הספרות העברית המודרנית תפסה את עצמה מראשית ימיה כסוגה עילית, וסופריה חיו תחת ההבנה שהם צריכים לייצר ספרות שלעיתים היא "מגויסת" לתיעוד ולמיפוי המציאות. במיוחד משום שבתקופות לא מעטות הייתה תחושה שהמציאות למעשה טרם התגבשה אלא מצויה בתנועה מתמדת, לעיתים מטלטלת. והספרות מטרתה להיאחז בקיים ולתאר אותו.
לכן מראשית דרכה התעלמה הספרות העברית במופגן מכל מה שנקשר בו שמץ של פופוליזם או פופולריות, מה שבעבר הוגדר כ"ספרות טיסה". תחת ההגדרה הזו נכנסים לא מעט תתי־ז'אנרים, ואחד הבולטים בהם הוא ז'אנר ספרות האימה, שבמובן מסוים הוא בדיוק ההיפך ממטרת ההיאחזות במציאות: הוא מתאר את הרגעים שבהם פורצת עוצמה אלימה שמפרקת את המציאות, את הקיים, את כל מה שהוא בר־אחיזה.
בעידן הנוכחי היו כמה הבלחות בודדות של אימה עברית: "לילה אדום" של גל אמיר (זמורה־ביתן, 2003), "הלב הקבור" של שמעון אדף (אחוזת בית, 2006) ו"אמא הייתה זוחלת" של לימור נחמיאס (כתר, 2015). בשנים האחרונות גם העורך והמרצה עודד וולקשטיין שלח את ידו אל הסוגה הזו. אבל רוב הניסיונות הללו לא התמסרו כליל לקאורדינטות של הז'אנר, ואפשר לכנות אותם רומנים בעלי מוטיבים חזקים של אימה. כזה הוא גם סיפורו של א"ב יהושע "מות הזקן" (הקיבוץ המאוחד, 1962).
דווקא בספרות היהודית שלפני קום המדינה הנצו מכאן ומכאן אי־אלו יצירות של אימה שהפכו לחלק מהקאנון, אבל זאת הרבה לפני שהוגדר הז'אנר בתצורתו המודרנית. בהם הגולם מפראג שקם לחיים הודות לכוח מיסטי שנפח בו המהר"ל וזרע הרס בגויים; מחזה "הדיבוק" שנבנה על בסיס רחב של אמונות תפלות יהודיות, וגם "האדונית והרוכל" של עגנון, שבהחלט יכול להיקרא כסיפור אימה רב־שכבתי, לא בהכרח כניגוד לאופן הסימבוליסטי שבו מלמדים אותו לבגרות.
אז למה בעצם לא צמחה כאן ספרות אימה? למיטב ידיעתי אין איזשהו מחקר אקדמי בסוגיה. כל תשובה תהיה בגדר הצעה או אפשרות למתן מענה, ולא על בסיס בדיקה כמותנית או איכותנית.
ילדי פרוורים משועממים
סיבה אפשרית ראשונה היא חוסר התכלית בלדמיין יצורים מפלצתיים שרוצים לרצוח אותנו. לקורא העברי אין צורך לדמיין; בכל גבול שלנו ניצבים כמה מהם, ולמעשה הם נמצאים גם בתוכנו, כלומר בגבולות המרחב שלנו. במובן מסוים, בחלקים נרחבים של הזמן אנו חיים בתוך סיפור אימה רב־זירתי ובלתי נגמר. האימה נמצאת בחדשות, ברחובות, בכל מקום בעצם. לכן להתמיר אותה לפנטזיה נראה כמעשה חסר תכלית.
בהקשר זה חשוב לציין כי מבחינת השוק, ספרות האימה חזקה במיוחד בקרב ילדי פרוורים מבוססים. לרוב החיים שלהם מסודרים, משועממים ומוגנים, והיא מעלה להם את האדרנלין. אצלנו, לפחות יום אחד בשנה, יום השואה, ממטיר על הדור הצעיר כמות אימה שעשויה להספיק לשנה שלמה. נערה שצורחת בהיסטריה בחושך כי יש שם איזה פרדי קרוגר, מסור או דמות מאיימת אחרת, לא ממש מקפיצה אצלנו את האדרנלין.
סיבה שנייה היא גיאוגרפית. לא מעט ספרי אימה נוצרים נוכח תחושת חוסר השליטה של האדם במרחב הגדול שסביבו. האימה מגיעה לפעמים מהחלל החיצון (חייזרים סופר־אינטיליגנטים שמשום מה טורחים להגיע דווקא לכדור הארץ ולהשמיד אותנו, אף שיש ביקום אינספור כדורי ארץ דומים וריקים, או נפילת אסטרואיד ענקי וכדומה). לפעמים היא מגיחה מתוך יערות עד, אוקיינוסים או מרחבי שממה. היכן שאנו לא נמצאים באופן קבוע, היכן שלא "כבשנו" או "סיפחנו", היכן שלא נמצא תחת העיניים שלנו, היכן שמקנן ללא הרף הבלתי נודע והבלתי ודאי. משם הוא הופך למאיים ולמפלצתי. והרי האדם לרוב חש אימה כלפי מה שאינו מכיר, אינו יודע ואינו נמצא בשליטתו.
