בשנים האחרונות אנו נחשפים ליותר ויותר רומנים המתייחסים לגרמנים כקרבנות בהקשר מלחמת העולם השנייה. הספרים של הנס פאלאדה הם דוגמה מובהקת לכך. זהו תהליך מורכב, שלא מבטל את הנרטיב הרשמי אלא מנסה להציג ממד אחר, אף שברור שעצם הצגתו של ממד כזה יש בה כדי לעשות טרנספורמציה הדרגתית לתפיסה הרשמית.
"תודה רבה על החיים" של סיביל ברג, ילידת מזרח גרמניה המתגוררת בציריך ובתל אביב, לכאורה יוצא מתוך נקודת ההנחה הזו. כלומר, מציג את החיים תחת המשטר המזרח גרמני מבלי להתייחס לנסיבות שהביאו לבניית החומה ולחלוקת גרמניה, אבל בניגוד לסופרים אחרים (דוגמה נוספת הוא דיוויד יאנג עם "זאב בשטאזי") אין בה טיפת חמלה או רחמים לא למזרח גרמנים, לא למערב גרמנים, ולמעשה לאף צורת אנוש עלי אדמות.
משהו בכתיבתה מזכיר מעט את הרטה מולר, הסופרת הגרמנייה זוכת פרס הנובל, אבל האסוציאציה החד משמעית שעולה מהספר הזה היא שסיביל ברג היא למעשה אחותו הספרותית של מישל וולבק הצרפתי. אי אפשר לקרוא בספר הזה ולא לחוש זאת באופן ברור, ממש שתי נשמות תאומות; מדובר בספקטקל מיזנטרופי שדורס כל דבר שרק מריח כמו תקינות פוליטית. זו כתיבה צינית, גרוטסקית, אלימה, שלפעמים נדמה כי היא מנסה יותר מדי להצחיק, להרשים, להתחכם, להתנפל, לצעוק, אבל לעיתים, יש להודות, מרוב שהיא עולה על גדותיה היא באמת משעשעת.
ברג הכי קומית כשהיא הכי אכזרית. במיוחד בסצנות המתארות את טוטו, הדמות הראשית, כשהוא מגיע בנעוריו לבית כפר כדי להיות מעין עבד נרצע לזוג גרמנים, שמצבם הקיומי הוא היכנשהו על הספקטרום הזומבי. הגרוטסקיות כל כך חזקה שמהר מאוד מבינים כי לא מדובר בטקסט ריאליסטי, אלא באלגוריה. כלומר, הדמויות המובילות את הרומן, טוטו וגם קצת קזימיר, הן לחלוטין לא דמויות אמינות. הן תמיד מסמלות משהו תרבותי, קיומי, אנושי. כמובן, הן קודם כול קרבנות, של השיטה, של התרבות, של הלאומנות, של הנסיבות, של כל דבר אפשרי – אבל אין להן שום אפשרות של גאולה. הן שרירותיות. החיים שלהן שרירותיים. כל מה שקורה להן הוא שרירותי.
אין רגע חסד
טוטו נולד במזרח גרמניה לאם חד הורית עם חיבה יתרה לאלכוהול, ולא ברור אם הוא זכר או נקבה. הוא יכול להיות שניהם, אבל אף אחד לא מחליט זאת עבורו, והוא מתגלגל, לפחות בחלק הראשון של חייו, בתור זכר מגושם, א־מיני, מושא ללעג תמידי. מכיוון שאמא שלו ויתרה עליו מיד עם הלידה, הוא כמו אבן המידרדרת לתוך כל מיני מוסדות, בתי יתומים, פתרונות אחסון קיומיים. וכל מה שהוא עובר כלל לא מחספס אותו, מחשל אותו, אלא משאיר אותו באותו מצב מנטלי שיש בן מן התום, הטיפשות וחוסר האוריינטציה.
