"אתה מתבונן בבתים הפזורים כאן ומתפעל מיופיים. אני מביט בהם, והמחשבה היחידה שחולפת בראשי היא תחושת הבידוד שלהם, והיעדרו של הפחד מעונש בעת ביצוע הפשע".
אלו הן מילותיו של שרלוק הולמס, המפורסם שבבלשים הספרותיים. הוא מפנה את הדברים לידידו ד"ר ווטסון במהלך נסיעת רכבת המובילה את השניים מלונדון הסואנת אל הפסטורליה של דרום־מערב אנגליה, שבה גגות כפריים אדומים מעטרים כפרגים את נאות הדשא הירוקות: "הם תמיד מעוררים בי תחושה מסוימת של אימה. אני מאמין, ווטסון, על סמך ניסיוני, שסמטאותיה החשוכות והנתעבות ביותר של לונדון אינן מציגות רשימת חטאים איומה מאזור הכפר החייכני והיפהפה הזה" ("שרלוק הולמס – כל הסיפורים", א, תרגום: חנה לבנת ורות שמעוני, כנרת זמורה דביר).
השורות הללו, אשר באו לעולם ב־1892, מבטאות בדיוק חד מדוע דווקא בזמנים האפלים של 2023 אני מוצא לעצמי מעין נחמה בקריאת קורותיו של יודע התעלומות האנגלי. אין מדובר בחיפוש אחר חמימות בריטית בדמות אח בוערת ומקטרת מפוטמת בטבק ריחני, צד אשר קיומו בסיפורי הולמס משני למדי, אלא דווקא בהיישרת המבט אל הרוע המובהק המתקיים במציאות ואל הממדים הכאוטיים ששולטים בה.
בצל הולדת העיתונות
הולמס, יציר כפיו של הסופר הסקוטי ארתור קונן דויל, מבקש להיות סוכנו של ההיגיון בעולם, לפרק את המסתורין שבו לכדי שורת נסיבות התלויות האחת בקודמתה. הוא דבק בכל מאודו בטענה ש"אחר ששללת את הבלתי אפשרי, מה שנותר, לא משנה כמה הוא בלתי סביר, מוכרח להיות האמת". אבל מתוך האמירה הזו מבצבצת אי הסבירות הקיצונית של הקיום האנושי.
הולמס הרציונלי, איש הסקת המסקנות, נפגש פעם אחר פעם באופן בלתי אמצעי עם מה שבשפה יהודית היינו מכנים "יצר הרע": מזימות מורכבות להפליא ומופרכות להחריד שעניינן תאוות בצע או נקם ולעיתים אפילו תאוות אפלות מאלה, סדיסטיות לחלוטין, שהאזרח הממוצע של האימפריה הוויקטוריאנית במאה ה־19 היה מעדיף להשכיח את עצם קיומן מתודעתו.
אין פלא אפוא שהולמס הוא מי שתחת הגג הכפרי האדום מדמה לראות דם במרתף, ובתוך מעטה הערפל שמכסה את לונדון בנובמבר, חותר לזהות את הגנב או הרוצח שיכולים להתחבא בו כנמרים בג'ונגל עד להסתערות המבעיתה. התודעה הזו מבטאת היטב את התקופה שבה נולדה דמותו של הולמס, עידן של פריחה אדירה בעיתונות האנגלית. עשרות עיתונים ראו אור מדי יום בלונדון לבדה, והביאו לפתחו של האדם הפשוט זוועות שלעולם לא היה נתקל בהן במציאות נטולת תקשורת המונים. למשל מעלליו של ג'ק המרטש, שהעסיקו את העיתונות הבריטית ממש בראשית ימי כתיבת הרפתקאותיו של הולמס בידי קונאן דויל.
למעשה, כדי להבין את שרלוק הולמס יש להבין לא רק את התקופה שבה חי מחברו אלא גם את חיי המחבר עצמם: ארתור קונאן דויל נשלח בנערותו לפנימייה ישועית נוקשה ומצא שהסקרמנטים, אותם טקסים דתיים המבקשים לשכנע את המאמין כי היין שביד הכומר אכן הופך לדמו של ישוע, נוגדים את חוש ההיגיון הבסיסי שלו.
אבל לא רק הכאוס המיסטי במוסד הלימודי הטרידו, אלא גם הכאוס שבבית ילדותו. אביו התמודד עם דיכאונות נשנים ועם התמכרות לטיפה המרה, ובסופו של דבר נשלח למוסדות שטיפלו במה שהיה נהוג אז לכנות "שיגעון". במילים אחרות, דויל חיפש תשובה לקיום האנושי השיגעוני, ומשלא מצא אותה בדת הממוסדת יצר דמות שתתמודד עם אותו הקיום באמצעות הזכוכית המגדלת של ההיגיון.
