בתמונות שפורסמו בשבוע שעבר ברחבי הרשת נראה היה שהגיעה אלינו משלחת בוקרים היישר מהמערב הפרוע. החבורה המסקרנת נחתה בתמימות בארץ כדי לסייע לחקלאים, אך עוררה התרגשות רבה ואהדה גדולה, ובעיקר הראתה שבקהילה הבינלאומית הלא יהודית, יש גם מי שבעדנו.
את החבורה הזו, השייכת לארגון "היובל" שמביא לארץ מתנדבים נוצרים אוהבי ישראל, אנחנו פוגשים בסמוך ליישוב מחולה שבבקעה, בשטח לגידול קישואים השייך למשק דור. לאחר תדריך מהיר מפי נבו החקלאי, שנדיר למצוא אותו במשק בימים אלו מכיוון שבחודש האחרון הוא בעיקר מסייע לחקלאים בעוטף, הם נחלקים לשתי קבוצות: האחת תדאג לגדר את הגידולים השונים, והשנייה, שחבריה כבר נוטלים דליים בזריזות, אחראית על מלאכת הקטיף.
בראש הקבוצה עומד ג׳ושוע וולר (32) מטנסי שהוא המנהל התפעולי, השלישי מ־11 אחים ואחיות שרובם נמצאים בימים אלה בארץ ומסייעים בדרכים שונות במפעל ההתנדבותי. מזה שש שנים ג׳ושוע מתגורר ביישוב הר־ברכה עם אשתו וארבע בנותיו. הוא מסביר כי למרות שהגעת קבוצת הבוקרים בשבוע שעבר הפתיעה מדינה שלמה, ארגון ״היובל״, קיים כבר 15 שנה ומביא לכאן כ־400 מתנדבים בממוצע כל שנה.
וולר מספר שהכול התחיל כשאביו טומי הגיע לארץ לפגישת עסקים ופגש באקראי חקלאי מקומי, שהתוודה בפניו כי הם זקוקים לסיוע. ״אבא שלי תמיד אמר שאם העם היהודי צריך עזרה, אנחנו צריכים לעזור לו, ולכן מיד כשהוא חזר לטנסי מכרנו הכול, כולל את החווה שלנו. הגענו כולנו לישראל ב־2004, בסוף האינתיפאדה השנייה, ומיד התחלנו לעזור בכל מה שיכולנו״, הוא מספר.
״כשהגענו לא ידענו כלום ופוליטיקה לא עניינה אותנו. אנחנו הרי איכרים שמגיעים מהחצר האחורית של טנסי. כך בעצם הקמנו את הארגון והתחלנו לעזור לחקלאים ביהודה ושומרון״.
מדובר בעסק משפחתי של ממש.
״מדובר באמונה משפחתית״, הוא מדייק. ״זה התחיל עוד כשהייתי ילד, עם דגל ישראל על קיר הבית וחנוכייה על הפסנתר, אפילו שלא הכרנו אף יהודי. זו אמונה שהגיעה מכך שאמא שלנו קראה לנו מהתנ״ך מגיל צעיר. שם למדנו שהעם היהודי הוא העם הנבחר וחונכנו כך שאם אי פעם תהיה לנו הזדמנות לסייע לעם היהודי, זה יהיה הכבוד הגדול ביותר בשבילנו״.
ג'ון פולצ'ר: ״אנחנו רק הגענו לקטוף ירקות. אבל לפחות זה משהו טוב. אנחנו בוחרים לתמוך בישראל כי יש לכם ערכים ומוסר, אכפת לכם מהחיים ואתם רוצים שלום, וזה גם מה שאנחנו רוצים"
השאלות של הכתבים השונים מכל ערוצי התקשורת בארץ לא מפריעות לג׳ון פלוצ׳ר (24) להמשיך במלאכת הקטיף. גם הוא לא מבין את ההתלהבות המתמשכת מאז נחתה כף רגלם בארץ. ״אנחנו רק אנשים רגילים שבאו לעזור״, הוא מסביר בביישנות, ומחליף עם חוה וולר דליים – הוא מוסר לה דלי מלא בקישואים, שהיא לוקחת לקצה השדה, תמורת דלי ריק.
