ספר לי קצת על רגעי הפחד

בשבועיים האחרונים הפכו הרשתות החברתיות לחזית בפני עצמה. את ההודעות והפוסטים השגרתיים החליפו שלל הודעות על בקשות תרומה, סרטוני הסברה, מיזמי חסד ותכנים להעלאת המורל האישי והלאומי. בתוך שטף הודעות הוואטסאפ הועברה גם הודעה יוצאת דופן שנשלחה על ידי נדב קיפניס, בן קיבוץ בארי, בהתאם למידע שהיה בידיו באותה עת:

"אמא שלי לילך קיפניס, אשר כרגע נמצאת בשבי, היא עובדת סוציאלית ששנים רבות מטפלת בילדים בעוטף בהתמודדות עם טראומה. לפני שנתיים וחצי היא הוציאה ספר ילדים ודאגה להדפיס ולחלק עותקים שלו בעוטף ללא שום מטרות רווח, במטרה לקדם את הנושא ושיגיע לילדים שמתמודדים עם הפחד והטראומה הזו. דווקא בימים אלה אני חושב על הספר הזה שיכול לעזור, ויודע שאמא שלי בטוח רוצה שאפיץ אותו עכשיו. גם אני, בתור ילד שגדל בעוטף ועוד לפני הימים הנוראיים שעוברים עלינו עכשיו, קופץ מכל רעש של אופנוע או מדלת נטרקת. אני מקווה להגיע לכמה שיותר הורים שיכולים להשתמש בספר הזה ולהקריא לילדיהם ואולי למצוא קצת נחמה".

קיפניס צירף לדבריו קובץ דיגיטלי של הספר, "שירת הטריגר" שמו. בספר מתוארים רגעים מעוררי בהלה, ומוצעים אופנים שונים של התמודדות, הרגעה וחיזוק. וכך נפתח הספר:

הַיּוֹם זֶה שׁוּב קָרָה / בְּדִיּוּק יָשַׁבְנוּ לַשֻּׁלְחָן / הָיָה מִין יוֹם חָרְפִּי / אָפֹר וּמְעֻנָּן / פִּתְאוֹם הָיָה בָּרָק / שָׁמַעְתִּי בּוּם חָזָק / הִרְגַּשְׁתִּי מִין כִּוּוּץ / וְהַלֵּב שֶׁלִּי דָּפַק. / שְׁנִיָּה עָבְרָה – הֵבַנְתִּי / זֶה רַעַם! לֹא טִיל… / אַךְ בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע / זֶה כָּל כָּךְ מַבְהִיל.

הספר נכתב, כאמור, מתוך המפגשים הטיפוליים במרכז חוסן עם ילדי המועצה, ומתוך חוויה קולקטיבית של קיום במצב חירום מתמשך. מטרתו ללמד משפחות וילדים כיצד לחיות עם מצבים מבהילים – להכיר בהם, לדעת שהם לגיטימיים וללמוד איך להתמודד איתם. השבוע התברר, למרבה הזוועה, כי המחברת שלו נרצחה עם בן זוגה, אביתר. שבעה בני משפחה נוספים מוגדרים כנעדרים, וחלקם מוחזקים בידי חמאס.

הרחקה ושליטה

בעיתות מלחמה, ובמציאות שיש בה מערבולות של חשש, אי ודאות, אובדן וחרדה, האתגרים הרגשיים גוברים ונוצר צורך מתמשך במענים טיפוליים ובתיווך נכון של מצבי חירום לילדים. שימוש בסיפורים רווח מאד ככלי טיפולי בהמשגת הרגש ובעיצוב דרכי פעולה והתמודדות עם הקושי.

"לספרים ככלי טיפולי יש מספר מטרות", אומרת יעל זיוון, מטפלת ב־EMDR, מומחית לטיפול בטראומה ומטפלת משפחתית. "הסיפורים יוצרים הרחקה, ומאפשרים לילד להתבונן מבחוץ על משהו שמהדהד את החוויה שלו. דרך סיפור על אחרים הוא לומד להמשיג את רגשותיו, לתת שם למצוקה ולמצוא כוחות לצד המפגש עם הקושי. קשה לחלץ אדם כשהוא מוצף בתחושות קשות וטובע בהן. לשם כך חשוב, לצד ההכרה וההשתהות בכאב, גם לייצר תנועה לאזורים אחרים במוח ובגוף. תנועה כזאת יכולה להתרחש כשאנחנו בתוך האירוע וגם מבחוץ, וסיפור מאפשר את התנועה הזו".

