מבין שלל העדות והשכונות הייחודיות המאפיינות את ירושלים, העדה התימנית ושכונותיה הן מהמשולבות ביותר באוכלוסיית העיר, אך מן הפחות נחקרות. הרבה נכתב על הרדיפות והתנאים הקשים שהיו מנם חלקם של יהודי תימן בארצם לפני עלייתם ארצה, כפי שקובע מחבר הספר שלפנינו, אבל סיפור עלייתם והשתלבותם בחיי המעשה בירושלים לא נחקר בצורה ראויה.
המחבר יצא אפוא לחקור את הידוע פחות ולהעלות על הכתב את "חוויית הקהילה של העולים (מתימן) בירושלים..". את חייהם החברתיים, הדתיים והכלכליים בשכונות שבהן התרכזו, לאחר שעברו את תלאות ההגירה עצמה וזכו להתיישב בעיר. הספר מתייחס לעולים ולהתיישבותם בשכונות העיר ועוקב אחריהם עד הקמת המדינה בשנת תש"ח.
הלם תרבותי עמוק
אפשר לומר שיהודי תימן היו מן העולים העניים והדלים ביותר שהגיעו לירושלים. כבר בתימן סבלו מחילופי השלטון התכופים, מסחטנותם של השליטים – האימאמים המקומיים ואחר כך נציגי השלטון העות'מאני – ומגזרות קשות שונות ומשונות. הם לא היו עובדי אדמה, ולכן לא התאימו לאידיאל החלוץ והחקלאי שאפיין את המושבות הראשונות ואת העליות הציוניות לארץ, והמקצועות העירוניים שבהם עסקו לא הכשירו אותם להשתלבות בתעסוקה בעולם המודרני שמחוץ לחצי האי.
המחבר מדגיש בצדק בפרק המבוא את "זיקתם ההיסטורית של יהודי תימן לארץ ישראל, בתפילה וביצירה הפיוטית שנוצרה בתימן", ומנגד מתאר את קשיי הקליטה שלהם: "אורח חיים סגור גרם (להם)… לעמוד משתאים בפני הלם תרבותי מעמיק… חלפו שנים רבות עד שהסתגלו לעולם זה והתאימו את עצמם אל חידושיו בכל תחומי החיים… יהודי תימן הביאו עימם השקפה ציונית־משיחית בלבד. עניות דקה מן הדקה הזו היוותה נקודת מוצא אכזרית בתהליך היקלטותם בארץ".
מעט כספם של העולים אבד או נגזל בטלטולי עלייתם והם היו תלויים לפרנסתם במוסדות ביישוב היהודי. הם גם לא היו מאוגדים ב"כוללים" או באגודות "אֶתניות" של יוצאי אותה גלות כדוגמת ה"כוללים" ו"החברות" שאפיינו את היהודים הספרדים או האשכנזים בירושלים בשלהי המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20. ה"כולל" הקרוב אליהם ביותר היה "כולל הספרדים", אבל גם כאן הדברים לא היו פשוטים: "(הם) זעקו על אפלייתם מול קהילות אחרות שהיו סמוכות לכולל הספרדים…". שדר"ים (שלוחי דרבנן) שנשלחו לצנעא בבקשת סיוע חומרי לא הועילו. רק אנשי "קהילת המערבים" (יוצאי המגרב, צפון אפריקה), "שחוותה אפליה דומה… סייעו ככל יכולתם בתמיכה ובעצה…" (עמ' 14־15).