מדינת ישראל היא מקום קטן, צפוף, מרושת. דומה כי אין מילימטר מרובע בלי מצלמת ביטחון. קשה מאוד להיעלם כאן. לרוב אנו מביטים ממקום גבוה ומזהים כל דבר. אם אנחנו על גג כלבו שלום, אנו רואים את הים ומנגד את גבעות השומרון. מרחב אחד בעל פוטנציאל והוא הנגב ומדבר יהודה, שיש בו אי־אלו שממות, אך הן לא בהכרח ריקות מאדם, וסביר כי מכל שממה אפשר לצאת לכביש מוכר תוך זמן קצר.
האימה יכולה כמובן להגיע מתוך האורבני, המוּכר לכאורה (ע"ע ספרי דרור משעני, שבהם האימה מגיעה לפעמים מבניין סתמי בחולון), אבל זה כבר ז'אנר אחר של מתח ובלש. הים התיכון אמנם גדול, אך גם הוא בשליטה באופן יחסי. ספינות חיל הים יחכו לנו מכאן ומכאן, ותמיד ישנה קפריסין. לא שוחים בו כרישים או צלופחי ענק, לכן גם לא צומחות אגדות כמו המפלצת מלוך־נס. אנו יודעים בדיוק מי נמצא בו, עד לאן הוא מגיע ופחות או יותר גם מתי יופיע, בדמות מדוזה בקיץ.
ארץ קטנה ומוארת מדי
סיבה אפשרית שלישית היא המסורת וההיסטוריה. רוב ספרי האימה אצל אומות העולם צמחו מתוך אגדות, סיפורי עמים ומיתוסים מכוננים מגוונים, כפי שאפשר לראות בעבודת הליקוט שעשו האחים גרים. יש אמנם כמה יצירות יהודיות, כפי שכבר הזכרנו, אבל חוקרים טוענים כי היהודים היו יותר מדי עסוקים בלא להישרף על המוקד ולשרוד בקרב אוכלוסיות עוינות, ולא היה להם זמן לפחד מערפדים. כלומר, גם היסטורית פחדנו מדברים ממשיים. חלקם, אגב, אכן התרחשו.
וגם: בישראל רוב המקומות העתיקים הם קדושים או שמורות ארכיאולוגיות מוכרות, והם חלק אינהרנטי מהתודעה ומעולם המושגים שלנו. הם בדרך כלל חלק רציף מהנוף, חלקם אפילו נמצאים בתוככי ערים, ואינם שלמים אלא שבורים. בניגוד לאחרים, אנו לא תופסים אותם כעל־אתרים שאוצרים זמן שנאגר שם ולפתע משתחרר בצורת רוחות או יצורים עתיקים, כמו למשל המומיות בפירמידות. מגוחך לדמיין זומבים שמתעוררים לחיים מבית קברות ירקון, או אנשי זאב ששכנו כל השנים באמבט הרומי של מבצר אפולוניה.
ואם לרגע חשבנו לפחד ממה שמצוי מתחת לאדמה, גם במקרה זה לא צריך לדמיין. אנו יודעים בדיוק מה מאיים עלינו משם. מאיים ומקיים.
ישראל היא גם ארץ שמשית, שהימים האפלוליים בה מעטים, והסתיו בה הולך ואוזל. רוב הימים הם בהירים, ואין שום בעיה של ראות. אפילו הערפל אצלנו נראה כמו סתם הרבה אנשים שעישנו.
כך או כך, אי אפשר לקבוע שספרות אימה משגשגת היא סימן לנורמליות קהילתית. ייתכן שאפילו ההפך, שהרי אם בוחנים לרגע את היצירות הבולטות של הז'אנר, נורמליות היא לא בהכרח מה שיאפיין אותם. אמנם יש בהן כמה יצירות מופת, כמו "המפלצת של פרנקנשטיין" מאת מרי שלי, חלק מיצירותיו של אדגר אלן פו או "הניצוץ" ו"זה" של סטיבן קינג, אבל הרוב נכתב פחות או יותר באותה תבנית; ספרות שנכתבת במילים, אבל קורצת כל העת למדיום הקולנועי־טלוויזיוני, כמעט כמו הוראות בימוי, ועסוקה רק בפרובוקציות של אימה ופחד. כלומר, המטרה היא הפחדת הקורא. לא כלולה ביצירות ההלו ההבנה שאימה או פחד אינם יכולים לעמוד כמטרה מוצהרת יחידה, אלא יש צורך בעוד רגשות, ממדים ושכבות.
יש דברים שלא נוכל לשנות ומן הסתם לא ישתנו. את ההיסטוריה נמשיך לפרש כל אחד על פי צרכיו, אבל חומריה יישארו סטטיים. תיאורי השואה ב"יום השואה" לא יתאדו, וסביר שגם יום הזיכרון לנרצחי השבעה באוקטובר לא יהיה סטרילי מתיאורי זוועות. ישראל גם לא צפויה לגדול באופן דרמטי מבחינה גיאוגרפית ולהתרחב לאזורים לא נודעים וליערות אינסוף. בהקשר הספרותי נותר לנו דבר אחד: לאחל לעצמנו להגיע לעתיד שבו נדמיין אימה ולא נחווה אותה.
