הדרך לים המלח עצובה ושקטה. אחרי שבוע של שמש קופחת וחמסינים מעיקים, פתאום הסתיו הגיע. השמיים מלאים עננים, האוויר סמיך ועכור. על שמשת הרכב, מדי פעם מצטברות טיפות מבוישות. ברדיו מזהירים משיטפונות בנחלי הדרום. באחד מהעיקולים בכביש מערד, אני רואה בצד הדרך משאית ענקית שנפלה מהכביש ושוכבת על צידה. אני עוצר את הרכב בבהלה, ורואה ארבעה אנשים פורקים ארגזים מהמשאית ומניחים אותם בערמות ענקיות על הכביש. אתם צריכים עזרה, אני שואל, והם מביטים בי, נינוחים, ואומרים, לא לא, זה בסדר, אנחנו פה כבר שעתיים, מחכים למשאית שתבוא לקחת הכול. מה זה, אני שואל ומצביע על הקרטונים, ואחד מהם עונה לי בקול סדוק, תרומות, אחי, לניצולים.
ורק אז, רק כשהוא אומר את המילה האיומה הזו, ״ניצולים״, רק אז אני מבין לאן בכלל אני נוסע. כל המלונות בים המלח מלאים עד אפס מקום בפליטים ובניצולים, באנשים שלא יכולים לשוב הביתה. עשרות אלפי אנשים נמלטו מביתם, לאלפי אנשים בכלל אין בית לחזור אליו. איך זה קרה לנו. איך זה בכלל הגיוני. בעלייה למלון לאונרדו פלאזה אני נתקף פתאום חרדה. מה חשבתי לעצמי שנסעתי עד לכאן. עם מי אני בכלל אמור לדבר כאן, למי אני אמור לגשת. לפני שבוע בערך קפצתי להביא תרומה לניצולים מכפר־עזה וכשניגשתי לאחת הנשים שם ושאלתי איך היא מרגישה, היא אמרה לי, אנחנו מרגישים כמו קופים בגן חיות. כולם רוצים לראות אותנו. ואני שתקתי והתביישתי נורא.
בני חסון מקיבוץ כיסופים פוגש אותי בכניסה לבית המלון. הוא מבקש שלא ניכנס פנימה, הקיבוץ לא אוהב אנשי תקשורת, ואני אומר לו, סבבה, בוא נשב בחוץ. בני מבקש ללכת רגע לרכב, להביא סיגריות, ואני משתרך אחריו במבוכה. כשאנחנו מגיעים לטנדר שלו אני לא מאמין למראה עיניי. השמשה סדוקה מרסיס של רימון, הפח מלא בחורים עמוקים של קליעים. ובמקום השמשה האחורית, יש יריעת ניילון עבה. אני מביט בבני ולא יודע מה לומר. הוא מחייך אליי ואומר לי, אני אחד היחידים שיש להם כאן אוטו, אז אני לא מתלונן. אז מה אתם עושים, אני שואל אותו, איך הקיבוץ מסתדר עם רכבים. בני מחייך. ביום הראשון כאן, הוא אומר, הגיע בחור והביא לנו ארבע מכוניות! מה זאת אומרת בחור, אני שואל, ובני אומר, בחור! אין לי מושג מי זה. פשוט הביא מכוניות, רשם אותן על שם הקיבוץ, והלך. וכשהתקשרתי לחברת הביטוח כדי לבטח את המכוניות האלה, קיבלנו מהם עוד שבעה רכבים חדשים. ככה אנחנו חיים עכשיו.
