וְעַזָּה נִרְאֵית מֵרָחוֹק כְּמוֹ תֵּל אָבִיב,/ תָּמִיד בְּסוֹף הַנְּסִיעָה אֲנִי בּוֹכֶה דְּמָעוֹת שֶׁל נֶגֶב מַעֲרָבִי,/ מֵרָחוֹק, מִישֶׁהוּ כְּבָר פּוֹתֵחַ אֶת הַשַּׁעַר, / זוּג אוֹפַנַּיִם אֲדֻמִּים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ עַל הַמִּדְרָכָה / מַחֲזִירִים לִי אֶת הָאֲוִיר/ הֲכִי חָשׁוּב זֶה מִשְׁפָּחָה ("עזה תל אביב", סער ליבן).
"עזה תל אביב" הוא שיר הנושא באלבום הבכורה של הזמרת והיוצרת סער ליבן, תושבת תלמי-יוסף שבמועצה האזורית אשכול. השיר והאלבום יצאו לאור לפני שמונה שנים. ליבן לא תיארה אז לעצמה שכל משפט בו יקבל בעתיד משמעות נוספת. "זה שיר על צער הנסיעה שלי מתל-אביב, שבה לכאורה הכול קורה, אל הנגב המערבי החשוב והיפה אבל גם הפצוע והחבול. את שואלת את עצמך מה אני עושה פה. אבל אז את עונה, הכי חשוב זו המשפחה. הנה האופניים, הנה האוויר. אני חוזרת הביתה למקום השפוי שבו אני מרגישה מוגנת ובטוחה, ושיש לי בו שכנים וקהילה מדהימה".
אבל לפני חודש הכול השתנה. "פירקו אותנו עד היסוד", אומרת סער בכאב. "אין קרקע, אין כלום, ואת לא יודעת איך להתחיל לנשום מחדש. אמנם יש לי עדיין ילדים ומשפחה, וזה הדבר הכי חשוב בעולם, אבל אם 'אופניים אדומים' היה משהו שמחזיר לי את האוויר, עכשיו זה ההפך הגמור, כשאני חושבת על זוגות אופניים מפויחים, ירויים ומפורקים, על רקע כל השריפה, האפר והאבק".
ליבן תכננה לחגוג את יום הולדתה החמישים ב־10 באוקטובר. היא נולדה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, והמלחמה שימשה השראה לשם שניתן לה. "במשך כל החודש שלפני המלחמה הימים היו אצלי מאוד טעונים. הרגשתי שמשהו מתרחש, ושההתרחשות הזאת לא ברורה לי. בערב ראש השנה פרסמתי בפייסבוק שיר של ישראל אלירז, ובין השאר הוא אומר שם: "אני חושב שמשהו יקרה בקרוב". הלכתי עם תחושה פנימית שמשהו גדול מאיתנו קורה. שבוע לפני יום ההולדת הרגשתי שאני רוצה להקליט שיר שמלווה אותי כבר עשרים שנה. הקלטנו אותו בלילה לפני שפרצה המלחמה. זה טקסט באנגלית של הזמרת הבריטית בת' גיבונס, שיש בו הוקרת תודה על עצם החיים. כשמתרגמים אותו לעברית הוא מקבל משמעות מצמררת. הוא מסתיים במילים: 'היכן שכבר אין מלחמה, אני אהיה שם בכל עת'".
שעות ספורות לאחר שהקליטה את השיר התעוררו סער, בן זוגה יוני ושני ילדיהם לתופת. "יוני הוא הרבש"ץ של המושב. הוא אמר שזה עוד מטח קסאמים, אבל לי מההתחלה היה ברור שזו מלחמה ולא עוד מטח. אמרתי ליוני שהם רק איחרו בכמה שעות את התאריך של מלחמת יום הכיפורים. אחרי זמן קצר הוא קיבל הודעה קשה על חדירה ל־32 יישובים. בהתחלה הוא חשב שזו טעות, אבל אז הוא יצא ואמר 'אל תפתחי את הדלת עד שאחזור'".
