כשבעים שנים לאחר הופעת ספרו הסנסציוני של רוברט יונק האוסטרי, "Brighter than a Thousand Suns", ב־1956 (בעברית נקרא הספר "שבעתיים כאור החמה"; מחברות לספרות, 1960), מופיע ספר חדש באותו נושא, מעודכן ונאמן יותר לעובדות. יונק הותקף במשך השנים בחריפות על ידי משתתפי "פרויקט מנהטן" והיסטוריונים בעקבות סילופים חמורים של העובדות ושל העדויות שאסף ממרואיינים שהשתתפו בפרויקט; ובעיקר בגלל ניסיונו לטהר את מדען האטום הנאצי ורנר הייזנברג, ולהציגו כמי שהתנגד לפיתוח פצצת אטום בגרמניה הנאצית במהלך המלחמה, בעוד שהוא היה דווקא מן המצדדים והמובילים של פיתוח זה; רק במזל לא הצליחו הנאצים לייצר את הפצצה לפני תבוסתם. לא חסרו מאז ספרים בנושא זה, אבל זהו ספר ההיסטוריה הראשון שמכוון לקהל הרחב, והופעתו בעברית ממלאת חסר גדול.
הספר בנוי ככרונולוגיה של האירועים עד ההפצצה האטומית. הוא מתחיל ב"הספירה לאחור: 116 ימים, 12 באפריל 1945, וושינגטון", ומתקדם מדי כמה ימים עד "הספירה לאחור 9 שעות ו־15 דקות" ו"הספירה לאחור 43 שניות", ואז "סופת אש" ו"ילד קטן (כינויה של הפצצה) צנחה כמעט 10 קילומטרים…", ולבסוף "ענן פטרייה ארגמני התרומם לגובה של כ־15 קילומטר", שד"ר רוברט אופנהיימר, המדען הראשי של הפרויקט, הכריז שהוא זוהר "שבעתיים כאור החמה".
בעדיפות הגבוהה ביותר
ואלאס מתחיל את הסיפור בטונים נמוכים ובפרטים שוליים לכאורה: הארי טרומן, סגן נשיא ארצות הברית, סיים יום עבודה בסנאט. לפני שיצא לביתו הוא ירד אל "החדר הכי אקסקלוסיבי בקפיטול", שכונה "מועצת החינוך", בכוונה ללגום משקה או שניים ולהחליף רכילויות. ואז הודיעו לו שדובר הבית הלבן מחפש אותו. הוא "חייג למרכזייה של הבית הלבן" (אפילו המספר המדויק מצוין בספר!), ואמר "מדבר סגן הנשיא". הוא החוויר. "בשם אלוהים", הזהיר, "שזה לא יצא מהחדר הזה. משהו בטח קרה". לקח לו יותר מעשר דקות להגיע לבית הלבן, ושם התבשר שבאמת משהו קרה: נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, מת משטף דם במוח.
אחד הדברים הראשונים שטרומן נדרש לעשות לאחר השבעתו לנשיא, היה לקבל דיווח מפי מזכיר המלחמה של ארה"ב על הסוד הגדול שהוא לא היה שותף לו, "פרויקט ענק שמתגבש במטרה לפתח חומר נפץ חדש בעל כוח הרס שלא ייאמן". כך, ב־12 באפריל 1945, 116 יום בספירה לאחור, עם החיבור בין הנשיא החדש־לגמרי ובין הפצצה האטומית ויוצריה, מתחיל המרוץ לאטום.
אבל האירוע ההיסטורי התחיל בעצם כבר קודם, במה שמסופר דווקא בפרק החמישי. באפריל 1945, יותר מ־124 אלף גברים ונשים כבר עבדו על הפרויקט בכל רחבי ארה"ב. רדיפות היהודים ב־1933 הובילו להימלטותם של מאות מטובי המדענים והחוקרים בעולם מגבולות גרמניה. פיזיקאי מברלין בשם ליאו סילארד מצא מקלט בלונדון, ושם, בעקבות ספר מדע בדיוני שקרא, הוא פיתח תיאוריה שלפיה "ביקוע האטום… יגרום לתגובת שרשרת שתשחרר אנרגיה בקנה מידה שיוכל לשמש כדלק לפצצה אטומית…". התיאוריה שלו הוכחה כעבור כמה שנים על ידי מדענים גרמנים. סילארד, שעבר לניו־יורק, חשש שאם הגרמנים יפתחו פצצה אטומית, היטלר ישתמש בנשק זה כדי להשיג שליטה בעולם. הוא פנה אל אלברט איינשטיין במטרה להזהיר את מנהיגי העולם החופשי מפני הסכנה.
