כשאנחנו אחים – אנחנו אריות

"דומה קצת לסיפור על רוחות רפאים", מעיד קארל על הסיפור שלו בפסקת הפתיחה של "האחים לב ארי". "ובכל זאת, הכול זה באמת". נדמה שהמילים הללו יכולות לפתוח כל סיפור על מלחמה, או לכל הפחות מתארות היטב את חווית המלחמה האישית שלי: הכול מרגיש קצת מדומיין, חלוּם (אולי צריך לומר מסויט), ובכל זאת אמיתי להחריד.

קארל ליאון בן התשע חולה ונוטה למות, ואחיו הגדול יונתן מעודד אותו בסיפורים על ארץ פנטזיה שאליה יגיע אחרי המוות: ננגיאלה, שבה חיים "בימי המדורות והאגדות". בסופו של דבר יונתן נהרג לפני אחיו, כשהוא מציל אותו משריפה. כשקארל נפטר כמה חודשים אחר כך, הוא מצטרף אליו בננגיאלה. הם חיים שם באזור דמוי גן עדן, "עמק הדובדבנים", אבל העמק הסמוך, "עמק ורדי הבר", נמצא תחת שליטה של עריץ עוין; הרי גם הרעים מהסיפורים חיים בארץ האגדות. האחים חוברים לקבוצת הלוחמים שמתכננת לשחרר את העמק מהנבל ומהמפלצת שלו, ומצליחים במשימה אחרי שורת הרפתקאות מלאות הדר.

הספר יצא לפני חמישים שנה בדיוק (כן כן, ב־1973), וזכה לתגובות מעורבות. המחברת, אסטריד לינדגרן, התפרסמה בעקבות סדרת הספרים "בילבי", שהיא חומר קריאה קליל (למדי) וידידותית לילדים. לעומתה, "האחים לב ארי" נושא מטען כבד של עיסוק בנושאים כמו מוות, מלחמה ופחד. עם זאת, מבחינת שפה וסגנון הוא נגיש לילדים.

בגן העדן רוחש אויב

הסיפור מסופר בגוף ראשון, מנקודת מבטו של קארל הצעיר, והוא אחד הספרים היחידים שאני מכירה, שמצליח במשימה לאפיין נאמנה את נקודת המבט של ילד קטן כדובר. בגרסה העברית של הספר הוא מנוקד כולו, ונראה שההוצאה (ספרית פועלים, 1984) ייעדה אותו לקריאה עצמאית של ילדים בגילאי תחילת יסודי. ההנגשה הזו זכתה לשבחים ואף לפרסים אך גם לביקורת חריפה; בעיקר על היחס הכמעט מעודד של הספר להתאבדות.

כילדה, הספר זכור לי כיותר מרתק ממפחיד, וזאת למרות איורי התקריב על פניה של הדרקונית, שבבירור נועדו להבהיל. הקריאה המחודשת כמבוגרת, בתקופה המערערת שבה אנחנו כרגע, הזכירה לי מחשבה שחזרה על עצמה בימיי כסטודנטית לספרות: אין חדש תחת השמש. היצירות בנות מאות ואלפי השנים שבהן דַּנו בחדרי הסמינר הקטנים של מסדרונות הר הצופים, היו דומות כל כך לסדרות ולסרטים החדשים שבהם צפיתי באותם הימים. התמות דילגו על פערי הדורות והשתקפו זו בזו: אהבה ומוות, תשוקה וזעם, משפחה ואויבים. הדמויות שגולמו על ידי כוכבי הוליווד בני זמני, היו צאצאיותיהן הרוחניות של הדמויות שהוליד דמיונו של הומרוס.

כך גם מילותיה של לינדגרן המודפסות על הנייר המצהיב, הדהדו את מילות הפיקסל שמרפדות את הגלילה האינסופית שלי בפיד המלחמה המדמם. הסופרת השוודית חייתה לאורך שתי מלחמות עולם והיא מתארת ילדות בזמן מלחמה בצורה מדויקת כל כך, שאני חשה כי זהו תיאור החוויה של ילדיי שלי.

כך למשל, בשלב שבו קארל מתחיל לגלות את הצד האפל של ננגיאלה, הלבה האכזרית שרוחשת מתחת ללוחות הטקטוניים של גן העדן מאיימת להתפרץ. "היה יופי בפונדק. שרנו המון שירים, כמה מהם שידעתי קודם וכמה שאף פעם לא שמעתי, וכולם היו מאושרים. באמת היו? לפעמים היתה לי הרגשה שיש להם איזה צרות נסתרות, כמו לסופיה. היה נדמה לי שלפעמים הם חושבים פתאום על משהו אחר, משהו שהם מפחדים ממנו. אבל יונתן אמר שהחיים בעמק הדובדבנים כל כך קלים ופשוטים, אז ממה הם מפחדים? טוב, בינתיים הם היו מאושרים, שרו וצחקו וכולם היו חברים של כולם, ככה זה נראה". תיאור כתוב היטב של ילד שמגלה את הסדקים במציאות המושלמת, שמתחתיהם רוחש אויב. ילד שמתלבט עד כמה הוא יכול להאמין למה שהוא רואה, כשהוא חש בעצמותיו את הסערה המתקרבת.