במשך כל החודש שלפני המלחמה הימים היו אצלי מאוד טעונים. הרגשתי שמשהו מתרחש, ושההתרחשות הזאת לא ברורה לי. בערב ראש השנה פרסמתי בפייסבוק שיר של ישראל אלירז, ובין השאר הוא אומר שם: "אני חושב שמשהו יקרה בקרוב".
ליבן נשארה עם שני ילדיה בממ"ד. בשעות הצהריים עברה לממ"ד של הורי בעלה. "שמענו צרורות מהמושב פרי-גן, והיינו בטוחים שעוד שנייה המחבלים אצלנו ושזה הסוף של החיים שלנו. לאט לאט גילינו שבזמן שאנחנו פוחדים על עצמנו, חברים שלנו כבר נרצחו. חברים מרחבי הארץ התחילו לכתוב לי הודעות עם הצעות להתפנות, ואני מתחננת להם שיתקשרו לצבא שיבוא. אנשים מהאזור התחילו לכתוב הודעות פרידה. החברה הכי טובה שלי מקיבוץ רעים, שאני נפגשת איתה כל שבוע, כתבה לי שהיא נפרדת ממני. רק אחרי שלוש שעות הבנתי שהיא ניצלה.
"אצל אחותי, שגם היא מתגוררת ברעים, הם שמעו דיבורים בערבית מתחת לחלון, ואז נכנסו אליהם מחבלים הביתה כשהם בממ"ד, החריבו להם את הבית ואכלו להם במטבח. היה שם קרב ארוך, ובסוף כיתת הכוננות הצילה את הקיבוץ מגורלם של בארי וניר-עוז".
מנגנת כדי להתרפא
סער ליבן נולדה ועשתה את שנותיה הראשונות באשדוד. בגיל שש אומצה כילדת חוץ על ידי משפחה בקיבוץ רעים, וגדלה שם עד לשירותה הצבאי. אחרי הצבא עברה לתל-אביב והתמסרה למוזיקה, שלדבריה מלווה ומרפאת אותה מאז גיל 12. היא למדה את התחום שנתיים במכללת "הד" ושנה בבית הספר רימון, והחלה לקחת חלק בהפקות מוזיקליות שונות. בין השאר הקימה הרכב מחווה לזמרת ג'ניס ג'ופלין והופיעה איתו ברחבי הארץ, ליוותה את זאב טנא במפוחית בהופעותיו, ויזמה פרויקט הלחנה לשירי רוני סומק.
לנגב המערבי חזרה ליבן בעקבות נישואיה ליוני, בן המושב תלמי-יוסף, הממוקם בחבל שלום, מצפון לחולות חלוצה. המושב הוקם בתחילת שנות השמונים על ידי מפוני מושב תלמי-יוסף שפונה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. "גם ההורים של יוני הגיעו לכאן מתלמי-יוסף הישנה להפריח את הנגב והשממה. הם חקלאים שגידלו ורדים, ואז עברו לפסיפלורה". בשנים האחרונות, לצד יצירת מוזיקה, מלמדת ליבן פיתוח קול בקונסרבטוריון של המועצה האזורית אשכול.
כשהחלו להתבהר ממדי האסון, פרסמה ליבן פוסט ובו מנתה את החברים הרבים שאיבדה ואת החטופים, בהם גם אחות של גיסתה ושלושת ילדיה, המוחזקים בעזה. את הרשימה סיימה במילים: "צונאמי דמעות של נגב מערבי שוטף לי את העיניים, מאיים להטביע אותי. איך זה יכול להיות?"
"אין אדם פה במועצה שאין לו רשימה", היא אומרת. "אנחנו מועצה מאוד מחוברת, כולם נוגעים בחיים של כולם באיזושהי דרך. יש לי פה חמישים שנה של קשרים. אני חברה גם של דור ההורים, שגדלו איתי פה כשגדלתי ברעים, וגם של הילדים שלהם שהיו תלמידים שלי, ופתאום הם אינם. בעבר הייתי אומרת נעבור את הסבב הזה ונחזור, עוד מעט ראש השנה ויהיו תאנים ורימונים ויהיה בסדר. עכשיו אני עם כעס גדול מאוד וסימני שאלה גדולים אם אני רוצה לחזור ולשקם משהו. איבדנו את האמון, יש תחושה שהפקירו אותנו. תמיד סמכתי על הצבא ואמרתי שדברים כאלה לא יקרו. התרגלנו לרעשי רקע של המצרים ושל דעאש שכל היום יורים אחד על השני כל בגבול. אבל עכשיו אני תוהה האם ניתן לחזור, מה זה יעשה לי, ולכמה כוחות נפש עוד אזדקק".