כולם חיים ביחד, אלפי אנשים, במלון אחד צפוף, בתקופה שהיא גם ככה קשה ומעיקה ומחניקה. ויש פערים בין האוכלוסיות. הקהילה של מגן מאוד מאורגנת ומגובשת ומתפקדת, והחבר׳ה משדרות הם עדיין לא קהילה
אני מציע לבני שנשב על הדשא, אבל הוא טוען שכל הכלבים משתינים שם, אז אנחנו חוזרים לכניסה למלון. על ספסל אבן ליד הכניסה יושבת אישה מבוגרת, קצוצת שיער, ומעשנת סיגריה. בעצם מעשנת זו לא מילה מדויקת. היא שואבת את הסיגריה, היד שלה קפוצה, הפנים שלה מכווצות. גם אני מעשן ככה בימים האחרונים. בני ניגש אליה ומחבק אותה. זאת סוזי, הוא אומר, היא שכנה שלי, היא גרה שני בתים ממני. בני אומר, מה איתך סוזי׳לה. וסוזי עונה לו, מעשנת. מפה לשם אנחנו יושבים שלושתנו ומדברים.
בני כבר ארבעים שנה בכיסופים. הוא נולד בשדרות, הקים את ביתו בבאר־שבע, ואז עבר לגן העדן של הקיבוץ בעוטף. בחיים הקודמים, לפני שבעה באוקטובר, הוא היה לולן עסוק שהפך את משק הלולים של כיסופים לאימפריה מפוארת. אני שואל אותו מה עם התרנגולות שלו שנותרו בחזית, ובני אומר בעצב, היינו צריכים להרוג את כולן, לא היה מי שיטפל בהן.
סוזי יושבת לצידו ונאנחת, מדליקה סיגריה בסיגריה. עד לפני שנה היא הייתה מנהלת הכספים של הקיבוץ, אבל לפני כמה חודשים היא יצאה לפנסיה. היא דמיינה לעצמה חיים פשוטים ושלווים, עם סודוקו והליכות ערב נעימות. ועכשיו הקיבוץ שלה עבר פוגרום. אני שואל אותה איך החדר במלון, והיא אומרת, בסדר, קטן. אני שואל אותה מה היא עושה כל היום, איך היא מעבירה את הזמן, ובני מתערב ואומר לי, לא שואלים את זה. פה במלונות אל תשאל אף אחד איך הוא מעביר את היום. אני מחייך במבוכה, ואומר לסוזי, סליחה, וסוזי אומרת לי, זה בסדר, אני לא עושה כלום, אני קמה בבוקר, מעשנת סיגריות, והולכת לישון. אני צוחק ונאנח, אבל סוזי לא צוחקת, היא רצינית. היא לא עושה כאן כלום, כל מה שנשאר לה זה לעשן.
בני עושה לי סיבוב במלון. האווירה כל כך כבדה וקשה. הלובי מלא באנשים. הבעיה במלונות האלה שהחדרים הם לא בתים. בבית אפשר להיות, להעביר את היום. בחדר זה קצת יותר קשה. אז האנשים בחוץ, מסתובבים, יושבים, אוכלים, נחים. אף אחד לא ממש מוצא את עצמו. בטח לא אני. בדרך החוצה ניגש אליי קצין בדרגה בכירה. הוא זיהה אותי מהפייסבוק ורצה לומר לי שלום. קוראים לו אורן, הוא גר בכפר־סבא, והתפקיד שלו, בתוך הגיהינום הזה שבו אנחנו נמצאים, הוא ללוות משפחות שיקיריהן עדיין לא זוהו. לא ברור אם הם חטופים, לא ברור אם הם חיים או מתים. הם בין לבין, והוא אחראי על הבין לבין הזה. זה מה שהוא עושה עכשיו. איזה חיים.
ממלון לאונרדו פלאזה אני נוסע למלון אנג׳וי, לא רחוק ממלון אואזיס ומלון נבו. כמה גדול הפער בין השמות של המלונות כאן לבין המבטים בעיניים של האנשים. בכניסה למלון אני נפגש עם שני בחורים מתנועת השומר הצעיר, עומר ויאן. הם גרים עכשיו במלון, ביחד עם חמישה עשר חבר׳ה, ומעסיקים את הילדים ואת בני הנוער בשעות אחר הצהריים, שהן השעות הכי קשות והכי מתות. איזה אנשים טובים. אני הולך אחרי החולצות הכחולות שלהם לסיבוב קצר במלון. בהתחלה אנחנו מגיעים לאולם הכנסים שמתפקד בבקרים כבית ספר וגן ילדים. בקצה השמאלי של האולם ניצב מתחם ספא חינמי קטנטן שאמור לעזור לאנשים להפיג קצת מתחים. איזה חמוד. בקצה הימני ניצבים כמה שולחנות וכמה פינות משחקים פשוטות. עומר מציג בפניי את המורים בבית הספר. המנהלת קלרה לא רוצה להתראיין. היא אישה חזקה ושחומה ויפה. פעם היא הקימה את בית ספר ״קדמה״ בירושלים, היום היא מנהלת בית ספר בפנסיה שהקפיצה את עצמה למלון כדי להקים מעכשיו לעכשיו בית ספר מתפקד עבור הילדים.
