שלושה שבועות אחרי הטבח בשמחת תורה התייצב בן שפירו, דובר בולט ופופולרי של השמרנות האמריקנית העכשווית, לנאוּם ושיחה עם סטודנטים באוניברסיטאות העילית הבריטיות, קיימברידג' ואוקספורד. שפירו טען שם כי התמיכה בחמאס ובנרטיב הפלסטיני בקרב המוסדות היוקרתיים של האקדמיה המערבית, מסמלת בעיקר את תהליכי ההרס העצמי שהמערב נתון בהם. המערב, קבע שפירו, "הפקיד את הממסדים החינוכיים שלו בידי אלו הספוגים באידאולוגיה פוסט־קולוניאלית שעניינה לפרק את תרבות המערב מבפנים, וכל זאת, בשם 'הסובלנות לאחר' וה'גיוון' התרבותי. אם הציביליזציה המערבית חפצת חיים", קרא, עליה "להפסיק לחוש רגשות אשם על עצם קיומה, ולעמוד מאחורי הערכים שלה".
האמירות הללו אינן חדשות, והן דומות להפליא לדברים שהשמיע ההוגה היהודי השמרן דניס פרגר, גם הוא דמות בולטת בהפצת תוכן ימני שמרני. פרגר, שהוזמן אף הוא לקיימברידג' בשנת 2015, לעימות בנושא "מי הוא המכשול הגדול ביותר לשלום – ישראל או חמאס?", טען שם כי עצם קיומו של דיון שכזה במוסד כמו קיימברידג', מעיד על עומק הבעיה שמאיימת על הישרדותו של המערב. שפירו, פרגר ושמרנים אחרים מנהלים במרץ את מה שבעיניהם הוא קרב בלימה נגד האידאולוגיות הפרוגרסיביות ותנועת ה"ווק" (woke), שמקדמות את שקיעתה של הציביליזציה המערבית.
אלה, לצד אישים כמו ג'ורדן פיטרסון ודאגלס מאריי – הסופר והעיתונאי הבריטי, מחברם של רבי מכר כמו "המוות המוזר של אירופה" (שיבולת, 2019) ו"המלחמה במערב" (טרם תורגם לעברית) – חבים את שדה השיח שבתוכו הם פועלים לאחד מחלוצי התנועה השמרנית האמריקנית לפני כשני דורות: הסופר, העורך ואיש האקדמיה ג'יימס ברנהם. כבר בשנת 1964 העלה ברנהם בספרו, "התאבדות המערב: מסה על דרכו של הליברליזם ועתיד העולם החופשי", טענות דומות למדי לאלו של שמרני זמננו. לאחרונה הוא תורגם לעברית בהוצאת סלע מאיר.

"לא מעט אוניברסיטאות מחזיקות לא־ליברל מבוית אחד או שניים בכל מחלקה כדי להפגין, לפחות למראית עין, את המסירות הליברלית לחופש הדיבור", מתאר ברנהם את המציאות המוכרת לכל איש ימין שעבר באקדמיה הישראלית. הוא חוזר בספרו שוב ושוב אל תחושת האשמה המערבית, שמקורה באידאולוגיה הליברלית: "כשתחושת האשמה של הליברל המערבי, והתחושה הנלווית אליה של פגיעה מוסרית אל מול צערם ודרישותיהם של האומללים, הופכות אובססיביות, קורה לא אחת שהוא מפתח שנאה כללית לציוויליזציה המערבית ולמדינתו שלו כחלק מהמערב". אם מנקים את התפאורה של שנות השישים, שבהן נכתב הספר – ובכלל זה התייחסות ל"ניו דיל", הרהורים על הקומוניזם ומצבה של בריה"מ, והתייחסות ל"קריירה הגרוטסקית של הסנטור ג'וזף מקארתי" – וחותרים אל עומק טיעוניו של ברנהם, "התאבדות המערב" הוא הרבה יותר מספר רלוונטי. הוא כמעט נבואי.