בסופו של דבר המחבלים לא חדרו לתלמי-יוסף, אף שהגיעו מאוד קרוב אליו. אחרי יממה וחצי בממ"ד יצאה ליבן עם שני ילדיה, יחד עם שאר תושבי היישוב, בשיירה אל מחוץ לעוטף. את יוני בעלה, הרבש"ץ, היא ראתה רק אחרי שלושה שבועות. בחודש האחרון הם שוהים עם משפחות נוספות מהעוטף במושב עין-יהב שבערבה. "אני מאוד עייפה ואבלה. מרגישה שאני רק בתחילת האבל, ומאוד קשה לי לחזור לתלם. כל טריקת דלת, כל רחש, מקפיצים אותי. אני לא מצליחה לישון בלילות. גם כשאנחנו יושבים ומדברים קשה לי לשנות נושא ולצחוק על דברים אחרים. יש פחד להישאב למקום כל כך קשה ועצוב, והילדים גם צריכים אותנו חזקים. אני כל כך רוצה להאמין שיהיה טוב, ואני מאמינה. אף פעם לא התרגשתי כל כך מדגל ישראל. בכל פעם שאני רואה את הדגל אני פורצת בבכי. לא הרגשתי מעולם אהבה ודאגה כזו לארץ, וגם לא כזה כאב".
את מצליחה לנגן וליצור?
"כן, אבל גם זה היה מאוד קשה. בימים הראשונים זה הרגיש לי כמו חילול. לא יכולתי לגעת בגיטרה ולהוציא קול. עכשיו, עם הזמן, אני נותנת לזה קצת להשתחרר ואני שרה ומנגנת. אמרו לי במושב פה 'תבואי לנגן ולעשות שמח', אבל אני, שהיצירה שלי גם ככה לא שמחה בדרך כלל, לא מסוגלת כרגע לעשות שום דבר שמח. אני מנגנת בחדר בשקט עם עצמי, וזה מרפא. כל צליל הוא תרופה. אני גם כותבת, אבל יותר ממקום אינטואיטיבי שנותן לכאב לצאת דרך המילים. זו דרך לפרוק. אני תוהה מה יצא כשאשב להלחין, אבל אני עדיין לא שם.
"המוזיקה מאפשרת לעקוף הגנות ולהגיע לאזורים חסומים. הרבה חברים שלי לא מצליחים לדבר, אבל הם מנגנים שעות. תלמידים שלחו לי קטעים מוזיקליים והקלטות של שירים לא קלים. לדור הצעיר קשה יותר לדבר, ודרך המוזיקה הם מוצאים את המזור. מעודד לראות שהמוזיקה מאפשרת להם לנתב את הכאב והאובדן הבלתי נתפסים בגיל הזה. תלמידים צעירים אמרו לי 'אף פעם לא איבדתי מישהו, אף פעם לא הייתי בהלוויה'. אני מעודדת אותם לנגן, להקליט וליצור. בסוף נישאר עם השירים".