ליד קלרה יושבים שני חבריה, ורדה ורפי, הם המורים שבאו עם קלרה לבית הספר של מלון אנג׳וי. רפי היה מורה למתמטיקה, מחנך ורכז בבית הספר של קלרה, ואם היא קוראת לו לבוא, הוא בא. מיותר לכתוב כאן שאף אחד לא מקבל תשלום על כלום, שהכול ספונטני, ויחד עם זאת מנוהל למופת. אלה פניה של החברה הישראלית המתפקדת. וגם כאן, גם בהקשר הזה, מדינת ישראל הצליחה לאכזב.
ורדה ורפי מתגוררים בנווה־שלום, יישוב יהודי־ערבי לא רחוק מלטרון. אני שואל אותם, בעדינות, מה קורה עכשיו ביישוב שלהם, ורפי מתפתל ואומר, המצב מורכב עכשיו. אנחנו עושים שיחות ומפגשים, ויש שמירות בלילה, משותפות, ערבים ויהודים מפטרלים ביחד ביישוב. האווירה קשה וכואבת, היא קשה וכואבת בכל הארץ, אבל בנווה־שלום קצת יותר.
אני מלווה את עומר ויאן לחדר האוכל, ובדרך אנחנו מדברים קצת על החיים בבית המלון. זה לא פשוט, הם אומרים. יש במלון שתי אוכלוסיות, שונות מאוד. קיבוצניקים ממגן, ואנשים משדרות. וכולם חיים ביחד, אלפי אנשים, במלון אחד צפוף, בתקופה שהיא גם ככה קשה ומעיקה ומחניקה. ויש פערים בין האוכלוסיות. הקהילה של מגן מאוד מאורגנת ומגובשת ומתפקדת, והחבר׳ה משדרות הם עדיין לא קהילה. אין להם קבוצת וואטסאפ למשל. הם מקבלים פחות תרומות, ויש לפעמים ויכוחים ומריבות. זה לא פשוט. ובאופן כללי, שתי האוכלוסיות הללו לא ממש רוצות להתערב. והמתנדבים המתוקים של השומר הצעיר מחלקים את הכוחות, חצי עובדים עם בני הקיבוץ וחצי עובדים עם תושבי שדרות. המלחמה לא מנעה מהסגרגציה להגיע עד לים המלח.
ליד חדר האוכל במלון אנג׳וי ניגשת אליי בחורה צעירה עם עיניים רכות ותינוקת ביד. אתה אח של מיכל, היא אומרת לי, ואני מחייך אליה ואומר, נכון! ואז נזכר שאחותי מיכל המושלמת היא הגננת של הפעוטון של קיבוץ מגן! הבחורה, יסמין שמה, שואלת אותי מה עם מיכל, ואני אומר, היא במלון באילת, מתגעגעת הביתה. ויסמין נאנחת, ואומרת, כן, כולנו מתגעגעים. ליד יסמין עומד יודן, בעלה. הם זוג מיוחד, יפים כאלה ועדינים. ואולי פשוט כולם עדינים עכשיו. גם אני. יסמין עובדת כמקעקעת ומורה לציור, יודן עובד בארכיאולוגיה, מנהל חפירות ביהודה ושומרון. עכשיו הוא בשילה, אבל כל העבודות נעצרו, בגלל המצב. ברגע מביך של חוסר טקט אני אומר להם שממה שאני יודע, קיבוץ מגן יצא יחסית בזול מבחינת פצועים והרוגים. ויסמין מביטה בי ואומרת, בעוטף כולם מכירים את כולם. החברה הכי טובה שלי נרצחה, ביחד עם בן הזוג שלה והילדים. איזה סיוט.