העניין הוא שהולמס עצמו, מראשיתו, אינו מכונת ההיגיון הקרה שאולי היינו מצפים שיהיה. המפגש עם אימי העולם מוביל את הולמס להתמכר למיני סמים משני תודעה, בהם אופיום וקוקאין. לכאורה הולמס, שמוחו רוחש רעיונות כל העת, מבקש לברוח משיממונם של ימי הבטלה שמזדמנים לו מעת לעת, אך בעומק נראה שהוא מחפש בריחה מאותה אנושות שהיטיב כל כך לראות את פניה כפי שהם.
גם כאן אפשר למצוא דמיון לחיי המחבר: ב־1887, השנה שבה כתב את "חקירה בשני", הראשון מסיפורי הולמס, החל קונאן דויל לחקור תופעות על־טבעיות ולגלות עניין בספיריטואליזם, עניין שהתעצם ביתר שאת אחר מלחמת העולם הראשונה, שבה נפל בנו.
מאמין בטוב ורע
על פניו אין כאן שום נחמה. הנה ראינו שאפילו שרלוק הולמס ומחברו עמדו בסופו של דבר בלא מזור מול חידת הקיום על צדדיה הנוראים. ומה נאמר אנחנו, שרק עתה ראינו נוראות שאפילו הבלש לא היה מעלה על דעתו?
אלא שהנחמה איננה נובעת מתחושת הביטחון שבלש כזה או אחר עשוי להעניק לנו, כי אם מעצם הניסיון הבלתי פוסק למצוא פתרון, להתבונן בדברים כפי שהם. בארבעים השנים שבהן שטח דויל את עלילותיו עם עשרות תעלומות, רק בתעלומה אחת נאמר לנו שלא הצליח לרדת לשורש הדברים בכוחות שכלו. עצם פתרון התעלומה, מציאת הרוצח, איננו מפחית מאימת מעשה הרצח, אך הוא מייצג את הפיכחון שאנחנו מוכרחים להפוך למנת חלקנו אם ברצוננו לתקן במשהו את עיוותיו של האנושי.
וזה צד נוסף שחשוב להדגיש אצל הולמס: אף שנהוג לציירו לא פעם כמעין ניהיליסט שהתשוקה לתעלומה טובה מנהלת את חייו, הרי שבסופו של דבר מדובר באדם בעל חוש מוסרי מפותח, ותפיסה מוסרית ברורה על המעשה שיש לעשותו. על כן הוא מרשה לעצמו להפוך את עצמו לבית משפט של איש אחד ולחרוץ גורלות: הוא מאמין שישנם טוב ורע, ושהוא פועל למען הטוב אל מול השפלים שבגנבים וברוצחים.
וככלות הכול, יש לזכור ששרלוק הולמס הוא יצירה ספרותית, ושיצירה איננה מתארת את העולם רק כמות שהוא אלא גם כמו שהוא ראוי להיות. ראוי שיהיו בעולם הולמס וד"ר ווטסון שימצאו פשר הגיוני לטירוף, ראוי שלא יניחו לנבל לחמוק בלא כלום. לא לשווא החליט קונאן דויל להעניק להולמס באחד הסיפורים שורשים אמנותיים. הולמס מספר לווטסון שסבתו המנוחה הייתה אחותו של הצייר הצרפתי בן המאה ה־18 קלוד ורנה. כלומר, הגניוס של הולמס הוא גניוס אמנותי. פותר התעלומות כאמן המעניק לעולם יופי שנעדר ממנו.
ארץ טובה וחזקה יותר
בזמנים שבהם נדמה ששום דבר מן הדברים האלמנטריים שידענו על העולם אינו עומד עוד, אנו זקוקים נואשות למי שיגיד לנו ש"זה אלמנטרי, ווטסון יקירי" (שורה שמעולם לא נכתבה בספרים, אלא נולדה בעיבודו של הולמס לתיאטרון). אבל יותר מכך אנו זקוקים לדמות מפוכחת שמוכנה לשאת בפיה בשורה אמיתית של ניצחון על אפלת הקיום.
כזו היא הבשורה ששם קונאן דויל בפי הולמס בסיפור "הקידה האחרונה – המאמץ המלחמתי של שרלוק הולמס" ("שרלוק הולמס – כל הסיפורים" חלק ג). בסיפור, שנכתב בשלהי מלחמת העולם הראשונה, משמש הולמס כמרגל בריטי שמבין שאין מנוס מפריצתה של מלחמת עולם, וחוזה:
"רוח מזרחית עומדת לנשוב, רוח שכמותה מעולם עוד לא נשבה על אנגליה. היא תהיה קרה ומרה. רבים ינדפו מפניה כחציר יבש. אבל זוהי רוח האל עצמו, והארץ אשר תחת השמש תהא טהורה יותר, טובה יותר וחזקה יותר בשוך הסערה".
נדב הלפרין הוא משורר ומגיש התוכנית "אש זרה" בכאן תרבות