כשהתותחים רועמים
"חַיָּלִים בְּלִי מַדִּים אֲנַחְנוּ / לֹא נִשְׁבַּעְנוּ לַקְּרָב וּמָגֵן/ אַךְ כָּל עוֹד הָאוֹיֵב בְּעָרְפֵּנוּ/ עַל בָּנַיִךְ מוֹלֶדֶת נָגֵן/ לֹא קַסְדָּה וְאֵפוֹד לְגוּפֵנוּ/ לֹא מָעוֹז מְבֻצָּר וּמִשְׁלָט/ עַל חַיֵּינוּ נִשְׁמֹר בְּגַפֵּנוּ/ מִתּוֹךְ חֶדֶר מָמָ"ד וּמִקְלָט… כָּאן כָּל אֵם וְאִשָּׁה הִיא חַיֶּלֶת/ וְכָל אָב הוּא חֲצִי גֶּנֶרָל/ כָּל יַלְדָּה כְּבַרְזֶל מְחֻשֶּׁלֶת/ וְכָל יֶלֶד לוֹחֵם מְהֻלָּל… 'מִבְצָעִים' מְקוֹמָם בַּמַּכֹּלֶת/ כְּבָר שָׂבַעְנוּ יְמֵי 'הַסְלָמָה'/ לִצְבָאֵנוּ יֶשְׁנָהּ הַיְּכֹלֶת/ זֶה הַזְּמַן! זוֹ הָעֵת! מִלְחָמָה!" (חיילים בלי מדים. לירן צדקה).
את השיר "חיילים בלי מדים" כתב לירון צדקה, מחנך ומשורר תושב שדרות, בעקבות חוויה קשה שחווה עם ילדיו באחד המטחים על העיר. אבל גם הוא, שקרא למלחמה בחמאס, לא תיאר לעצמו את התסריט הקשה שיוביל אליה.
"כשהתחיל המטח בשמחת תורה בבוקר הבנו שזה לא מטח רגיל", הוא מספר. "אלה היו מאות יציאות בו-זמנית, וכיפת ברזל לא יכולה לעמוד בעומס כזה. התחלתי לשמוע ירי שלא שמעתי בעבר, וניסיתי להבין מאיפה הוא מגיע. הגעתי למסקנה שכנראה יש חדירה של מחבלים. רצתי לבית של רב בית הכנסת, וביקשתי ממנו שלא יפתח אותו. בדרך חזרה אמרתי לכל מי שפגשתי ברחוב: תנעלו את הבתים ואל תפתחו לאף אחד. בבית לא אמרתי לילדים שיש חדירה לעיר כדי שלא יילחצו. נכנסנו לממ"ד, התפללנו והתחלנו לקרוא את פרשת וזאת הברכה.
"בשלב מסוים שמעתי קריאות קרב של חיילים מהרחוב למטה, וגם קריאות בערבית. הבנתי שהם קרובים. נעלנו את הבית, עמדתי ליד הדלת של הממ"ד, וכדי שהילדים לא ישמעו מה מתרחש ברחוב קראתי בקול את הפרשה והסברתי להם שכמו שמשה בירך את כל השבטים, אנחנו שולחים ברכה לכל שבטי ישראל".
מה שעוזר לי להתמודד עכשיו זה לדאוג לאחרים, לעשות. מיד כשהגענו, מישהו שמכיר אותי סיפר למנהל בית הספר המקומי שאני מורה. הרבה מורים גויסו פה למילואים, אז אני מחנך פה את כיתה ד' בבית הספר, ובמקביל מדבר בשיחות וידאו עם תלמידי כיתה ג' שאני מלמד בשדרות ופזורים עכשיו בכל הארץ.
רק מאוחר יותר התברר לצדקה שאחד המחבלים שהיו ברחוב התבצר בבניין מולם. "החיילים הרגו ארבעה מחבלים ולא מצאו את החמישי. הגיעו עוד כוחות, וכבר היו שם מעל מאה קנים מסביב לבית. הצצתי מהחלון וראיתי חיילים זורקים רימונים לתוך הבית ממול. בשלב מסוים התחיל קרב יריות וחיסלו את המחבל". במשך שלושה ימים הייתה משפחת צדקה נצורה בביתה. בחלק מהזמן לא ניתן היה לצאת החוצה בגלל כבל חשמל חשוף שנפל על הכביש. ביום שני אחר הצהריים החלה העיר שדרות להתפנות מתושביה, ומשפחת צדקה מצאה מקום מפלט במצפה-רמון.