פלוצ׳ר מספר שוולר התקשר אליו כשפרצה המלחמה והסביר שיש צורך בשינוע ציוד לחיילי צה״ל (אפודים קרמיים, משקפי ראיית לילה וכדומה) מארה״ב לארץ. הוא התארגן תוך כמה ימים, מצא קולגה שיתפוס את מקומו זמנית בחברת הבנייה שבבעלותו, ועד שהטיסות לארץ התחדשו, בנה סככות שכל הרווחים ממכירתן נתרמו למאמץ המלחמתי ולחיזוק העורף הישראלי.
״את החומרים לסככות תרמה לנו רשת חנויות לציוד בניין, שבעליה גם רצו לסייע לישראל. מרגש לראות את כל הקהילה במונטנה נרתמת ברגע שניתנה להם ההזדמנות. חלק מהאנשים שקנו מאיתנו סככות לא היו לקוחות שלנו בעבר אבל הם ראו שאנחנו תומכים במדינת ישראל וש־100 אחוז מהרווחים הולכים אליה, ולכן החליטו לרכוש אותן. הרבה אנשים במונטנה שתומכים בישראל, ללא ספק״.
כמתבקש, פלוצ׳ר מתייחס גם למצבים הפוכים לחלוטין שנפוצים בערים המרכזיות בארה״ב. ״רואים את זה הרבה בחדשות וזה מה שאנשים שומעים. אתה שומע על אנשים ששורפים דגלים, מתפרעים ברחובות וצועקים קריאות בכעס בהפגנות. הדבר העצוב הוא שאנשים בעלי מוסר, ועם ערכים ואופי טוב לא בהכרח נמצאים שם בחוץ עם ההמון הכועס הזה. אלה אנשים שנראים כמו ילדים שחוטפים התקפי זעם, ולכן הם גם מקבלים את כל תשומת הלב״.
״הצד השני לא תמיד מסופר״, הוא מסביר, ״זה שיש בו קהילות בעולם שכן מביעות תמיכה בישראל, כמונו. זה לא חייב להיות משהו מטורף, אנחנו לדוגמה רק הגענו לקטוף ירקות. אבל לפחות זה משהו טוב, משהו שצריך לעשות. בסופו של דבר אנחנו וקהילות נוספות בוחרים לתמוך בישראל כי יש לכם ערכים ומוסר, אכפת לכם מהחיים ואתם רוצים שלום, וזה גם מה שאנחנו רוצים״.
כשנשאל אם היסס להגיע ארצה בשל המצב הביטחוני, הבהיר שלא פחד לרגע. ״כמו שאני רואה את הדברים, אני מאמין שאנחנו לא יכולים לתת לפחד למנוע מאיתנו לעשות את מה שנכון לעשות״.
ג'ושוע וולר: ״אנחנו הארגון הנוצרי היחיד שנמצא בפיקוח רבני, והם אלו שמכוונים אותנו במה לעזור. החיבור הזה חשוב לנו כי ישראל זו מדינה יהודית"
הצעיר ביותר בחבורה, אזקיאל סטריין (20) ממונטנה, בלט מתוך חבריו בזכות האבזם שעל חגורתו המעוטר בתבליט מרשים של מגן דוד. הוא מספר שהוא ואחיו רכשו את החגורות הללו עוד בביקורם הראשון בישראל, וזהו ביקורם הרביעי.
מה הביא אותך לכאן בפעם הראשונה?
״רציתי לראות מה קורה. שמעתי את מה שנאמר בחדשות ולא הייתי בטוח שזה נכון, רציתי לראות מה האמת. אני מאמין שהארץ הזו ניתנה לעם היהודי ושיש להם זכות לחיות כאן. רק בשנים האחרונות רואים מיליוני יהודים שחוזרים לכאן מכל רחבי העולם, וזה נראה כמו נבואה שמתגשמת, משהו שהתנ״ך מדבר עליו. אז רציתי לראות את זה ורציתי לעזור בתהליכים שקורים כאן, ממש כמו עכשיו. רק שהפעם אני מניח שזה חשוב עוד יותר״.
אזקיאל מספר שכששמע על הטבח בשמחת תורה, על החטופים והשבויים ועל המלחמה שפרצה, גמלה בליבו ההחלטה שבהזדמנות הראשונה הוא יגיע לכאן לעזור. לכן, כאשר גיסו ג׳ון סיפר לו על המשלחת שמתארגנת, הוא לא היסס, רכש כרטיס טיסה, והשאיר מאחוריו כ־2,200 דונמים של תבואה לחציר שאותה התעתד לקצור ולמכור במהלך החורף הקרוב. את התבואה כנראה לא יהיה מי שיקצור, אך לדבריו המטרה שלשמה הגיע חשובה הרבה יותר.