קזימיר חולק עמו מעון בשלב מסוים של ילדותם, אבל בניגוד לטוטו הוא מגיע איכשהו למערב גרמניה והופך לאיש עסקים מצליח, חסר מצפון, שמחפש אחר טוטו, וגם מוצא אותו, ולא ברור לחלוטין מה הוא בדיוק רוצה מחייו. לפעמים דומה כי הוא רוצה את קרבתו. לעיתים נראה שהוא רוצה להרוג אותו. החיפוש האובססיבי שלו אחריו, כמו לא מעט ממדים בעלילה, לא ממש מוצדק, מנומק או הגיוני, אם כי הוא בהחלט מוסיף קצת אנרגיה לתמונת המאקרו העלילתית.
אמנם טוטו ניחן בכישרון מוזיקלי ייחודי, שלעיתים לפחות מסדר לו עבודה זמנית גרועה או קורת גג ארעית, אבל ברג לא נותנת לו אפילו רגע של חסד או אפשרות להגשמה עצמית. החיים של טוטו הם מורד מתמשך. הם כמו גזרת גורל. מה שהופך במידה רבה את העלילה של הרומן לחסרת מעוף ונטולת כל ממד של הפתעה. די ברור בשלב מוקדם שרק דברים רעים יקרו לו.
זה גם הופך את דמותו של טוטו לדמות די בינארית ושטוחה. ברג כמספרת כול־יודעת יודעת תמיד צעד אחד או שני צעדים לפניו מה הוא מרגיש, והיא תמיד מפלפלת זאת בסיכומיות והגדרתיות, ולא ממש נותנת לו להתנהג. אין אפילו סצנה אחת שבה טוטו מפתיע אותנו, מתנהג באופן שלא היינו מצפים ממנו או שיוצאים מתוכו משפט מפתיע, תובנה חדשה.
צורות קיום מאמללות
קזימיר, נוכח התפוסה המינורית יחסית שלו לאורך הרומן, הוא כמובן גם כזה, אבל דווקא נוכח הצלחתו בחיים יש בדמות שלו משהו מעט יותר עשיר. טוטו נולד כמו בדיחה גרוטסקית, חי כמו בדיחה גרוטסקית ודי סביר להניח בשלב מאוד מוקדם של הרומן שהוא גם ימות בתור בדיחה גרוטסקית. וזה כמובן מה שקורה לקראת סופו, ומה שמעלה את התהייה האקוטית: למה בכלל היה חשוב כל כך לבחור בדמות הזו? האם זה בגלל האנדרוגיניות המובנית שלה?
יש תשובה אפשרית לשאלה הזו, כי בסך הכול מדובר ברומן מרשים שכתוב היטב. אמנם הוא עלול לעייף עקב הסגנון הפוסט אנושי העולה על גדותיו, אבל מי שהורגל ואהב לקרוא את דמויותיו של מישל וולבק, את העולם חסר הגאולה שבו הן מתנהלות, את האפטיה הקומית שלהם ואת הנופים הנפשיים והתרבותיים המוגבלים שלהן – יאהב גם יאהב את העולם שברג מציירת, וזו נקודת החוזק של הרומן. למה הכוונה? השנאה, הזלזול והציניות של ברג הם בעצם גם הכישרון שלה לתאר את מזרח גרמניה ומערב גרמניה כשתי ישויות, שאמנם היו ביניהן הבדלים משמעותיים אבל בעצם שתיהן תצורות מאמללות של ממשל וקיום ותרבות, וברגעים שהיא עושה זאת – היא במיטבה.
על מזרח גרמניה היא כותבת בין היתר, "הכל מוכרח להיות מדויק בארץ הזאת וחייב להיות הגיוני. לכל מקצוע צריך תעודה, ולא משנה אם את מנקה או שומרת לילה מוסמכת, צריך לדעת לצטט את הקלסיקונים, וכל איש ניקיון חייב לשלוט בטבלה המחזורית" (עמ' 14). או מתארת אותה למשל כמדינה ש"נאצים ותיקים שיחקו בה בקומוניזם וויתרו בשמחה רבה כמעט על כל אחריות. זה דבר נטוע גנטית בעם הזה – ואחת היא איזו הצגה הוא מציג ברגע נתון – הוויתור הזה על אחריות, והם עושים זאת בשמחה, כדי שאחר כך יהיו תלויים בקבלת הכרה ובענישה" (עמ' 17); וכמו כן, "היתרון הניכר היחיד של השיטה היה שהיא אף פעם לא עוררה באנשים קנאה, כי לא היה הרבה מה לקנא בשכן. אלה שהיו שונים עזבו את הארץ, ואלה שנשארו היו דומים מדי זה לזה או עייפים מכדי לשנוא זה את זה" (עמ' 49).