אנחנו נפגשים בלובי של קלאב רמון, מלון קטן שהתקבצו אליו כ־15 משפחות משדרות. "יצרנו לעצמנו פה קהילה שמעניקה לנו חוסן. מה שעוזר לי להתמודד עכשיו זה לדאוג לאחרים, לעשות. מיד כשהגענו, מישהו שמכיר אותי סיפר למנהל בית הספר המקומי שאני מורה. הרבה מורים גויסו פה למילואים, אז אני מחנך פה את כיתה ד' בבית הספר, ובמקביל מדבר בשיחות וידאו עם תלמידי כיתה ג' שאני מלמד בשדרות ופזורים עכשיו בכל הארץ. יש לנו כשבעים ילדים משדרות שהשתלבו כאן בבית הספר במצפה-רמון. בהפסקה אתה לא יכול לזהות היכן מתגורר כל אחד".
מחלון המטבח של משפחת צדקה בשדרות נראה הבניין שבו נהרג במבצע "שומר החומות" הילד עדו אביגל, מרסיס טיל שחדר דרך חלון הממ"ד שבו שהה. לירון צדקה נולד בבאר-שבע, אבל כבר יותר מעשרים שנה שהוא תושב שדרות. הוא הגיע לעיר בגיל 18 כדי ללמוד בישיבת ההסדר המקומית. שבועיים בלבד לאחר שהכיר את רחלי, בת אשקלון, הודיע לה שאם יתחתנו יקבעו את ביתם בשדרות. היא עובדת סוציאלית במועדוניות של שדרות, הוא מחנך בבית ספר "תורני חדש" בעיר, והם הורים לשלושה ילדים. אחד מהם, נבו משה, נקרא על שם אביה של רחלי, משה עמי, שנהרג לפני תשע שנים מטיל גראד שפגע ברכבו באשקלון.
צדקה החל לכתוב שירים בגיל 15 בישיבה התיכונית, אבל מהמגרה הוא שלף אותם לראשונה רק לפני שמונה שנים, במסגרת לימודיו לתואר שני במכללת חמדת הדרום. לפני כארבע שנים הוציא לאור את הספר "בינתיים – שירים עד כאן", ובהמשך פרסם גם ספר ילדים בשם "שעון מיוחד".
אתה מצליח לכתוב מאז שהמלחמה פרצה?
"אומרים שכשהתותחים יורים המוזות שותקות. אני לא אוהב את המילה מוזות כי היא מילה אלילית, ומעדיף את המילה השראה. אני מרגיש שדווקא יש לי השראה עכשיו, אבל אני לא יכול לכתוב כי אני לא מתפנה לזה. אני מאמין שברגע שאתפנה, זה יפרוץ. אנחנו בדור שדורש לכתוב כשהדברים מתרחשים. אני לא מתחבר לדרישה הזאת, אבל כשזה יקרה זה יהיה בשיטפון וזה יהיה נוקב. כרגע אני עוד לא שם".
כמי שכתב כבר לפני שנים שדרושה מלחמה ולא עוד מבצע, יש תקווה שהפעם המציאות בשדרות תשתנה?
"אני באמת רוצה להאמין שהפעם זה יהיה אחת ולתמיד, אבל אנחנו מבינים שזה לא יקרה ומתחילות שאלות. עם הטילים כבר התמודדנו, אבל חדירות של מחבלים ליישוב זה כבר משהו אחר. רמת האמון שלנו בהנהגה ובמערכת הביטחונית מקשה עלינו להאמין שבאמת יהיה שינוי אמיתי לעשרות שנים. כולם רוצים שנרים את הרוח ושנדבר חיובי וטוב, אבל בסוף אנחנו חוזרים לבית שלנו בשדרות ועדיין לא יודעים מספיק טוב מה מחכה לנו. אני אומר בוא ניפגש עוד חמש שנים ונראה מה השתנה. אל תדברו איתנו על עוד חמישים שנה".
ואחרי הכול, צדקה מבקש לסיים את השיחה שלנו בנימה אופטימית, ובהבעת תקווה "שנצמח מכל זה".