בצידה השני של סקאלת הגיל נמצא אד איקרט, מתנדב פנסיונר מטקסס שחוגג השבוע את יום הולדתו ה־64. אד מספר שהוא לא מוותר על אף הזדמנות להגיע ולהתנדב, ושזו לו הפעם השלישית שהוא בא לבקר בארץ – רק בשנה הנוכחית (מתוך שבע הפעמים שהגיע, ש״א). הוא גם מתעקש לפנות אלינו בכינוי המכבד ״Ma’am״, בלי להתחשב בגילנו הצעיר יחסית.
בשונה משאר החבורה, איקרט מעולם לא היה קאובוי אלא שימש לאורך השנים כסייע לרופא, קודם בצבא האמריקני במשך 20 שנה, ולאחר מכן 21 שנים בשירות הממשלה האמריקנית. הוא מסביר שהוא חוזר שוב ושוב לישראל פשוט כי הוא אוהב את המדינה. הרומן שלו עם הארץ התחיל ב־2006, כשאביו הגיע לכאן במסגרת ביקור תיירותי. ״הוא חזר הביתה וסיפר לנו שאנחנו חייבים להגיע לכאן ולראות את יהודה ושומרון, המקום שבו קרו 80 אחוז ממה שכתוב בתנ״ך. אז הגעתי לכאן, התחלתי לעבוד עם החקלאים היהודים, ופשוט התאהבתי במקום״.
בהמשך הוא הצליח להדביק גם את אשתו וילדיו באהבת הארץ. ״אשתי ואני היינו כאן באוגוסט האחרון ובצרנו ענבים. את שני הילדים שלי הבאתי לכאן עוד ב־2014. הבן שלי אוהב את מה שהולך כאן והבת שלי לגמרי התמכרה״. כשהוא נשאל למה הוא מתכוון, הוא הסביר שבתו לא הסתפקה רק בהתנדבויות מזדמנות, אלא גם עובדת מקולורדו בארגון שנקרא CFOIC – Christian Friends of Israeli Communities נוצרים ידידי קהילות ישראליות, העוסק בגיוס כספים ליישובים ביהודה ושומרון. הוא מוסיף בגאווה כי כך היא גם למדה לדבר עברית.
הוא ממשיך ומספר לנו על ערוץ היוטיוב של משפחת וולר, שאליו הם מעלים אינספור סרטונים אינפורמטיביים ופרו־ישראליים, וסרטונים המראים את פעילותם בארץ. ״אני שולח את הסרטונים האלה לכל מי שאני מכיר ואני אומר להם: ׳אני בישראל, כדאי לכם לצפות בזה׳, ומסביר להם שהם מראים את האמת, את מה שבאמת קורה כאן״.
מה אומרים בטקסס על מה שקורה פה בישראל?
״באופן כללי תקשורת המיינסטרים היא מאוד אנטי, ובעצם רק הערוצים החלופיים מציגים עובדות מקצועיות. אני חושב שיש אנטישמיות, אבל יותר ממקום שלאנשים פשוט לא אכפת. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש״.
אולי כי הם לא מכירים יהודים או מתוך בורות?
״יש הרבה בורות בנושא. הם חושבים שמכיוון שמדובר בישראל, שהיא מדינה רחוקה, ולא בהם, אז זה לא משפיע עליהם. אני מכיר רק מעט יהודים במקום שאני גר בו, אבל עוד כששירתּי בצבא היה לי חשוב לבקר בבית הכנסת בפורט הוד, שהוא הבסיס הצבאי הגדול בעולם, ולפגוש שם יהודים. במשך שנים הגעתי בשבתות בבוקר לבית הכנסת וכך הכרתי את הרב, שהוא איש נחמד מאוד. אני יודע יותר בזכות החוויה הזו״.
חוה (26) וטסה (21) וולר, אחיותיו הצעירות של ג׳ושוע, נרתמו לארגון כבר מגיל צעיר ומסבירות שרוב הזמן הן אחראיות על הבישול לקבוצות המתנדבים שמגיעות ארצה, אך מסייעות גם בהתנדבויות השונות. חוה מספרת שהנסיעות התכופות לארץ התחילו כשהייתה רק בת שבע, מה שאומר שהיא די גדלה בארץ.