חופש הנקניקייה ברוטב
שנות חייו הראשונות של טוטו עוברות עליו במזרח גרמניה הקודרת, הצייקנית, הפוסט־נאצית והעלובה. בשלב מסוים הוא מתגלגל מעבר לחומה, אבל בניגוד לרוב האנשים שעשו זאת במציאות אין לטוטו שום תוחלת גם שם. יתרה מכך, לפי ברג מערב גרמניה הייתה מקום לא פחות מאמלל, פוסט־נאצי וקודר. "בשביל זה כל הסיפור?", ברג שואלת דרך תודעתו של טוטו כשהלז עושה את צעדיו הראשונים במערב. "זאת החירות שאתם רוצים? לעמוד ברחוב מלא בניינים צהובים ולאכול נקניקייה ששפכתם עליה רוטב? ההבטחה הגדולה של הקפיטליזם הייתה זו: אתה יכול להגיע לכל דבר. אתה יכול להיות עשיר כל כך שלא תצטרך לראות עוד את הכיבים ברחובות, שאחרים יעבדו בשבילך בזמן שאתה תשב בבית ששיחי היסמין הנפלאים שלו מסוככים עליך מפני כל העוני שגם אתה אשם בו" (עמ' 144).
לעיתים נדמה כי היא בזה יותר למערב מאשר למזרח, כלומר לקפיטליזם, שלדידה הוא לא פחות רקוב ומייאש מאשר הקומוניזם. "עוד – הכותרת העגומה של האלף החדש. העוד הזה קצת העיק על בני האדם, השפע המוגזם הסב להם מורת רוח בלתי מודעת, והם הצליחו לשרוד בחיי היום יום רק בעזרת תרופות, הכמיהה לימים הטובים של פעם – שלא היו מעולם – צמה בסתר, הכל היה צר מדי, מהיר מדי, גדול מדי, מלא מדי, שמן מדי, צבעוני מדי, רועש מדי ומרושת מדי, ותחושה רעה באמת צמחה באופן גלובלי לחלוטין" (עמ' 207).
חשוב לציין כי אמנם קל ללכת לאיבוד בתוך התיאורים השותתים זלזול, ציניות ואירוניה, אבל יש בהם ממד ביקורתי אמיתי. לעתים דרך התיאורים הללו מתרוממת לה לרגע איזו ביקורת פמיניסטית, ביקורת מדינית, תרבותית או מיזוגנית.
חלקו האחרון של הספר מתרחש בעתיד הקרוב, כלומר בין השנים 2010־2030, והוא נראה כהעתק מדויק של ההווה, עם עוד אי אילו חידושים טכנולוגיים לא מפתיעים, ופה ושם היא גם חוטאת בחוסר דיוקים מדעיים וכמה סתירות, אבל בכמות מינורית.
כך או כך, בסופו של דבר אפשר לכנס את הכול, לפי ברג, לאמת קיומית אחת: אין לאדם חסד, אין לו גאולה ואין לו תקווה. אז מה אפשר לעשות? פשוט להמשיך להתקיים, לשרוד, כי זה הטבע שלנו, לנסות שלא יכאב מדי, אבל בעיקר – לא לצפות לדבר מהחיים האלה. לכאורה, נוכח כך, אפשר היה לומר כי מדובר ברומן הקודר והמדכא ביותר שאפשר לדמיין ואין שום סיבה הגיונית לצלול לתוך המדמנה הזו. לכאורה, מכיוון שמדובר באלגוריה גרוטסקית, שלא ברור אם התיימרה להיות ריאליסטית אף לרגע אחד, ומכיוון שמדובר בכותבת מוכשרת, חדה, צולפנית וחסרת רחמים – בכל זאת יש ברומן הזה משהו חזק ולופת. הוא לא ירגש לרגע, אבל כן יעורר מחשבה, ולעיתים אף ישעשע.
תודה רבה על החיים
סיביל ברג
מגרמנית: ארז וולק
עם עובד, 2018, 408 עמ'