קשה להם במלון עם הילדים. הם רוצים הביתה, אבל אי אפשר לחזור. גורמים ממשלתיים מדברים על כמה חודשים. מפרוץ המלחמה הם עוד לא חזרו הביתה. אתמול בבוקר, מישהו מהקיבוץ קפץ אליהם הביתה, עם ליווי צבאי, כדי להביא להם משם קצת בגדים ומשחקים. במלון אין הרבה מקום אז הם לא רוצים להעמיס. אני לוקח סיכון ושואל איך הם מעבירים את היום. ויסמין אומרת בהתרגשות, הציוד שלי אמור להגיע בקרוב, ואז אני אתחיל לצייר פה קצת קעקועים. כולם רוצים עכשיו זיכרון על העור. גם בשדרות, וגם בקיבוצים.
ממלון אנג׳וי אני נוסע למלון רויאל. אני אמור לפגוש שם בחורה בשם ניצה, היא אחראית שם על כל הלוגיסטיקות והעניינים, והיא ביקשה ממני להעביר הרצאה לתושבים. אמרתי שבשמחה. כשאני מגיע למלון מתברר שניצה לא באמת אחראית באופן רשמי. היא תושבת שדרות שפונתה למלון, ובתוך הוואקום הנורא של האחריות שנוצר שם, היא פשוט התחילה לדאוג לאנשים. כן, זה מרגש כמו שזה נשמע. ניצה לא תתפוס את עצמה ככזו, אבל האמת היא שהיא גיבורה. גיבורה שצמחה מלמטה, מהשטח, מהחיים.
ולצידה של ניצה הולכת דרך קבע אישה יפה וגבוהה ששמה חיה. הן ביחד מין צמד חמד כזה, ניצה יותר בלוגיסטיקות, אבל חיה יודעת לדבר עם האנשים. היא למעשה היחידה שיודעת לדבר איתם. כשצריך לצעוק היא צועקת, כשצריך לחבק היא מחבקת, ואת הכול היא עושה עם חיוך מרגש ומלא שמחת חיים. כשאני פוגש את חיה אני אומר לה שגם לבת שלי קוראים חיה, וחיה מתרגשת ואומרת לי, תיתן לה שם שני, חיה זה שם חזק מדי, אני מרגישה את החיים יותר מדי, אני הייתי רוצה להרגיש קצת פחות, תיתן לבת שלך שם שני.
מישהי חכמה שפגשתי אמרה לי שככל שהיישוב נפגע יותר – ככה הוא עטוף יותר. רוב התרומות מגיעות לתושבי הקיבוצים שנטבחו, שנרצחו, שנחטפו. זה מובן שתשומת הלב מגיעה בעיקר אליהם, הם זקוקים לחיבוק הלאומי הזה עכשיו
גם חיה, האישה שבלעדיה כל מלון רויאל יקרוס, גם היא, מתברר, לא שייכת לשום גורם רשמי. יש לה שלושה ילדים והגרוש שלה נמצא באילת, אז בימים שהילדים לא אצלה, היא משתדלת לעזור איפה שאפשר. אז מה היא עושה, היא פשוט מסתובבת במלון, ניגשת לאנשים, ושואלת אותם מה הם צריכים. וכולם צריכים משהו מתברר. ובעיקר, כולם צריכים שמישהו יפנה אליהם, יתעניין בהם, ידבר איתם. ואם המישהו הזה זו חיה, זה בכלל מדהים.