המושבה האמריקאית עזרה
תיאוריו של חוברה על תנאי חייהם בשנים הראשונות לעלייתם קורעי לב: בהגיעם לירושלים נאלצו העולים לשכור דירות או חדרים, ובשל עוניים היו ביניהם שהתגוררו במרתפים טחובים ששימשו מחסנים לאחסון פחם להסקה. חלקם אף הקימו סוכות תחת כיפת השמיים או "מצאו להם מחסה במערות ובכוכים מחוץ לחומת העיר העתיקה…" (עמ' 27־28). עובדה מעניינת ובלתי צפויה היא כי "היחידים שסייעו בידי עולים אלה היו אנשי המושבה האמריקאית בירושלים, שבראשם עמדו הוראציו ווסטר ספאפורד. הללו סייעו בשכירות דירות, מזון והספקת חלב לילדים ולחולים. במשך הזמן הומר המזון בסכום כסף שניתן לעולים כדי שיוכלו לרכוש בעצמם את מזונם…" (עמ' 29). רק לאחר שנים אחדות התגבשה "תמימות דעים בקרב הקהילה הכללית בירושלים, שלפיה יש לתת את הדעת על מצבם החומרי של יהודי תימן בירושלים… גבירי העיר שילמו עבורם שכר דירה ואף ערכו גיוס כספים במטרה לחלצם ממצבם הירוד…".
בשנת 1883 או 1884, בעקבות סלילת דרך־עגלות מירושלים ליפו, רכש הנדיב דב פרומקין אדמות בכפר קולוניא (מוצא של היום), והציע לעולי תימן בירושלים להתיישב שם ולהקים במקום יישוב חקלאי. זה היה חלום ישן של עולים רבים מעדה זו, אולם שוב היה המחסור בכסף בעוכריהם.
ב־1895 נעשה ניסיון ליישב קבוצה של יוצאי תימן באדמות "רמה", היא נבי סמואל. הם רכשו ציוד הכרחי והובטחה להם קצבה שבועית קבועה לכל משפחה. העולים זרעו תבואות ונטעו גפנים בשותפות עם הפלאחים הערביים המקומיים. אולם לאחר שלא קיבלו את הזכויות על הקרקע שהובטחה להם ולא את הקצבאות המשפחתיות, ולאחר שהתלקחו סכסוכים בינם לבין הערבים, וכמו כן בגלל שנת השמיטה שהשביתה את העבודות החקלאיות למשך שנה – ננטשה גם היוזמה הזאת. גם יוזמה להקמת שכונה חקלאית בקרבת שכונת "משכנות שאננים" של היום לא יצאה אל הפועל.
נטישת השילוח
שרשרת הכישלונות התחלפה בהצלחה כשנוצרה הזדמנות חדשה. בועז בן יונתן מזרחי, המכונה "הבבלי", תרם שטח קרקע בשכונת סילוואן, ושם החלו התימנים תושבי ירושלים בהקמה של בתי קבע. אגב, גם ביוזמה זו היה מעורב פרומקין, הן בכספיו והן בתרומות שקיבץ מתורמים אחרים. לבתי שכונת השילוח היו מספר יתרונות ברורים: קרבה לירושלים ולמקומות עבודה, וקרבה למקורות מים: מעיין הגיחון והשילוח.
חוברה מתאר בפרוטרוט את המאמצים והתלאות שאפיינו את תהליכי הקמת שכונת השילוח: קשיים בהשגת רישיונות בנייה, מחסור בכספים ועוד. רק ב־1888 החל האכלוס, שכלל לא רק תימנים אלא גם יוצאי אשכנז, קווקז, פרס ועוד. בתי שכונת עזרת נידחים בכפר השילוח נבנו בארבעה טורים מוארכים, בשורות מקבילות על שיפוע ההר. בסך הכול נבנו 70 יחידות דיור "עבור עניי ירושלים". איכות הבנייה הייתה ירודה למדי, השירותים (מטבח, בתי שימוש ורחצה) היו משותפים והיו בעיות של פרטיות, אוורור ועוד. בהמשך הזמן נבנו עוד בניינים ביוזמה עצמית ובאיכות סבירה יותר, ו"מספר בתי השילוח הגיע לשיא של 150 בתים (יחידות דיור) לערך". הפרעות שפרצו לפרקים ובעיקר פרעות 1936־8 הביאו לנטישת שכונת השילוח, שרק בימינו אלה חוזרת בהדרגה לידי היהודים.
