רק לאחר מעשה אתה מבין שהכותרת אמרה על הספר הרבה יותר ממה שיכולת לחשוב כשהתחלת. "כל קשר בין הדמויות", זו הכותרת; רצף מילים המוכר מתוך נוסחי ההבהרה המעין־משפטית המופיעה בתחילת יצירות בדיוניות יותר או פחות, כגון "המסופר הוא פרי דמיונו של המחבר. כל קשר בין הדמויות והאירועים בספר לדמויות ואירועים במציאות הוא על אחריות הקורא בלבד". הפוך בה והפוך בה, בכותרת, ותגלה מפתחות רבים לאפיון הרומן.
ראשית, התחום שממנו לקוחה הקלישאה שבכותרת הוא גם תחום עיסוקם של הגיבורים. הספרות, ושאלת הבדיון והמציאות, היא זירת העלילה. אופיו הרכלני של "צרכן" התרבות המצוי גורם לו להסתקרן יותר מדי בשאלת הדמיון בין העלילה למציאות, וגם בין הגיבור למחבר. הדמויות בספר הזה – שאין שֵם אף לא לאחת מהן; כולן באמת "דמויות" – מסבכות את הסוגיה הזאת בצורה שלא נחשוף כאן. אפשר לומר ברמז שהסופר קושר את חבל הבדיון סביב צווארו הממשי של עצמו; מבחינתו, לא כדי להיתלוֹת אלא כדי להתעלוֹת.
אלא שעניין זה מתחיל להתברר רק בשלב מאוחר ברומן. ואילו כבר מתחילתו, ועד סופו, מתממשת הכותרת במובן אחר: זהו סיפור על קשר בין דמויות. כלומר בין דמות לדמות. סיפור על חיי נישואים קצרים שהתקיימו בהם, כמעט בבת אחת, סימביוזה זוגית מעוררת השתאות, וגם, מנקודת מבט מסוימת, סוג של התעללות רגשית, שסימניה מושתלים בטקסט ומתגלים בדיעבד, וגם מעשה נקמה משונה, וגם דשדוש ודעיכה ועקרות.
קשר זה בין הדמויות עתיר סמליות, גם ספרותית, המתגלמת בין היתר בכך שהרעיה מתרגמת ספר של בעלה בטרם יצא לאור. "יש שהאדם תלוי בתרגום שלו", נאמר בתחילת פרק פ"ה, כי אלמלא כן "פיו ערירי… ללא סימני שאלה בסוף משפטיו… העולם מחזיר אליו מילים, מילותיו, ללא פתק החלפה. אולם יש והוא מוצא את האחד שיעביר את חייו אל החיים, יש והאדם מוצא את המתרגם שלו, ואז מילותיו יוצאות ממנו וחוזרות ככרטיסי ברכה".
עניין זה של תרגום הרעיה לספרו של הבעל יתניע את העלילה לקראת סוף הרומן אל מחוזות המתקרבים לתחום התמחותו של הלה: ספרות בלשית. עד אז העלילה לכאורה כמעט סטטית, והסטטיות היא אפילו העניין: ההווה הוא תקופת סגרי הקורונה, אי אפשר ללכת לשום מקום, דברים שצריכים לקרות מתעכבים, והדירה היא זירה לדגירה איטית של ענייני ה"קשר בין הדמויות".
בעיני המבקש עלילה דינמית, הספר יהיה משול לעיסת בצק המושארת לילה שלם לתפיחה, ורק כשהיא גדולה וגולשת היא נכנסת לאפייה מהירה, ואף נעטפת לפתע קרם המשנה את מראיה לגמרי. אבל בעלי סבלנות שיסכינו לתפיחה האיטית ירוויחו את ההיבט השלישי, והחשוב מכולם, של הכותרת "כל קשר בין הדמויות": עצם היותה קלישאה חתוכה.
כי כמו בכותרת כך בספר כולו, אודי שרבני יודע ליטול פיסות מציאות שגרתית וחומרי לשון יומיומיים – הקלישאה "כל קשר בין הדמויות" כמשל – לתולשן מהקשרן הקבוע, להבליט את קווי התלישה, ולומר דברים חדשים ומרעננים בלי הרף. זה יכול לבוא אפילו בפרק שנפתח במשפט כזה: "שלושה פלאי עולם נגלו לו בעברו וגרמו לו" (עמ' 78. גרמו לו, ככה, בלי מושא).
אולי עיקר מלאכתו ואמנותו של שרבני הייתה לקחת את הפשוט, את השגור, ולסלק ממנו כל שמץ של מובן־מאליו. מילים של יומיום, מעשים של יומיום, צירופי לשון כבולים, נלקחים כמעט כמו שהם ויוצרים שגב, ומציעים חידוש, ומפציצים באבחנות מפתיעות. גם אם עד סוף הספר לא היה קורה בו כלום, הוא היה מסעיר.