רק במרץ 1941 ביקש צ'רצ'יל מרוזוולט "להציב את תוכנית הגרעין בעדיפות הגבוהה ביותר". הפיזיקאי רוברט אופנהיימר מונה למנהל המדעי, ובחר באתר לוס־אלמוס המרוחק ל"מעבדת הנשק והתכנון". ב־25 באפריל 1945 הוגש לנשיא תזכיר ראשון על הפרויקט, ובו הודגש ש"הביקוע האטומי יספק לארה"ב נשק בעוצמה כבירה, שישמש כגורם מכריע לניצחון מהיר יותר במלחמה ויחסוך חיי אדם וכסף אמריקאיים". התזכיר גם דן ב"פעילויות זרות", ונאמר בו שרוסיה "מגלה התעניינות עזה בפעילויות שלנו ובאמצעות… איסוף מידע וריגול (מנסה) להשיג מידע מפורט בנוגע לפרויקט". אשר לגרמניה, "היו דיווחים שהיא עומדת להשתמש בפצצת אטום בעלת כוח עצום". רוזוולט תמך בפרויקט, אך היה המום מאזהרתו הקודרת של מזכיר המלחמה, שהפצצה "כל כך חזקה עד שתוכל להשמיד את העולם כולו", פחד שגם מחליפו טרומן היה שותף לו.
בלי "יהיה בסדר"
כריס ואלאס מקדיש מקום רב לפרטי ההתארגנות, בחירת המשתתפים וכל שאר היבטי הפרויקט: המדעיים, הפיקודיים, התחזוקה, השמירה והביטחון, ועד לאופן הטסת המטוס והטלת הפצצה אם וכאשר תתקבל ההחלטה להטילה. כל זה מתיש למדי לקריאה, אך מדמה יפה את "הספירה לאחור" המתישה, ומצביע על היסודיות והשיטתיות המדהימות של המשתתפים, החשיבה על כל פרט עד הסוף, יכולת הביצוע ושמירת הסודיות. דבר לא נעלם מעיניהם בכל דרגות הביצוע, שום "יהיה בסדר" ישראלי לא נכח שם.
החשש הראשוני היה מפני ריגול גרמני, ובהמשך, לאחר תבוסת הנאצים ותחילת המלחמה הקרה בין הגושים – מריגול סובייטי. למרות כל אמצעי הזהירות, הייתה דליפה. תחילה בגלל שיתוף הפעולה המתבקש עם הבריטים, שהביאו מדען משלהם, שהתגלה כמרגל קלאוס פוקס. בעקבותיו נכנסו עוד מרגלים קומוניסטים. חלקם נעצרו באותו זמן, ושניים התגלו אחרי עשרות שנים :ג'ורג' קובאל (יהודי בן למהגרים מרוסיה, שב־2007, לאחר מותו, זכה במדליית "גיבור הפדרציה הרוסית" מידי פוטין), ותאודור הול. קשה לכמת את התרומה שהביא הריגול לברית המועצות. פוטין אמר על קובאל שפעילותו "סייעה משמעותית לקצר את הזמן שנדרש לברית המועצות לפתח פצצת אטום". ההערכה היא שהריגול חסך לסובייטים שנה או שנתיים בפרויקט הגרעין.
לצד ההליכה אל הפצצה, שנעשית מהירה ומרתקת יותר עם כל צעד מתחילת הפרויקט ועד להטלת הפצצה והחורבן שלאחריה, מוקדש בספר מקום רב ללבטים המוסריים המלווים אותו. הם מתעוררים כמעט מראשית הפרויקט, כשהמדענים ובראשם רוברט אופנהיימר מתחילים להבין את המשמעויות והמחיר בחיי אדם ובעתיד העולם שכרוכים בו, ומגיעים לשיאם עם היוודע התוצאות הנוראות. ההתלבטויות גברו בשלב ניסוי הפצצה באי טריניטי, ביולי 1945.
