הפעם הקודמת שישבתי בקפה בן עמי הייתה לפני שנים רבות, בימי כסטודנטית לספרות עברית. ביקשתי להיפגש עם ראש החוג והוא הציע שניפגש בקפה. זה היה קצת תמוה בעיניי אבל קבענו והגעתי. ישבנו בחוץ, אני הזמנתי קפה קר והוא רק עיין בדפים שהבאתי עמי. הפגישה הייתה קצרה, החלפנו משפטים ספורים, וכשנפרדתי ממנו עדיין לא סיימתי את הקפה.
לימים התברר שקפה בן עמי הוא מעוז כל המי ומי מהאוניברסיטה העברית, ועד היום ממשיך להוות מוקד משיכה עבור מרצי האוניברסיטה.
זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, אלון יצא מהעבודה מוקדם, ונכנסנו עם הילדים, מביטים סביב ותוהים האם האירוע יעבור בשלום. המקום היה מלא עד אפס מקום ויחד עם זאת נשמר בו שקט יחסי. כולם מסביב נראו כאילו הם דנים בעניינים ברומו של עולם. גם אם היינו משאירים את הקטנטנים בבית, אלון ואני היינו מורידים את ממוצע הגילים באופן משמעותי.
בתפריט יש קטגוריה שלמה של "קטניות ודגנים". עבורי, לפגוש אורז בר או פריקה במקום מסוג זה – בית קפה לכל דבר ועניין – היה מרגש. מעבר לכך שתפריט כזה נותן מענה מכובד לטבעונים או לצליאקים, הוא מעיד על הראש הפתוח של הטבח, שמוכן לחרוג מהתבניתיות השבלונית שמאפיינת את רובם המכריע של בתי הקפה. כדי לפרגן לחשיבה הנון־קונפורמיסטית, החלטנו להזמין
"מיקס אורז" – תערובת של אורז אדום ומלא, עם אגוזי מלך, שקדים והפתעות. ובאמת הופתענו, זו הייתה מנה פשוטה מאוד וטעימה לאללה. הטעות היחידה הייתה שהגישו אותה עם מזלג ולא עם כף.
אבל המנה הטבעונית הכי טובה של קפה בן עמי היא דווקא מג'דרת הפריקה, שלצד הפריקה מורכבת גם מעדשים שחורות ומשעועית ירוקה, פריכה ורעננה. חיסלנו את המנה במהירות, והיא בהחלט היוותה הוכחה ניצחת לכך שמדי פעם אפשר להסתדר בלי בשר.
לבארי הזמנו פרנץ' טוסט כי הוא קצת השתולל וכל מיני אנשים שנראו חשובים פזלו לכיווננו, אבל הוא דווקא העדיף לדוג את החמוציות מהאורז.
לאחר הפתיחה הטבעונית, התלבטנו איך להמשיך: התפריט מורכב משילוב קצת הזוי של אוכל מזרח אירופי עם מה שנהוג לכנות "מטבח ישראלי". מצד אחד חציל בלאדי עם טחינה ויוגורט ומצד שני גרבלקס (שעל אף היותו סקנדינבי הוא כוכב עולה במזרח אירופה) עם מלפפון, בצל סגול וכל התוספות הקלאסיות. קרעפאלך לצד שקשוקה אדומה.
החלטנו להמשיך למחוזות הבצקיים, ובחרנו פסטה: טליאטלה עם סלמון ברוטב שמנת וסלט אביב. הפסטה הייתה חביבה, אבל היה יותר כיף לנשנש את פרוסות הסלמון הקטנות שליוו אותה, שהיו צרובות וקראנצ'יות מבחוץ ועסיסיות מבפנים. סלט האביב היה למעשה סלט שמכונה בקרבנו "סלט שמאלנים" – עלים ירוקים ופירות, ובבן עמי בחרו להוסיף לו קליפות של גבינת מנצ'גו וצימוקי אוכמניות בתיבול שמן שומשום עדין. זה היה סלט נהדר וכיפי וכולנו נהנינו ממנו.
אבל הדובדבן שבקצפת התגלה בקינוחים: הבראוניז שוקולד־גבינה היה פשוט מטורף. הגבינה העניקה טעם חמצמץ והשוקולד העניק מרירות מעולה, והשילוב של שניהם היה תענוג לחיך. אמנם אין פה שום חידוש וזה קינוח מוכר וידוע, אבל כשיודעים איך לעשות קינוח טוב באופן מושלם אפשר להתעלם מחוסר המקוריות. עוד קינוח שקרץ לנו מהוויטרינה היה טארט גבינה ושזיף. כמה שהוא היה יפה ככה הוא היה טעים: קרם בגוון סגול עמוק על צלחת תכלת עם קצת אבקת סוכר מהצד. הקלתית הייתה פריכה ומתפוררת כראוי, עם מלית גבינה אפויה וקרם שזיפים מצוין.
בלי לשים לב ישבנו שם במשך שעתיים וחצי, והגענו למסקנה שגם אם אין לכם תואר מעורר כבוד וכף רגליכם מעולם לא דרכה במסדרונות האוניברסיטה העברית, אל תדירו את עצמכם מקפה בן עמי.