מלון רויאל מלא עד אפס מקום בתושבי שדרות. יש שם קבוצה של יותר מאלף! קשישים וקשישות, חלקם במצבים סיעודיים ומנטליים מאתגרים. רבים מהם לא יודעים עברית בכלל. ויש להם הרבה בעיות, והרבה תלונות, והרבה כעסים. הם צריכים שמישהו יראה אותם. הם צריכים שמישהו ישמע אותם. הם צריכים שמישהו ייגש אליהם ויבדוק להם מדדים. משרד הבריאות לא מתפקד במלון. הייתה מרפאה והיא נסגרה. ובינתיים אחות מתוקה ששמה שני הגיעה מירושלים כדי להתנדב במלון. היא פוגשת את הקשישים ומטפלת בהם. וכולם, כך היא טוענת, כולם סוכרתיים עכשיו. אולי זה מכמויות האוכל, אולי זה מהלחץ והפחדים.
לא נעים לכתוב את זה, אבל כבר מהרגע הראשון שלי במלון אני מרגיש את הפער בין המלונות הקודמים שבהם הייתי לבין מה שקורה שם. מישהי חכמה שפגשתי אמרה לי שככל שהיישוב נפגע יותר – ככה הוא עטוף יותר. נדמה שרוב התרומות מגיעות לתושבי הקיבוצים שנטבחו, שנרצחו, שנחטפו. זה מובן שתשומת הלב מגיעה בעיקר אליהם, הם זקוקים לחיבוק הלאומי הזה עכשיו. ותושבי שדרות שגרים עכשיו במלון שבו הייתי, ״רק״ פונו מבתיהם. כל כך עצוב לכתוב את זה ככה. ובגלל שהאבל שלהם פחות צורב יחסית, אז הם מקבלים פחות תרומות, ומערכת החינוך במלון שלהם פחות מתפקדת, והאנרגיה הכללית במלון, גם היא יותר קשה. וקשה לי לדמיין איך העסק היה נראה בלי ניצה וחיה שדואגות שם לאנשים מבוקר ועד לילה.
ההרצאה שלי נקבעה לשעה שלוש וחצי, אבל גם בשלוש וארבעים בקושי מגיעים אנשים. ניצה מתנצלת ומסבירה שיש להם יום קשה במלון. אין אנרגיות. אף אחד לא יוצא מהחדר. אני אומר לה שהכול בסדר, גם אני באפיסת כוחות בימים האלה. אני מקרין לאלו שכבר באו פרק אחד מהעונה השלישית של ״הטרמפיסטים״, ובו ריאיון ספונטני עם בחור בשם יונתן, אגרונום מקיבוץ יד־מרדכי. ״זה אויב זה?״ הוא אומר בזלזול בשנת אלפיים ותשע עשרה, ״זה אויב? בלונים ועפיפונים, תעשה לי טובה״. ככה הוא אומר, וכולנו מצטמררים. אחר כך אנחנו נשארים באולם וממשיכים לדבר. אני מתאר בפני מי שנמצא שם את המשבר העמוק שאני נמצא בו. משבר אידיאולוגי, נפשי, יהודי, ישראלי. אני מתאר את הפחד שלי מהיום שאחרי המלחמה, מהמדינה שבה נחיה, מהעולם שבו נסתובב. אני מתאר את המועקה האיומה שיש בי, בכל פעם שאני חושב על החיים הקשים והמרים שאני מוריש לילדיי. זאת הטרדה המרכזית שלי בתקופה הזו. אבל כבר כשאני מתאר אותה, אני מרגיש את הפער ביני לבינם. אני גר בבית שלי, אז יש לי זמן לחשוב על המועקות של ״השלב הבא״. אבל לאנשים האלה שמולי אין בית. אין להם בית! האזור שבו הם גרים נצור, חלק מהבתים שלהם נחרבו, המכוניות שלהם מחוררות בכדורים. אין להם זמן לחשוב, ולו לשבריר שנייה, על השאלות הגדולות שמעסיקות אותי. הם בכאן ועכשיו, במובן הכי כואב שניתן לדמיין.
