בימים קשים אנו מחפשים ספרות שתעניק לנו נחמה, אף שהקריאה מעוררת את השאלה המוסרית על עצם היופי: כיצד אפשר לקרוא ולכתוב במציאות של זוועה? מה מקומו של היופי בתוך החושך? השאלה הזו לא נשאלה לראשונה בימינו, והמענה לה עתיק כימי התרבות האנושית. ״נסי להלל עולם״ כמו מתאר את מציאות העת הזו, בשיר שחלק ממנו העניק לספר את שמו, ״נַסִּי לְהַלֵּל עוֹלָם שֶׁהוּטַל בּוֹ מוּם":
רְאִי אֶת עֲצֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַזְּקֵנִים / מְחַפִּים בְּצִלָּם עַל שִׁבְרֵי בָּתִּים. / רְאִי אֶת אוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ, הַמְבֹהָל שֶׁל יָרֵחַ / תּוֹעֶה בַּחֲדַר יְלָדִים חֲבוּטִים, / כְּמוֹ הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִית. / רְאִי שָׁמַיִם מְטִילִים זַעְמָם עַל אֲדָמָה / צוֹעֶקֶת קוֹל דְּמֵי נָשִׁים וְאִמָּהוֹת, / מַזְכִּירִים לָךְ שֶׁאִמֵּךְ יָכְלָה לִהְיוֹת / אַחַת מֵהֶן / / … הֲרֵי לָךְ עוֹלָם מִתְכַּסֶּה / בְּשֶׁפַע מוּמִים / כְּפִרְחֵי כְּלִיל הַחֹרֶשׁ בְּתִפְאַרְתּוֹ. / מִתְנַדְנֵד עַל תִּלּוֹ מֵאֶצְבַּע אֱלוֹהִים / הַהוֹפֶכֶת בּוֹ. / כָּמוֹהָ, גַּם אַתְּ מְנַסָּה לַהֲפֹךְ בּוֹ, / לָתוּר אַחַר טוּבוֹ, / וְלֹא מַצְלִיחָה.
יש נחמה בשירה שעוסקת בפצע, משום שהיא דורשת כוח עצום כדי להיישיר אליו מבט, ומעניקה את הכוח הזה לקורא. ספר ביכוריה של מוריה נחום מכיל ביסודו חוויות חיים קשות מנשוא: מילדות בצל אב הלום קרב ופגוע נפש המתעלל באלימות בבנות ביתו, ועד לפגיעה מינית. מוריה נחום מנסה להתחקות אחר קרקע יציבה, וגם כשזו נמצאה לה פוקד אותה בבגרותה אסון בדמות מחלה קשה של בן זוגה. ״נסי להלל עולם״ עוסק בייסורים, בחיים שהם נושאים עימם ובשאלה הגדולה שהם מחוללים: באיזו שפה אפשר לתווך אותם, ובאיזה אופן הם נכתבים?
את התשובה לכך מוצאת נחום במסורת השירה הווידויית האמריקנית שהיא מאמצת. השירה הווידויית מניחה במרכזה את חוויות הכותב וניסיונו, ומזרימה בשטף את סיפורו האישי על הדף. זו שירה שכוחה נובע מתוך העיסוק בחומרי מציאות קשים בכנות רבה, אך יש בה גם מהחולשה שבמגבלות הביוגרפיה, כאשר עוצמת העדות עלולה לטשטש את עוצמת הפיוט. כל המעלות והמגרעות הללו נמצאות בספרה של מוריה נחום, שעריכה מהודקת יותר הייתה מאפשרת לה לדייק עוד את יכולת הביטוי והיופי שלה.
עם זאת, זהו ספר שירה מרתק וחכם הנקרא בנשימה אחת. בתום הקריאה היה לי ברור שאקרא גם את ספרה הבא של המחברת. זהו ספר שהבשיל וזוקק במשך שנים במאורות האפלות של הנפש, ועכשיו פרץ לעולם בעוצמה כמו זרם מצינור תת־קרקעי. כשהיא במיטבה, שירתה של נחום חורגת מהווידויי ומגיעה עמוק וגבוה ממנו. בתוך הימים האלה, המרחיבים את מנעד הכאב, מתגלה שירתה של נחום כשירת הלל חריפה לחיים כנגד משב המוות של האלימות, הזוועה והצער.