אין מפחיד יותר מהלא נודע

אז מה עושים כשיש אויב שמאיים על החיים תחת הגפן ותחת התאנה? פוחדים. "האחים לב ארי", בהתאמה ניגודית לשמו, הוא ספר על פחד. לא ספרתי, אבל המילה מופיעה בטקסט לפחות כמה עשרות פעמים. כמעט שאין כפולת עמודים בלעדיה. קארל פוחד מהמוות. הוא פוחד מהבדידות. הוא פוחד מטנגיל, השליט האכזר. הוא פוחד להסתדר בלי אחיו, והוא פוחד ממה שעשוי לקרות לאחיו במלחמה. הוא פוחד מאנשים שיכולים להזיק לו. הוא פוחד מהחושך, מהזאבים, מהחיילים, מהדרקונית, מהנהר – הוא פוחד כמעט מכל דבר.

ומה עושים כשפוחדים? הספר מציע שלוש דרכי התמודדות, שכל אחת מאפיינת דמות אחרת. קארל מתמודד עם הפחד באמצעות היצמדות לדמויות שמהן יוכל לשאוב נחמה. בדרך כלל אחיו, אבל כשהוא לא בסביבה הוא נשען על מי שכן, אפילו משוחח עם הסוס שלו. יונתן מתמודד עם הפחד באמצעות עשייה. כשהוא בתנועה, פועל למען מטרה, מגונן על אחיו או נמצא בעמדה נדרשת אחרת – הוא נמצא בשיאו. לקארל הוא מסביר שיש דברים שחייבים לעשות, למרות הסיכון, "אחרת אתה לא בן אדם, אלא פיסת לכלוך". נראה שהניסיון לשמור על האופי ועל עולם הערכים הרגיל שלו גם בימים לא רגילים, הוא חלק מהמתכון שלו להישרדות. השמירה על העצמי עומדת כחומה מול פחד המוות או ההשתעבדות. את האופי האויב לא יכול לקחת ממך. "'אבל מה היה אם… הם היו תופסים אותך?' 'אז הם היו תופסים את לב ארי, ולא חתיכת לכלוך,' אמר יונתן".

את הגישה השלישית לפחד מציעה הדמות ההורית היחידה בספר: מתיאס. כיאה לסיפור ילדים קלאסי, לאחים לב־ארי אין הורים. אביהם אבד בים לפני שנים ואימם עדיין בחיים, ועל כן באופן טבעי לא לוקחת חלק בהרפתקאותיהם בעולם שהוא החיים שאחרי המוות. הם שומרים לה חדר בביתם החדש, אבל מלבד זאת לא נראה שהם חשים בחסרונה במיוחד.

מתיאס הוא אחד המורדים בעמק ורדי הבר, איש מבוגר שאימץ אותם כסבא. קארל פונה אליו אחרי אחת ההיתקלויות שלהם בחיילי האויב, שבה הפגין ביטחון רב: "'תגיד, מתיאס, אתה לא מפחד אף פעם?' שאלתי, כשהטנגילאי הזה נעלם. 'כן, כמובן, אני מפחד', אמר מתיאס, 'תרגיש כמה הלב שלי דופק', המשיך, ולקח את היד שלי והניח אותה על החזה שלו. 'כולנו מפחדים', אמר. 'אבל לפעמים אסור להראות את זה'". יש איזו הלימה בכך שהדמות ההורית היחידה מציגה את הגישה ההורית לפחד: לחוש אותו אבל לא להראות אותו, לפעול למרות קיומו – ועם זאת לענות בכנות לשאלה של הילד. כשלעצמי, אני מוצאת את השיטה של קארל כמועילה ביותר לימים אלה, אבל כל אחד ומה שעובד בשבילו.