אחד הקשיים הרגשיים במצבי חוסר אונים הוא התחושה של איבוד שליטה במצב. גם לקושי הזה, ספרים עשויים לתת מענה. "הסיפור מאפשר שליטה. כשילדים חוזרים לספר שהם מכירים, הם יודעים מה קורה ויודעים מה יעשו הדמויות. הם אלה שמחליטים מתי להפוך דף. יש תחושה של שליטה בסיטואציה, שהיא חיונית מול תחושת חוסר האונים שמתעצמת בימים אלה. כמו כן, כשנכנסים למרחב דמיוני זה מאפשר להרפות קצת מהמציאות, להתבונן ולהיכנס למרחב משחקי. המשחקיות שבסיפור מגבירה הנאה ומעורבות רגשית, מסיחה את דעתו של הילד ומסייעת לו להתמודד טוב יותר.

"עצם הקראת הסיפור מאפשרת מרחב של קִרבה", מוסיפה זיוון. "הסיפור מתוּוך על ידי מבוגר, ומאפשר התרגעות. המקצב של הקראת הסיפור הוא לרוב איטי ומשפיע לטובה על המוח. לא צריך להישען רק על סיפורים קיימים. הורים יכולים להמציא סיפורים, ואפשר להמציא ביחד. ביצירתיות יש כוח של חיים, וזה משחרר משהו. נוסף על כל אלו, הסיפור יכול לעזור לא רק להבין את העבר ולקבל את ההווה, אלא גם לסייע ביצירת נרטיב יותר אדפטיבי ופחות חד־ממדי, ולעיתים אף לסייע ביצירת משמעות מיטיבה יותר".

לחבר את שברי הזיכרון

"בכל התרבויות תרגמו את החיים לסיפורים, כי השפה של הסיפור הכי מדייקת את החוויה", אומרת מיכל שמחון, ביבליותרפיסטית, מטפלת מוסמכת בטראומה ומייסדת התוכנית לתואר שני בביבליותרפיה במכללת דוד ילין. "יש התחלה, אמצע וסוף, שפה מרומזת ושפה גלויה, גיבורים ראשיים וגיבורים משניים. לכן בכל התרבויות זקני השבט היו יושבים ומספרים את 'סיפור החיים' השבטי שאותו מעבירים הלאה.

"סיפורים עשויים לסייע בצליחת תקופות קשות. לנרטיב יש כוח ביצירת משמעות, סדר והמשגה. תיווך המציאות הקשה באמצעות סיפור יכולה גם למנוע סממנים פוסט־טראומטיים. בטראומה, הזיכרון הנרטיבי מתפורר, והעזרה הראשונה בטיפול בטראומה היא קודם כול לספר את הסיפור המלא ולייצר רצף. לעשות סדר בזיכרונות לפני שיהיו קפואים ומנותקים, לשזור אותם לרצף אחד עם התחלה, אמצע וסוף, ולדעת שהסיפור נגמר. כש'סוגרים' את הסיפור הוא הופך להיות עבר, בניגוד למצבי פוסט־טראומה, כאשר האירוע נחווה כהווה מתמשך.

"אנחנו יודעים שילדים יכולים לצאת ממצבים קשים, אפילו פוסט־טראומטיים, אם היה לידם מבוגר שתיווך להם את המציאות", מציינת שמחון. "נורא חשוב לתווך לילדים את המציאות, ולא משנה אם זו תאונת דרכים, מלחמה או מוות של אדם קרוב. הורים חוששים שהם מכניסים פחד לילדים כשהם מספרים להם מה קורה מסביבם, אבל זה לא נכון. הילדים חווים את מה שקורה בארץ, מה שלא יהיה. אי אפשר לנתק אותם מזה, הם חווים הכול. אז חשוב לתת לזה מילים ולרפד את הסיפור הקשה בהרבה טוב. אני מספרת את הסיפור המבהיל של הכאן והעכשיו, אבל אני משלבת את הטוב שיש – את המוגנות שלנו כרגע, את הכוחות שלנו, את מה שנעשה כשזה יסתיים".

אופציה נוספת של המשגת האירועים היא על ידי הרחקה ובדיון. את אותו סיפור אפשר לספר גם כאגדה. כך, למשל, מדגימה שמחון, בסיפור על ארץ רחוקה שהיה בה יער יפה עם המון עצים, וכל אנשי הכפר אהבו לעשות שם פיקניקים. יום אחד קרתה שריפה ביער, כל החיות נעלמו והעצים נשרפו. זה היה נורא עצוב, אבל אז תושבי הכפר החליטו לשקם את היער, וכל אחד הביא שתיל חדש.