זיהה תהליכים
ג'יימס ברנהם השתייך לקבוצת אינטלקטואלים מהשמאל שעברו תהליך של "התפכחות" בגרסה האמריקאית של שנות החמישים. חלקם נטשו את תעמולת השמאל העולמי כאשר התוודעו מקרוב לפשעיה של ברית המועצות. כמו אקדמאים אחרים בארה"ב של שנות השלושים, גם ברנהם היה ל"טרוצקיסט" שהושפע עמוקות ממשנתו של מייסד הצבא האדום ליאון טרוצקי, ואף התכתב עימו. לאחר שחזה בפלישתה של ברית המועצות לפולין בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, התנער ברנהם מאשליות הקומוניזם ולימים הפך למבקר חריף ביותר שלו. כמו מתפכחים אחרים הוא בחר לעבור צד היישר אל המערכת האידאולוגית והפוליטית הנגדית: תנועת השמרנות האמריקאית המתחדשת. הוא היה ממקימיו של ה"נשיונל ריוויו", כתב בעת השמרני־אמריקאי הפופולרי עד ימינו.
אולי זו הנימה הפסימית השזורה בכתיבתו – ההיסטוריון הליברלי ארתור שלזינגר כינה אותו בלעג "אדם הנתון באפוקליפסה תמידית" – ואולי היותו "יוצא דופן מדי, פולמוסי ונאמן מדי לתכתיבי היושרה האינטלקטואלית", כפי שמציע במבוא לספר רוג'ר קימבל. כך או כך, ספריו של ברנהם אינם קלים להשגה, גם לא במהדורה האנגלית. גם בקרב שמרנים אמריקאים הוא דמות נשכחת.

כפי שנכתב בגב הספר, ברנהם הוא "מזהה תהליכים" רבים. הרבה לפני השחתת פסליו של צ'רצ'יל בלונדון בחסות הפגנות פרוגרסיביות "נגד גזענות", חדירתה של פוליטיקת הזהויות שמערערת את יסודות החברה, והפיכת ה"מדוכאים" ברחבי העולם לצודקים בכל סכסוך שהוא – ברנהם כותב על היסודות הרעועים של הליברליזם, שנעשה לאידאולוגיה השלטת בארה"ב של אחרי מלחמת העולם השנייה. "האידאלים המסורתיים, שהליברליזם תוקף וממוטט, הם הביצורים הרוחניים והחברתיים הגדולים נגד המפעל הקומוניסטי העולמי", הוא טוען בתוקף. הליברליזם, שברנהם משתדל לחשוף את טיבו, הוא "אחד מביטוייה של התכווצות ושקיעת המערב", ולדעתו הגורם העיקרי שלה.

"התאבדות המערב" נפתח מזווית מפתיעה משהו: אובדן שטח שבשליטה "מערבית". בדומה לאמירתו הזכורה של צ'רלס קרטהאומר, הפרשן השמרני הנודע, על כך שמדיניות החוץ של ממשל אובמה היא "תרגיל בהתכווצות", כך מראה ברנהם כיצד לאחר מלחמת העולם השנייה, אזורים רבים שהיו בעבר תחת שליטה מערבית סופחו לברית המועצות או גרורותיה. פולין, הונגריה, האומות הבלטיות, מזרח גרמניה ובוהמיה, היו חלק אינטגרלי של התרבות המערבית בעבר, אך סופחו לאימפריה הסובייטית. בעקבות מחקריהם של היסטוריונים כארנולד טוינבי ואוסוולד שפנגלר על שקיעתן של ציוויליזציות, ברנהם מציין כי "תקדימים והקבלות מלמדים אותנו שמהרגע שבו אפשר לומר בוודאות שתהליך ההתכווצות (הגיאוגרפית) אכן התקבע, רק באופן נדיר, אם בכלל, הוא ייעצר וישוב לאחור". כך, מתוך הלך רוח קודר של שקיעה מערבית מוחשית, מתחיל ברנהם את ניתוחו.