רואים את עזה בתשליך
אֲנִי עָטוּף בִּקְרוּם דַּק שֶׁל שְׁפִיּוּת מְדֻמָּה / יָשֵׁן וּמִתְפַּלֵּל וְעוֹבֵד וְאוֹכֵל / וּמִתְגַּלְגֵּל / תַּחְתַּי / מְגַמּוֹת שֶׁל אֵשׁ מְבַעְבְּעוֹת / מְלַבּוֹת רִתְחָה / מְאַיְּמוֹת לְהָמִיס הַכֹּל / לִבְלֹעַ וְלִזְלֹל // לֹא לַהֲדֹף אֶת הַכְּאֵב / לָתֵת לוֹ לְהִכָּנֵס בַּשַּׁעַר / בֵּין הַחִבּוּרִים שֶׁל לוּחוֹת הַלֵּב / לִשְׁהוֹת בְּבֶטֶן הַתּוֹדָעָה / וּלְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ. ("גיאולוגיה", אהרלה אדמנית).
לפני יותר משנתיים כתב המשורר אהרל'ה אדמנית על מגמות של אש המבעבעות ומאיימות תחתיו, ועל כאב שמבקש להיכנס בשער. השיר, שפורסם בספרו "טלטלה גבר", הולחן ומבוצע על ידי להקת עלמא, וכמו שירים אחרים, מקבל עכשיו משמעות נוספת. אנחנו נפגשים במלון נבו בעין-גדי, לשם פונתה משפחתו יחד עם כל חברי קיבוץ סעד. כבר שבע שנים שהוא ואשתו חנה, עובדת סוציאלית במקצועה, חברים בקיבוץ. לפני כן הם התגוררו בנתיבות, שם למד אדמנית בישיבת ההסדר המקומית. הוא גדל בשכונת גילה בירושלים, אבל יש לו שורשים עמוקים בעולם הקיבוץ הדתי. סבו, צוריאל אדמנית, חבר קיבוץ יבנה, היה מחנך והוגה דעות בולט בתנועת הקיבוץ הדתי, ונפטר בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.
אדמנית הנכד, בן 40, החל לכתוב שירה רק אחרי שעבר לסעד. בחמש השנים האחרונות פרסם כבר שני ספרים משיריו. ספר ביכוריו, "כשפגע בי האור השואל", זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ח. אחד משיריו, "כבן המתגעגע", הולחן על ידי הזמר אהרן רזאל ונבחר כשיר הנושא לאלבומו האחרון.
המשוררת סיון הר־שפי כתבה על שירתו של אדמנית שהיא "באה בסודה של תורת האדם". "יש לי כמה שירים פוליטיים, אבל פחות שירים שמושפעים מהמצב הביטחוני", אומר אדמנית. "אירוע כמו המלחמה מאוד קורא לי לכתוב, אבל אני לא יודע אם זה קורא לי כתושב העוטף או כסתם אחד מעם ישראל שחווה את המהומה והמהלומה הזאת".
ימים ספורים לאחר המתקפה כתב אדמנית את השיר "קבץ פזורינו":
מִזְּעִירָא עַד זְעִירָא / בִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל / נוֹקֵב עַד תְּהוֹמוֹת / פֻּזַּר קֶשֶׁב לִבֵּנוּ / אֶתְרוֹגֵנוּ נֻפַּץ לִרְסִיסִים / נוֹהֲרִים אֱלֵי מַכְאוֹב / עֲדֵי דִּכְדּוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ / עָרְבָה שִׂמְחָתֵנוּ / כָּמְשָׁה לָעַד כִּכְפָרֵינוּ / חַג וּמוֹעֵד הֻדְּסוּ / נִרְמְסוּ בִּידֵי בְּנֵי בְּלִי צֶלֶם / כָּל אֲשֶׁר לוֹ לֵב / נִשְׁבַּר דָּוֶה עַל חֲלָלֵינוּ / רֵעִים אֲהוּבִים בִּקְּשׁוּ מָגֵן / מִנַּחַל סַעַר וְסוּפָה / עַד אָן יְכוֹפְפוּ שִׁדְרוֹתֵינוּ / צִמְאֵי בְּאֵר וּרְפֵי עֹז / קוּמָה ה', אַל תִּתְאַפַּק / אֵ־ל נְשָׂא יָדֶךָ מְהֵרָה / הַךְ בִּמְאֵרָה צֶפַע אֶרֶס בִּמְאוּרָתוֹ / פַּלֵּס שַׁעֲרֵי סַעַד לִשְׂרִיטוֹת עֲלוּמֵינוּ / וְנֶחֱזֶה בְּאֹפֶק שְׂדוֹת נִירֵנוּ / זִיקֵי תִּקְוָה וְאוֹר.
