימיישן והיא עלתה רבע ממה שעולה סדרת אנימציה אמיתית. אבל היא הייתה חכמה, כי הטקסטים והתסריט היו טובים. היום כבר יש סדרות שמייצרות סיפורים אידיוטיים באנימציה פרימיטיבית וילדים רואים את זה. אני פותח את ערוצי הילדים ורואה סדרות בדיוניות עם דמויות מכוערות. עומדות ארבע דמויות על המסך ורק אצל דמות אחת הפה זז. כל השאר עומדים ולא זזים, לפעמים הם ממצמצים כדי שנראה שהם לא התעלפו בינתיים. יש היום בתי חרושת לאנימציה בסין ובטאיוואן שמייצרים אלפי שעות אנימציה בשנה שמתורגמות לכל שפה. סיפורים הכי מטומטמים שיש, וזה חלק גדול מהזילות של התחום".
שליטא מודה שהוא לא יודע אם יצליח להחזיר אפילו את העלות של חלק מהסרטים האמנותיים שהוא עובד עליהם. "הפסטיבלים הם המקום לראות אותם. אומרים לי שהבית של האנימציה יכול להיות האינטרנט, אבל אינטרנט הוא לא בית לשום דבר. ביוטיוב יש מיליוני קטעים של אנימציה, אבל דמייני שאת באה למסיבה ופורשים לך שולחן באורך קילומטר עם מאות אלפי מנות שנראות נהדר ואת לא יודעת ממה הן עשויות ומה יש בקצה. את מתחילה לטעום מהמנות הקרובות אלייך ואחרי כמה דקות הרעב שלך נסתם לגמרי. באנימיקס אנחנו בוחרים לאנשים את הנושאים הכי טובים, מנגישים ומתרגמים אותם".
ובעתיד, לאן אתה חושב שהתחום הולך?
"אנחנו חיים בתקופה שבה האנימציה השתנתה. בהתחלה כולם היו מוקסמים מהיכולות של תוכנות המחשב. היו סרטים מלאי אפקטים, אבל היום הם קצת נרגעו. אוקיי, יש כפתור משוכלל שאתה לוחץ עליו, אבל מה אמרת בזה? איזו חוויה העברת את הבן אדם? אם זה לא קרה הסרט ייעלם. עוד שנה אף אחד לא יזכור אותו.
"האנימציה משתנה כל הזמן, אבל אנחנו כבני אדם לא משתנים. אנחנו עדיין רוצים להבין מה קורה וצריכים משפחה, שבט, עם וקהילה, ומה שתומך בנו הם אותם צרכים שהיו לאדם מאז ומעולם. רק הסרטים שמספקים את הצרכים הבסיסיים שלנו כבני אדם, כמו ספר טוב או מוזיקה שנותנת מענה לרגש שלנו, ישרדו. אם זה לא נשען על צורך בסיסי של קיום, להבין את העולם הזה, לאהוב מישהו, למצוא תשובות לפחדים שלנו – אז הם לא שווים. הם סתם כמו מוזיקה רעשנית שדופקת לך בראש". 