תוצאות הניסוי, שאישרו את היתכנות הפצצה ואת יכולותיה, חיזקו אצל הנשיא טרומן את החלטתו להטיל את הפצצה כדי לסיים את המלחמה על רקע סירובם של היפנים להיכנע, למרות אבדותיהם הכבדות. ובכל זאת הוא כתב ביומנו כי "גילינו את הנשק הנורא ביותר בתולדות העולם. זה עלול להוביל להרס הנורא ביותר מאז ימי נח והתיבה האגדית שלו", ובחן שוב ושוב עם המנהיגות הצבאית האם יש אלטרנטיבות. רק כאשר השתכנע שאין חלופות אחרות, "נפלה ההחלטה. הנשיא לא יכול לדחות אותה עוד…".
"הטעות הגדולה של חיי"
בפרק "הספירה לאחור: 12 ימים", לאחר הצלחת הניסוי ואופוריית ההצלחה בלוס־אלמוס, שוטח ואלאס את כל מרחב ההתלבטויות. הן כוללות היבטים מספריים – השוואה בין מספר חיילי ארה"ב שחייהם ייחסכו בעקבות הטלת פצצה מהאוויר במקום פשיטה ימית וקרקעית, ואפילו קורבנות פשיטה כזאת שייחסכו בקרב חיילים ואזרחים יפנים, לעומת ההיקף המפלצתי המשוער של הקורבנות וההרס בעקבות הפצצה אטומית. היו גם התלבטויות עקרוניות ורחבות יותר: יצירת התקדים לשחרור כוח הרס ומוות בעל השלכות שהיקפן ועומקן אינו מובן במלואו, כולל השלכות על מוסר המלחמה ועל גבולות המותר והאסור בהתנגשות בין מדינות, ואפילו על עצם החיים ויכולת הקיום על גבי כדור הארץ.
היו גם לבטים אישיים: איינשטיין תמך בכניסה לפרויקט האטום במכתב לנשיא רוזוולט, כשעוד התקיים החשש מפני הימצאות פצצת אטום בידי הנאצים, שגילמו בעיניו את מהות הרוע והרשע עלי אדמות. אך הוא חש חרטה עמוקה כשהאיום הזה הוסר, וטען כי המלצתו לבנות פצצות אטום הייתה "הטעות האחת הגדולה של חיי".
רוברט אופנהיימר היה במצב קשה יותר: בעקבות לבטיו המוסריים לגבי הפצצה ולנוכח הקורבנות הרבים והסבל האנושי שגרמה, הוא התפטר מפרויקט לוס־אלמוס ושב לאקדמיה. ואז פוצצו הסובייטים את הפצצה האטומית שלהם בשני ניסויים, ב־1949 וב־1954. בעקבות הגילויים על הריגול האטומי של ברית המועצות ערכה הוועדה לאנרגיה אטומית שימוע לאופנהיימר, בגלל קרבתו הידועה לקומוניסטים. הוועדה טיהרה אותו מכל חשד, אך אסרה עליו גישה לתחום האטום שבו עסק כל השנים. רק ב־1963 הוא זוכה לחלוטין ואף זכה ב"פרס אנריקו פרמי" על "תרומתו היוצאת מהכלל לפיזיקה ולמנהיגותו המדעית והמנהלתית". אך זה היה מאוחר מדי: הוא חלה בסרטן, ומת ב־1967.
הדרך בין כניסתו של טרומן לתפקיד הנשיא ב־12 באפריל 1945 והחלטתו על המשך פרויקט האטום, ובין פטריית האבק האטומי מעל הירושימה, הייתה קשה, מורכבת ובעיקר סודית, והיו בה הרבה רגעי שיא ושפל. ואלאס מתאר את כל היבטי התהליך: הוא עוסק בפירוט בנושאים טכניים וארגוניים, אבל גם מתאר במעורבות וברגישות את הדמויות המעורבות, על כל הוויכוחים, היריבויות והתסכולים שלהן. בינתיים היו גם אירועים בזירה העולמית, כגון "ועידת פוטסדאם" בין טרומן, צ'רצ'יל וסטלין, שהייתה זירה למפגן כוח של סטלין, לאחר השתלטות ברית המועצות על כל מזרח אירופה ומול שני מנהיגים חדשים ולא מנוסים במערב: טרומן וקלמנט אטלי הבריטי.
