את תהילה אחרי לילה של שינה בבית כשהיא לובשת בגדים שהם לא מדים ומתגעגעת לפילאטיס. אנחנו מדברות על כביסה, על געגועים למשפחה ולחברים ומנוחה אחרי שבועיים אינטנסיביים של שתינו, אנחנו משרתות יחד במילואים מתחילת המלחמה. היא גדלה בירושלים וכבר יותר מעשור גרה בנחלאות. עו"סית קלינית, בבית חולים הדסה בגינקוּ־אונקולוגיה ובהוספיס בית.
איך הגעת לתפקיד הצבאי שלך?
"לפני תשע שנים בערך ישבתי אצל חברה שלי ביום העצמאות וקראתי כתבה על משפחות שכולות ומודיעי נפגעים. אני עצמי עשיתי שירות לאומי בכלל אבל משהו בעין תפס אותי כשהאישה השכולה בכתבה אמרה שצוות המודיעים היה צוות של גברים ושהיא כל כך הייתה צריכה חיבוק ברגע הזה. הרמתי את העיניים מהכתבה, הסתכלתי על חברה שלי ואמרתי לה שזה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה להיות מודיעת נפגעים. אני רוצה להיות שם עבור המשפחות. אני לא יודעת איך היא עשתה את זה אבל היא סידרה לי ריאיון בקצין העיר. הגעתי לריאיון ולמיונים ובסוף אמרו לי שהתקבלתי אבל אני לא יכולה להשתלב במערך כי לא עשיתי שירות צבאי. לא התייאשתי. נלחמתי על זה. פניתי לחברי כנסת והגעתי עד לנשיא המדינה דאז, רובי ריבלין. כתבתי מכתב לבית הנשיא והסברתי להם שאני לא מבקשת ידע צבאי, לא מתכוונת לצאת לשטח אבל אני יודעת שיש לי מה לתרום בתחום ושאני מבקשת לקחת חלק במערך הרגיש הזה, להביא את הניסיון שלי. יומיים אחרי ששלחתי את המכתב קיבלתי הודעה שהמכתב התקבל ותוך שבוע קיבלתי תשובה חיובית. התחלתי את שרשרת החיול ונכנסתי ליחידה. הרבה שנים הייתי בכוננויות אבל לא הוקפצתי. רק בשנתיים האחרונות אני יותר פעילה".
המלחמה ושירות המילואים פוגשים את תהילה במקום מאוד פגיע. "מהרגע הראשון הצורך שלי הוא להרגיש משמעותית. החינוך שלי מהבית הוא לצאת ולתרום, אבל כאן יש משהו נוסף. אני חושבת שתחושת המשמעות יושבת גם על להיות רווקה במלחמה. אנשים לא רואים את הכובע הזה אבל רווקות במלחמה זו עמדה חזקה בכל כך הרבה מישורים. זה לוקח אותי להרבה נישות מאוד חשופות. קודם כול אמרתי ביחידה: 'אין לי ילדים, יש לי בעל איפשהו בעולם אבל כרגע עוד לא פגשתי אותו, אז תשלחו אותי אם יש משהו מסוכן או הודעות מורכבות. יהיה עצוב לאבד אותי אבל אני לא משאירה בעל וילדים' – זה מיד עבר לי בראש. יותר מזה", תהילה הדגישה, "'אל תשלחו אותי הביתה להפסקות ארוכות. אני יודעת איפה לקחת אוויר ומתי'. אני צריכה להרגיש משמעותית וכרגע המשמעות היא בחוץ. כשאין לי בית משלי, כשאני לא יכולה לכוון את הכוח שלי להורות וזוגיות – שזה הדבר הכי משמעותי שלנו בעם ישראל – אני צריכה משמעות בחוץ, להיות בעשייה ובנתינה. בזה שאני אהיה, אעשה וארגיש שאני תורמת, ארגיש שיש מישהו שצריך אותי. אני לא רוצה להישאר עם הריק, אני צריכה להרגיש שיש ערך לקיום שלי. עכשיו עוד יותר מתמיד אני רוצה להרגיש שיש מה לעשות איתי, פה בבית אין אף אחד שצריך אותי".