כשאני יוצא ממלון רויאל אני מגלה שאין לי טיפה של אוויר בגלגל, אבל לא ברור אם זה פנצ׳ר או לא. אני גורר את הרכב לתחנת דלק סמוכה, ממלא את הגלגל באוויר ומקווה שזה לא פנצ׳ר אמיתי. הייתי אמור לנסוע לעוד מלון, לפגוש עוד אנשים, אבל אני קולט שכמו הגלגל שלי, גם לי נגמר האוויר בסרעפת. אני מחליט לנסוע קצת בין המלונות, כדי לבדוק שהאוויר לא יורד מהצמיג. ובדרך, בצד הכביש, אני רואה פתאום משאית גדולה ועליה שני בתים חלולים. מין קרווילות קטנות כאלה. אני עוצר את הרכב ויורד ממנו, כדי לצלם את המשאית־בית הזאת. על חלקו האחורי של הבית מישהו כתב בצבע אדום ״זהירות״. אני לא מצליח לדייק את זה במילים, אבל ברור לי שהדימוי הזה הוא הדימוי שהייתי צריך לראות עכשיו. דירת ארעי בודדה ונטושה שמונחת על משאית. אלה הם חיינו בזמן האחרון.
ובאופן כללי, אם הייתי צריך לבחור מילה אחת שדרכה כדאי לבחון את כל מה שמתרחש שם במלונות ים המלח, המילה שלי הייתה ״בית״. שהרי בית מלון הוא בדיוק ההפך מבית. רוב האנשים מגיעים לבתי מלון כדי להרגיש לא בבית, ועכשיו כל המלונות בים המלח מלאים באנשים שברחו מביתם. לחלקם אין בגדים, אין חפצים, אין תכשיטים, אין רהיטים. לחלקם אין מטפלים סיעודיים כי הם נמלטו על נפשם. אבל כולם, ללא יוצא מהכלל, השאירו חיים שלמים מאחור. איזו תחושה איומה. אני לא יודע מה הייתי עושה בלי הבית שלי. אני לא יכול לדמיין את עצמי מסביר לילדים שלי שעכשיו מסוכן, עכשיו צריך לברוח. אני לא יודע אם הייתי יכול לשאת את הפליטות הקרה הזו.
לפני שבוע בערך קפצתי להביא תרומה לניצולים מכפר־עזה וכשניגשתי לאחת הנשים שם ושאלתי איך היא מרגישה, היא אמרה לי, אנחנו מרגישים כמו קופים בגן חיות. כולם רוצים לראות אותנו. ואני שתקתי והתביישתי נורא
ואם כבר מדברים על בית, גם ה״בית״ הישראלי־יהודי שבו אנחנו מתרוצצים כבר יותר משבעים שנה, חווה עכשיו פירוק עמוק. מדינת ישראל, הבית הלאומי וחוף המבטחים של העם היהודי, בגדה באזרחיה והפקירה אותם לגורלם. איפה הצבא, שאלו מאות אנשים שהתחבאו בממ״דים העולים באש. איזה מין בית יהודי הקמנו כאן, אם כמעט מאתיים וחמישים אנשים נחטפו לעזה. איפה המדינה, שאלו עשרות אלפי פליטים, שהגיעו למלונות וזכו להתעלמות של שבוע וחצי. מה שווה הבית אם גם בתוכו אנחנו מוכים ונרדפים.
הפנצ׳ר לא היה ממש פנצ׳ר, אז התחלתי לנסוע לבית שלי, לבית המתוק שלי, שעדיין עומד על תילו. את הדרך עשיתי בדממה מעיקה וחונקת. בראש שלי חשבתי על כל האנשים ועל כל הילדים ועל כל הזיכרונות הרעים ועל כל הכאבים. כמה טראומות ופצעים מתקלפים נמצאים עכשיו במלונות ים המלח. כמה עצב פועם כאן, בין ים המוות הכחול ירוק לבין ההרים הנישאים.
הכביש היה ריק ושחור. פעם בכמה דקות מישהו התקרב אליי ועקף אותי בפראות, ואני נתתי לו לעקוף. אני לא ממהר לשום מקום, גם ככה אין לי לאן ללכת. זה הבית שלי. זה הגורל שלי. אין לי ארץ אחרת. כאן הוא ביתי.