חברי קיבוץ סעד לא נפגעו בגופם במתקפת חמאס; המחבלים לא חדרו לתוך שטח הקיבוץ. "רק כשהתבררה גודל הזוועה מסביב, הבינו בקיבוץ עד כמה היינו על פי תהום", אומר אדמנית. "אנחנו רק שלושה וחצי קילומטרים מהגבול. מהמקום שבו אנו עושים תשליך בראש השנה רואים את עזה. כפר-עזה ועלומים נמצאים בשני הצדדים שלנו, ולשניהם חדרו. אצלנו הגיע כוח של חיילים מכיוון צומת סעד שחיסלו את המחבלים, וכך נמנעה החדירה לתוך הקיבוץ. אבל הייתה להם מפה ותוכנית גם לכיבוש של סעד".
משפחת אדמנית על חמשת ילדיה שהתה בשמחת תורה בירושלים, אצל הוריו של אהרלה. "בשלב מסוים התקשרו אלינו מהקיבוץ לשאול מה קורה איתנו, ושמענו שראש המועצה אופיר ליבשטיין, השכן מכפר־עזה, נרצח. יש לנו מקטע חסר, אבל אנחנו שמחים שלא היינו שם בשבת ושלא חווינו את הירי המטורף של הטילים ושל המחבלים, שלמרות שלא חדרו לקיבוץ, הגיעו קרוב. שמחים שזה נחסך מאתנו. מאז 'השבת השחורה' עדיין לא חזרנו הביתה. חברים הביאו לנו דברים לכאן".
אנחנו חיים בטירוף של עכשיו. עם כל הסדר והארגון שמנסים לעשות, הדחיסות והתלישות קשה, ויש גם דאגה למקום. חושבים על השכנים שספגו אבדות קשות, ועולים השמות והפנים. אנחנו עדיין בשלב ההלם או העיכול.
חוץ מלכתוב ולערוך, אדמנית עובד כספרן ומידען במכללה האקדמית חמדת הדרום, שגם היא נטועה עמוק בתוך עוטף עזה. כבר בסבבי הלחימה הקודמים בעוטף, שבחלקם יצא עם ילדיו מחוץ לקיבוץ, הוא חווה את הקושי שבחזרה לשגרה. "בכל סבב החזרה הביתה מאתגרת ולא קלה. מבחינת הרשויות חוזרים לשגרה וללימודים, אבל אתה מרגיש שאתה לא יכול. אתה חוזר עייף ומטורטר עם חבילות וצריך לחזור ישר לעבודה וללימודים, אבל נדרש זמן להתאפס ולחזור לשגרה. אפילו הדברים הכי פיזיים כמו למלא את המקרר או לשלוח את הילדים לבתי הספר, מתגלים כמאתגרים".
ועכשיו מצליחים כבר לחשוב על חזרה הביתה?
"עוד לא מדברים על זה. אנחנו חיים בטירוף של עכשיו. עם כל הסדר והארגון שמנסים לעשות, הדחיסות והתלישות קשה, ויש גם דאגה למקום. חושבים על השכנים שספגו אבדות קשות, ועולים השמות והפנים. אנחנו עדיין בשלב ההלם או העיכול. על הטילים תמיד אמרנו יש לנו ממ"ד ויש כיפת ברזל. לא היה לנו דחוף לסגור את הדלת. גם כשהיו סבבים לא ספגנו הרבה נפילות בתוך הקיבוץ. שמענו חזק את היירוטים ואת ההתקפות של צה"ל שהרעידו את הבית והחלונות, אבל התרגלנו וידענו איך להתמודד עם זה. עכשיו התחושה היא שהכול פרוץ."