ברובד אחר, המלחמה חושפת באופן עמוק יותר את הלבד. "היו ימים שנורא רציתי לחזור לבית שלי, לנוח, אבל הידיעה שאני חוזרת לדירה ריקה מקשה. פתאום את מרגישה את העצבים החשופים, אלה שאת לא רוצה שיראו עלייך. כל מה שבא לך זה להיכנס למיטה, לקבל חיבוק. רק שמישהו יעטוף אותי ויגיד לי שאני מוגנת. זה מה שאני צריכה בימים האלה. זכיתי ליטול חלק ביחידה שלא ניתן לתאר במילים. יחידה השזורה מאנשים ונשים שמהווים עבורי בית. יש לי מלא אבות חדשים ואחים חדשים ואני מרגישה מחובקת ובכללי אני בת מזל כי יש לי מעטפת, ועם זאת אין לי את היכולת לחזור הביתה במובן המלא של המילה".
בעיני תהילה ההיעדר נמצא בדברים הגדולים והקטנים. "היום למשל ביאסתי חברה טובה. היא רצתה שאגיע להיות אצלה, גם היא לא רצתה להיות לבד, ואכזבתי אותה כי קבעו לי כוננות לילה ביחידה. זה מכה בך. את מבינה שאת תומכת כל הזמן בכולם וגם את רוצה מקום בטוח שבו לא יתבאסו אם באת או לא באת. להפך, שישמחו, שמישהו יחבק. שיהיה לי מקום להניח את עצמי לרגע".
תהילה לא עושה הנחות ושמה על השולחן את כל הכאבים, משהו בתקופה הזו מאפשר להסיר את הפילטרים ולהתקלף. "במהלך השבוע האחרון ביקשו שארכז את כל מספרי הטלפון של בני ובנות הזוג של המשרתים כדי להפתיע אותם בהמשך. זה יצא קצת אירוני שאני טיפלתי בזה אבל שימח אותי שאני יודעת על היוזמה מראש ולא אתאכזב כשזה יקרה. אני מעדיפה לדעת ולהשלים עם היעדר בן הזוג ולא שיבקשו מההורים שלי כדי שימלאו את המקום. הם לא ממלאי מקום. לא הייתי רוצה שהעליבות של החיים שלי תיחשף לעיני כול כשפונים להורים שלי. אני חושבת הרבה פעמים על הרצון שלהם שיהיה שם מישהו בשבילי, ועכשיו עוד יותר. יש לי את ההורים הכי מדהימים בעולם והם יצאו מגדרם רק כדי שיהיה לי טוב וגם בשגרה אני עסוקה במחשבות על הנחת שתהיה להם כשהם ידעו שהלב שלי שלם".
הריאיון עם תהילה מרגש וכואב אבל שלא נתבלבל: זה ריאיון מלא בחיים. בדיוק כמו המקום שכולנו נמצאים בו בימים אלו. "אני עסוקה בכל מיני רבדים של הקיום, לצד הכאב והשכול הכללי, הלאומי, הרחם שלי צועק 'תביאי חיים! תהיי חיים! תקימי בית!' וזה לא שהוא לא צעק את זה קודם. אבל עכשיו הרחם שלי כואב גם על התינוקות שהלכו ולא ישובו, על מה שאנחנו רואים שהוא בלתי נתפס, וגם על הרצון הפרטי הלא ממומש להביא חיים. ואני אומרת לעצמי, איך? עם מי? הכול מעורבב בהכול.
"אני לא מסתובבת עם זהות של רווקה והקב"ה עטף אותי במשפחה מדהימה ובחברים, אני אהובה, עטופה ומחובקת. אבל בסוף אני והבדידות הולכות לישון יחד כבר שנים, יש בי בור תמידי בגוף, ועכשיו אני מרגישה אותו ברמה אחרת. אולי כי אנחנו במלחמה על החיים תרתי משמע. אנחנו נלחמים פיזית על החיים, על הקיום שלנו, ואנחנו במלחמה להמשיך חיים. ליצור חיים. להביא חיים. פתאום המלחמה הקיומית ברמה הפרטית מתנגשת במלחמה ברמה הלאומית. ואני שם בכל הכוח".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