אתן הייתן פה בשבעה באוקטובר. מה הייתה התגובה הראשונית שלכן למה שקרה?
״זה היה מזעזע. היו לנו כאן בערך 60 מתנדבים ואף אחד לא ידע לאן זה יתפתח. שאלנו את עצמנו איך זה קרה, האם זה יכול להחמיר, והאם זה יקרה סביבנו. זה היה מלחיץ״. להפתעתן, מתנדבים רבים לא רצו לעזוב ואמרו שהם לא יכולים לעזוב את ישראל עכשיו.
בסופו של דבר תקופת ההתנדבות תמה, וכשבוע לאחר פרוץ המלחמה הם חזרו למשפחותיהם. ובכל זאת, אומרות חוה וטסה, הן בטוחות שהקבוצה חזרה עם הערכה גדולה עוד יותר לארץ, וכי חבריה ימשיכו להפיץ מסרים אוהדי ישראל בקהילותיהם.
באופן טבעי עולה השאלה האם היחס לישראל ולפעילותם למען המדינה זוכה לגיבוי בטנסי או שלהפך. ״אחרי שעברנו לגור פה, רבים מהשכנים שלנו התחילו לתלות דגלי ישראל מחוץ לבית, כי הם באמת תמכו בצעד שעשינו״, מספרת חוה. מצד שני, מסבירה טסה, הן מודעות למתרחש בערים הגדולות בארה״ב, אך מבהירה כי זה איננו המצב במקום שממנו הן באות. שונאים, היא מסכמת, יהיו לכולנו תמיד, בכל מקום.
וולר מבקש לשתף פרט מידע חשוב לא פחות: ארגון היובל עובד בשיתוף עם רב היישוב, הרב אליעזר מלמד. ״אנחנו הארגון הנוצרי היחיד שנמצא בפיקוח רבני, והם אלו שמכוונים אותנו במה לעזור. החיבור הזה חשוב לנו כי ישראל זו מדינה יהודית, ואנחנו תומכים בכך שישראל תהיה הריבון ותחליט איך הדברים עובדים. זה הסדר הנכון. לכן אנחנו מעמידים את עצמנו תחת סמכות יהודית, סמכות יהודית רבנית. אנחנו מאמינים שישראל צריכה להיות בעלת זהות יהודית חזקה ושמדינות העולם הן לא אלה שיכתיבו לה מה ואיך לעשות״.
וולר מבקש להרחיב בעניין הפיוס שלדעתו מנהל את המדיניות בארץ, ומבהיר כי הוא לא בהכרח מסכים איתה. הוא מסביר שכשישראל מנהלת משא ומתן עם מדינות אחרות, התוצאה אף פעם לא לטובתנו, ושלאורך ההיסטוריה העם היהודי סבל ממנהיגים שרק רצו לפייס בינם לבין העולם.
״האמון בא־לוהים לא אמור להיות מלווה בפיוס כלפי העולם. כשאני רואה את ישראל עושה דברים שמזיקים לה, זה כואב לי. אבל אני מאמין שישראל מגיעה עכשיו לשלב שבו היא מספיק חזקה כדי להפסיק את מהלכי הפיוס עם העמים שמבקשים ממנה להזיק לעצמה. מצד שני, אני מכבד את המנהיגים בישראל שאמונתם בא־לוהים מספיק גדולה כדי לומר, ׳אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו צריכים להגן על האזרחים שלנו׳״.
האם אתה רואה את עצמך ממשיך לחיות כאן בארץ?
״כל עוד יש עבודה לעשות, אני פה, ואני חושב שתהיה עבודה לעוד הרבה זמן. עם זאת ברור לי שאין לי זכות לחיות כאן כל החיים, כי אני לא יהודי. וככה זה גם צריך להיות. לא־יהודים צריכים לתמוך בכך שזו מולדתו של העם היהודי, וכל עוד מתאפשר, לחזק ולעודד את העם היהודי. להיות כאן, זה הכבוד הגדול ביותר. אבל אם זה לא נחוץ, אני אצטרך לחזור למקום שממנו באתי. אבל אחזור כדי לבקר. בתור לא־יהודי, להיות כאן ולעזור לעם היהודי, במיוחד עכשיו בעת צרה, זה הכבוד הכי גדול״.