ספרו של חוברה כולל פרטים רבים ולא־מוכרים על בניית השכונות התימניות בירושלים והבעיות שנלוו לכך. אם בשל סכסוכים בין היזמים היהודים, אם בגלל מריבות עם השכנים הערבים, בעיות ברישוי וכו'. סיפורן של השכונות התימניות, שמובא כאן בהרחבה, מלמד הרבה על ההיסטוריה של הבנייה היהודית למגורים בירושלים בכלל, החל בבנייה של בתים צפופים ואפלים, בלתי מאווררים, שכללו רק חדרי מגורים ומטבחים, ומחוץ להם מבנים נפרדים, משותפים, לבתי שימוש; והמשך בסכסוכי שכנים על רקע לאומי, דתי או חברתי. מסתבר שיחסי עדות עכורים, סכסוכים לאומיים ומתחים על רקע סוציו־כלכלי אפיינו את החברה הירושלמית גם בימים עברו. גם העדפות של מקורבים בקבלת רישיונות בנייה היו כבר אז, ואולי בהיקפים חמורים יותר מאשר היום.
הספרדים הפעילו כוח
חלקו השני של הספר מוקדש לנושאים רוחניים יותר, ובין השאר לחיי הדת והחברה של יוצאי תימן בשכונותיהם הירושלמיות. בין היתר מתאר חוברה את אופי היחסים עם "כולל הספרדים", שהיווה הגוף המייצג הרשמי של התימנים מול השלטונות והמקור העיקרי לתמיכה כספית.
היחסים נעו בין הזדקקות לעוינות. באופן כללי נאלצו התימנים בירושלים לכפוף את מנהגיהם למנהג הספרדים, ושאיפתם לשמור על מנהגיהם הדתיים הייחודיים גרמה למתח ומחלוקות. כשעולה מתימן קידש לו אישה בכתובה "תימנית" (על פי נוסח הרמב"ם) – למורת רוחם של הספרדים, שחששו שהצעד הבא יהיה קידוש אישה שנייה כמנהג תימן שלא אסר על ריבוי נשים – הספרדים הפעילו כוח: הם קרעו את הכתובה התימנית וחייבו את החתן לכתוב כתובה חדשה, ספרדית. רק בתל אביב, שלא הייתה כפופה לאותו "כולל", יכלו התימנים לנהוג כמסורתם, ואילו בירושלים – מי שרצה לערוך קידושין תימניים היה חייב לעשות זאת בסתר. רק ב־1908 נוסד "כולל" עצמאי ליוצאי תימן בירושלים. לעומת זאת, הוחל בהקמת בתי כנסת תימניים כבר בראשית העלייה לירושלים ביוזמה ובבעלות פרטית.
כל אלו הן דוגמאות לא ידועות לקשיים שליוו את קליטת עולי תימן בירושלים. מי למשל יודע שהרבנים התימנים אסרו על נשות העדה לעבוד אצל ה"אשכנזיות" – כי המעסיקות נתנו לעוזרות התימניות שלהן שמלות ישנות במתנה והרבנים ראו בעין רעה איך נשות העדה מתלבשות בסגנון "אשכנזי"!
יוצאי תימן הפכו ברבות השנים לחלק בלתי נפרד מהחברה בישראל, אך המחקר האקדמי על אודותיהם מועט. הפרטים הרבים והמקורות המגוונים, כולל עדויות בעל פה, שמובאים בספרו של חוברה, מרגשים ונוגעים ללב. ובעיקר הם תורמים תרומה חשובה ונחוצה לגיוון ולהעמקה של הידע על קורות העדה בראשית שיבתה לארץ ישראל והתיישבותה בירושלים.
ירושלים של עולי תימן
חיי חברה ודת
דרור חוברה
רסלינג, 2018, 231 עמ'