עוד עובדה על הפחד שהספר מציג היטב היא שהוא מועצם על ידי חוסר הידיעה. אפשר לראות זאת בבהירות בבניית הדמות של המפלצת, קטלה. המספר שומע עליה מכל מיני אנשים, אבל אף אחד לא מוכן לפרט, בבחינת "עדיף שלא תדע". המבוגרים מתכוונים לגונן על הילד, אבל בכל אזכור מעורפל כזה המפלצת הופכת מחרידה יותר, מוזנת על ידי הסיוטים של קארל – ושל הקורא. כאמצעי אמנותי, זה עובד נהדר: המסתורין יוצר פחד שאף תיאור לא יכול היה לייצר. הרי כל תיאור יהיה סופי, לעומת הדמיון האינסופי. בסופו של דבר קטלה נחשפת: דרקונית ענקית ובלתי מנוצחת, יורקת אש קטלנית, אוכלת אדם. בכל זאת, הפחד סביב דמותה יורד אחרי המפגש איתה. ברגע שהיא אמיתית אפשר גם לגבור עליה, כפי שאכן קורה בסוף. לינדגרן, שהבנתה לנפש הילד עולה משלל כתביה, מלמדת כאן על דרך השלילה שיעור חשוב בתקשורת עם ילדים בעת מלחמה: לתת מידע בהיר, לתווך גם את הגרוע ביותר, כיוון שאין דבר מפחיד יותר מהלא נודע.

בריחה פחדנית

נקודת חולשה של הספר, שעברה אותי כילדה אבל לא כמבוגרת, היא הדמות של יונתן. הוא כל כך מושלם, שלא הייתי רוצה לפגוש אותו אף פעם. בהתחשב בקהל היעד, בספרי ילדים דמויות פחות עגולות הן עניין הגיוני, אבל הבכור לבית ארי הוא נטול רבב באופן כה מוקצן עד שנעתי באי נוחות. האם הוא באמת חייב להיות גם יפהפה וגם חכם וגם אמיץ וגם לוחם וגם פציפיסט וגם האח הטוב בתבל? האם כל דמות שמדברת עליו חייבת להאדיר את שמו? הדבר עולה בקנה אחד עם התמה של המספר, אחיו הקטן והמעריץ, ועם זאת, צל צילו של חיסרון ביונתן היה הופך אותו למישהו שאפשר להזדהות איתו.

אבל נקודת החולשה הזו לא מתקרבת לחיסרון המרכזי של הספר, שהוא הסיום המצער: לאחר הניצחון בקרב יונתן נותר משותק בכל גופו, והאחים בוחרים להתאבד יחד כדי להגיע לעולם שאחרי הבא – ארץ פנטזיה נוספת, שהיא ארץ אגדות בדומה לננגאילה, אבל רק של אגדות טובות הפעם. אני נרתעת מהסיום הזה לאו דווקא בגלל טענתם של מבקרי העבר, שהצטעקו כי הדבר עלול לעודד התאבדות בקרב ילדים. ראשית, בכל הנוגע לחיים הידועים לנו, האחים כבר מתים מלכתחילה, לאורך רוב הסיפור. שנית, למיטב ידיעתי הטענה שחשיפה לדמויות שהתאבדו מעודדת חיקוי של המעשה ("אפקט ורתר", שנקרא על שם "ייסורי ורתר הצעיר" של גתה) לא נתמכת על ידי המחקר הפסיכולוגי בן זמננו. ההתנגדות שלי לסיום הזה נובעת מכך שהוא חלש להדהים מבחינה עלילתית.

מה קורה ביום שאחרי המלחמה? מתחילים מחדש. אנחנו קמים, מלקקים את הפצעים ולומדים לחיות עם מה שאיבדנו. במקום לעשות את זה, במקום לשלם את מחיר הקרבות ולבחור בחיים למרות הכול ובגלל הכול, המחברת משליכה לעברנו דאוס־אקס־מכינה בגרסה מורבידית במיוחד. הלוחמים זוכים לתגמול על עוז רוחם, אבל לא בעולם שהם נמצאים בו אלא בעולם הבא 2.0, שבו הכול יהיה מלא רק בחדי קרן ופרפרים. הבחירה לקפוץ מהצוק מוצגת כמעשה אמיץ, אבל התאבדות היא למעשה האקט הפחדני ביותר: בריחה מהתמודדות, בריחה מהחיים, בריחה מהכול. במובן הזה, זהו סיום עלוב לספר שמרביתו עוסק בפחד בצורה מורכבת ומלאת בגרות.

כמו בסיפור, נראה שגם עם ישראל שקם בארצו מתקשה כבר במשך כמה עשורים לכתוב את הפרק שאחרי הניצחון. אבל הבחירה בחיים, כך נדמה, עולה מכל עבר בשבועות האחרונים, מכל ההתגייסויות בחזית ובעורף, מכל מעשי החסד הקטנים והגדולים, מכל המילים הטובות. למרות הסיום, "האחים לב ארי" הוא ספר חכם ורגיש, שמציע שיקוף לחוויות האחרונות, ומספק תיקוף ונרמול לרבים מהרגשות שעולים בנו בימים כאלה, ובין השורות הרבה הצעות להתמודדות יעילה. לטעמי הוא מומלץ לילדים ומבוגרים כאחד. ואולי את כל מה שהוא צריך להזכיר לנו כעת הוא אומר כבר בכותרת: כשאנחנו אחים, ליבנו לב אריה.