"הרעיון הוא לא לשקר", מדגישה שמחון. "צריך לגעת בכאב ובפחד, כי הילדים מרגישים את זה ממילא. לא עוזר להגיד שהכול טוב, כי לא הכול טוב. אז אנחנו מדברים בלשון עקיפה, כמו בסיפור היער, או בלשון ישירה, כשהמינונים הם מעט משפטים על הרע והרבה על הטוב שיש, וכך כל המציאות הופכת להיות יותר נגישה".

איך בוחרים ספר מיטיב לסיטואציה הזו?

"הרעיון העיקרי הוא סיפור פשוט, לא מסובך, אבל הוא חייב להחזיק את שני האלמנטים, את התנועה שבין מצוקה להצלה, בין פחד לתקווה. והסוף תמיד חייב להיות טוב. אני נוהגת לתת לילדים גם לצייר ציור אחרי הסיפור. שם אני רואה מה הוא קיבל וקלט, ואני יכולה גם לבדוק אם יש עוד משהו שהוא רוצה לדעת. בכל הרגעים האלו, של הסיפור והשאלות, לחזק את החוויה שאנחנו יחד. הוא לא לבד".

השראה מהכלב

על מדף הספרים מצויים אינספור ספרי ילדים העוסקים באתגרים רגשיים ומתווכים רגשות של פחד, דיכאון, עצב ועוד. בתוכם יש גם ספרים טיפוליים בהגדרה, שנכתבו בהתאם לפרוטוקולים טיפוליים. כזה הוא "אדם ודייגו ביער המחשבות המפחידות" מאת רועי ליס, שעוסק בהתמודדות עם חרדה ויצא לאור ימים בודדים לפני פרוץ המלחמה.

ליס הוא פסיכולוג חינוכי שמשלב בעבודתו הקלינית את דייגו, כלבו האישי המשמש כלב טיפולי. דייגו יודע לזהות ילדים במצבי מצוקה ולהגיב בהתאם – להושיט כפה, להניח ראש, להציע מגע מנחם. בהשראת כלבו החליט ליס לכתוב סדרת ספרים לילדים שעוסקת בהתמודדות רגשית, כשכל ספר מתמקד ברגש אחר. הספר הראשון בסדרה עוסק בחרדה ומספר על ילד ששמו אדם, הנשאר לראשונה לבדו בבית. מחשבות מאיימות משתלטות עליו והוא נתקף חרדה, אך גובר עליה בעזרת כלבו דייגו. הספר בנוי על בסיס עקרונות הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי וכולל חוברת הנחיות להורים, שבה ניתן למצוא כלים ורעיונות כיצד לייעל את הקריאה בספר ולהפוך את הלמידה ממנו ללמידה גלויה.

"אנחנו יודעים שלבעלי חיים יש השפעה מרגיעה, ודייגו הוא השראה עבורי כמטפל", אומר ליס. "הוא יודע לגשת באופן טבעי לכל ילד לפי הצורך שלו: לילדים עצובים הוא ניגש באופן מסוים, לילדים עם חרדה הוא ניגש באופן אחר, ולילדים עם היפראקטיביות הוא ניגש באופן שמתאים להם. הנוכחות שלו משרה שלווה ומביאה משהו מרוכך, שמח ונעים. לא פעם ראיתי איך הוא מחולל קסמים. הגיע אלי ילד שכבר עבר טיפולים רבים ותרופות שונות, ושום דבר לא הצליח להרגיע אותו. באחת הפעמים בקליניקה הוא חווה התקף חרדה איום, שנפסק ברגע שדייגו בא והניח עליו את היד. בקסם הפשוט הזה הוא הצליח להרגיע את הילד, לקרקע אותו, להחזיר אותו לכאן ולעכשיו".

בבתים רבים יש כלבים, וליס מציע לשים לב לכך שכלב עשוי להיות משאב בתקופה כזאת עבור ילדים. "ראשית, בעצם הנוכחות והקרבה, ושנית, בתפקידים שהילדים מקבלים עליהם אחריות כמו לקלח, להבריש או להוציא לטיול. במצבי חירום הפעולות הללו מגדילות את תחושת המסוגלות של הילדים ואת היותם משמעותיים".