במרווח הזמן הזה, 116 ימים בסך הכול, נכנעה גרמניה, וטרומן הזכיר לעמו ולחוגגים כי "רק כשהדיוויזיה היפנית האחרונה תיכנע ללא תנאי – תושלם משימת המלחמה שלנו". בינתיים האמריקאים חקרו ובנו את פצצת האטום, ניסו אותה והכשירו את הצוות שיטיס ויטיל אותה. הם בחרו את המטרות (קיוטו לא, הירושימה ונגסאקי כן), וחשבו על ההצדקה והנזק של המעשה בנקודת הזמן ההיא ולעתיד. ואז הם הטילו את הפצצות שלהם והכניעו את יפן ללא תנאי, תוך שהם מותירים את הקיסר בראש.
"אין דרך קלה לנצח"
כתיבתו הרב־צדדית של ואלאס מציגה היטב את אופי האירוע והשיקולים המורכבים שליוו אותו. "הנשיא טרומן הכריז בקונגרס בחריפות ש'אין דרך קלה לנצח את יפן'". העיתונות ויומני החדשות בקולנוע "תיעדו מראות אינסופיים של קרבות… וראיות לפשעי מלחמה של היפנים נגד אזרחים". הגנרל האחראי על המערכה האווירית צוטט כמי שאמר: "לא משנה איך אתה מסתכל על זה, אתה עומד להרוג המון המון אזרחים". מזכיר המלחמה "תיעב את ההרס הזה. הוא היה חייל, אבל גם הומניסט וחסיד של החוק הבינלאומי והמוסר, והאמין שמלחמה 'חייבת להיות מרוסנת בגבולות אנושיים' ושכוח אווירי חייב להיות מוגבל 'למטרות צבאיות לגיטימיות… אבל מלחמת העולם השנייה שינתה לגמרי את הכללים".
טרומן הקים ועדה שלצד נציגי פרויקט האטום ישבו בה נשיא אוניברסיטת הרווארד ואנשי תעשייה ופוליטיקה. הקמת הוועדה נועדה להראות ש"ההחלטה להשתמש בפצצה" לא תתקבל רק על ידי הצבא. נדון גם החשש שדוגמת ארצות הברית תמריץ את בריה"מ, ושייווצר מרוץ גרעיני בין שתי המעצמות. בסופו של דבר הכריעה הדאגה שניסיון קונבנציונלי להכריע את יפן יגרום לאובדן חיי אדם בהיקף עצום (עוד יותר) משני הצדדים. אופנהיימר ומזכיר המלחמה סברו שהדרך היחידה לגרום לקיסר הירוהיטו להיכנע הוא ליצור "נזק כביר שיציג הוכחה משכנעת לכוחנו להרוס את האימפריה". הם צדקו: רק אחרי "שתי ההוכחות המשכנעות" בהירושימה ונגסאקי הודיע הקיסר היפני על כניעה ללא תנאי. גם החשש מהרוסים התגלה כממשי, כשהרוסים הצליחו במשימות הריגול, וב־1949 כבר היו מוכנים עם ניסוי אטומי ראשון.
זהו ספר היסטוריה מעוגל ומוכלל, שמתאר מציאות סוערת ודרמטית על כל צדדיה – מסטטיסטיקה צבאית עד צלקות מדממות, ומפרטים טכניים עד גורלן הפרטי של דמויות ידועות וגם שוליות. בפרקים האחרונים, "אחרית הדבר" ו"הערות נוספות", המוקדשים לימים שאחרי המלחמה, מרחיב ואלאס בסיפורם של אנשים משני הצדדים שהיו עדים, שותפים או קורבנות של המלחמה בזירת היפנית. תיאוריו הרגישים והאנושיים הם משקל נגד לעיסוק הענייני ואפילו הטכני בפרויקט האטום עצמו. הם גם מחזקים את הרושם החם שמותיר ואלאס כ"איש של אנשים" ולא רק של "עניינים".
ארבעת החודשים שמכסה הספר, מראשית "הספירה לאחור" של פרויקט האטום עד סיום מלחמת העולם בזירת יפן, הם זמן קצר, אבל הם גרמו בזמנם סבל מקומי והרס בל ישוער, ולאחריהם העולם אינו כמו שהיה. זעקתו של הטייס ההמום רוברט לואיס ביומן שכתב בשליחות הניו־יורק טיימס, "אלוהים, מה עשינו?", והחשש מ"שינוי מהפכני ביחסים בין האדם והיקום… שעלול להיות 'מות הציוויליזציה'", חזרו ונשמעו באותם ימים, ולא נעלמו גם בימינו.