הספר נכתב על פי פרוטוקול הטיפול בחרדה, ועמודיו סומנו בלשוניות הממשיגות את השלב הטיפולי, כדי לתת להורים ידע וכלים. "הרכיב הראשון הוא נוכחות, שזה מה שדייגו עושה. נוכחותו מרגיעה ומנחמת, לא נבהלת, ונשארת שם עבור מי שצריך. אחר כך יש רכיבי עבודה גופניים: במצב חרדה הגוף עובד למצב חירום, ואז יש עבודה של נשימה סרעפתית. ולבסוף ישנו הרכיב הקוגניטיבי – חרדה נובעת מתפיסת איום לא נכונה, כשאני במקום בטוח אבל אני משוכנע בכל ליבי שיש מפלצת מתחת למיטה. אנחנו עובדים עם 'משפטי אומץ', סוג של דיבור עצמי שבו ניקח משפט ונחזור עליו כמו מנטרה. אנחנו רוצים שהדיבור העצמי ינסוך תקווה וירגיע עד שהרגע יחלוף".

כמו אצל הארי פוטר

ההנחיות פונות לילדים אך עשויות להיות לעזר גם עבור מבוגרים. "בכל מבוגר חרד יש ילד חרד, והחוויה הגופנית המטלטלת או האיום שאנחנו חשים יכולים להיות משותפים לשניהם", אומר ליס. "עם זאת, למבוגרים יש יכולות ויסות גבוהות יותר מעצם זה שאנחנו בשלים יותר, ויש לנו יכולת של קריאת מצבים והסקת מסקנות טובה יותר. אחד הדברים החזקים אצל ילדים זה כוח הדמיון, וזה מתחבר כאן לכוח של הסיפור. המעבר בין מציאות לפנטזיה הוא אבן יסוד בספרות ילדים, וילדים חווים אותו כמעבר טבעי.

"כך, למשל, בהארי פוטר ישנה הרכבת להוגוורטס, ובנרניה ישנו הארון שצריך לעבור דרכו. בהרבה ספרים ישנו רגע המעבר בין המציאות למרחב אחר, שבו החוקים שונים. גם אצל אדם ודייגו ישנו המעבר מהמציאות לארץ הרגשות שבה מתקיימת ההתמודדות, ולאחריה הכוחות שאדם מביא הביתה. המטרה היא שילדים ייקחו מהספר את הכוחות הללו. אחת התגובות המקסימות שקיבלתי הייתה מילד בן חמש ששאל: זה באמת קרה? זה מראה עד כמה לסיפורים יש כוח על ילדים, כי מבחינתם זה ממשי מאוד".

אני שואלת את ליס על האתגר לכתוב ספר שנושא שני כובעים, של מספר סיפורים ומטפל. "אלו שני תפקידים שונים, שלפעמים סותרים אחד את השני", הוא מסכים. "בתור מספר אני צריך הרפתקה ודרמה, ובתור מטפל אני מגונן. בשלב החשיפות בטיפול אני אגיד לילדים 'לא יקרה לך שום דבר רע', אבל בסיפור, אם זה מה שאומרים לדמות אז אין סיפור. אם אני מבטיח לך מראש שהכול יהיה בסדר, אני שובר את המתח וזה לא מעניין. אלו שני תפקידים שהייתי ער למתח ביניהם. היה לי המזל לעבוד עם צוות מקצועי, ולקחנו בחשבון את כל האספקטים הללו. ההבנה היא שיוצרים משהו שמצד אחד ילדים ירצו לקרוא, ומצד שני יעביר את המסר והיכולות. אחת האינדיקציות שאותתו לי שאני בכיוון היה חבר שהקריא את הספר לילד שלו, ולמחרת הילד חזר מבית הספר עם ציור של יער המחשבות המפחידות שלו. משם גם קיבלתי את הרעיון לצרף לספר דפי צביעה".

הספר הופק בעזרת גיוס המונים בהדסטארט, ויצא לאור לפני חג הסוכות. באותה עת איש לא שיער כמובן מה שיקרה ימים בודדים אחר כך. יום לפני פרוץ המלחמה סיים ליס לשלוח את הספרים לאחרוני התומכים. "ביום ראשון בבוקר התעוררתי למיילים מהורים שכתבו לי שהספר עזר להם לצלוח את השבת. כשהבנתי שאנחנו נכנסים למצב חירום, יצרתי קשר עם אתר 'עברית' וביקשתי שהספר יהיה פתוח ונגיש בחינם לכל מי שזקוק לו. אם עד לפני המלחמה היינו בהבנה של מה הקורונה עשתה לילדים, ייקח לנו זמן להבין מה המלחמה הזאת עשתה לנו. נכנסנו להתמודדות חדשה. לא בכל בית הטיפול הוא נגיש, ואני מקווה שהכלים שבספר יספקו ידע וכוח לתת הקלה ונחמה".