שוב ושוב במהלך הספר חוזר ברנהם לאפיין, בצורה מעייפת לפעמים, את זהותו של הליברל. מיהו הליברל לדעתו? "הליברל הממוצע פשוט אינו מודאג מפטריוטיות לאומית… אינו מזועזע מכך שצעירים מגודלי זקן מצהירים שהם לעולם לא ילחמו בעבור מדינתם, והוא אינו מתרעם אפילו כשהם מביעים העדפה למדינה אחרת. אם אספסוף במדינה לא מפותחת מחריב את הקונסוליה או השגרירות של מדינתו, הדבר אינו מטריד אותו יתר על המידה. הוא עשוי אף להסיק, לאחר פירוש העובדות, שהצדק היה עם הפורעים… הוא יגנה את הפרימיטיביות של אותם מערביים שעדיין מאמינים כי הציוויליזציה המערבית עולה במובן חשוב כלשהו על הבודהיזם, על האסלאם, על הקומוניזם, על האתאיזם… ושעל כן כדאי לשמרה" (עמ' 192).
אין מקום לנקמה
על רקע מאורעות המלחמה בעזה, והברית הלא קדושה בין תנועות השמאל העולמי ובין הג'יהאד הרצחני של החמאס ו"הנרטיב הפלסטיני", "התאבדות המערב" הוא כלי עזר חיוני להבנת המצב הנוכחי. "הליברלים המודרנים", כותב ברנהם, "מכריזים על זכותם העילאית של כל אחד ואחד מהאומות והעמים הלא מפותחים – גם לאומות שלא התקיימו בשום שלב בהיסטוריה, ול'עמים' שמעולם לא היו קבוצה מלוכדת – לממשל עצמי ולעצמאות בכל מחיר פוליטי, כלכלי וחברתי, ומעניקים תמיכה מעשית במאבק למימוש זכות זו", ובעיקר, מדגיש ברנהם, "הם גם מוכנים להסכים ללחימה כשזו הופכת לדרך ניהול המאבק" (עמ' 186).
עוד בזמנו חזה ברנהם בדאגה בתמיכתם של ליברלים בטרור ערבי וגינה אותה. הוא מניח בפני הקורא את משוואת הצביעות הבאה: כאשר "הארגון החשאי", ארגון ימין קיצוני צרפתי, פעל במטרה להשאיר את אלג'יריה צרפתית, הוא עורר גינויים רמים מכל רחבי העולם המערבי. אולם "התרעומת הייתה משום מה להוטה פחות והמחאה שקטה יותר בעקבות פעולות הטרור שביצע 'צבא השחרור הלאומי' הערבי, אף שהאמת היא שהטרור הערבי התחיל קודם, היה אכזרי הרבה יותר, נמשך זמן רב יותר – למעשה, עדיין נמשך – וגבה פי מאה יותר קורבנות, שרובם, מתברר, היו ערבים בעצמם".
ההשווה לימינו בלתי נמנעת, כאשר אנו חושבים על הגעש שהמלחמה בעזה מעוררת ברחבי השמאל הפרוגרסיבי העולמי, לעומת שתיקתו היוקדת כאשר בשנים האחרונות בלבד נהרגו כ־400 אלף בני אדם בלחימה המתמשכת בין ערב הסעודית לחות'ים מתימן. זאת לצד פליטים ומשבר רעב בתימן שהוא מהחמורים בשנים האחרונות. מבדיקה זריזה שערכתי, דובר הצבא הסעודי לא התבקש אפילו פעם אחת להגיע לריאיון זועם ב־BBC.
גם את דבריו הבאים של ברנהם אפשר לקרוא כאילו נכתבו על רקע מצעדי הענק של ההפגנות הפרו־פלסטיניות בלונדון וברחבי ארה"ב: "דובריהם של תנועות המוסלמים השחורים רשאים להטיף בפומבי לשנאה גזעית, לאלימות ולמרד כאוות נפשם בלי לשמוע ולו מילת אזהרה אחת מהמשטרה, מבתי המשפט או ממגיני זכויות האזרח מטעם עצמם. האשמה של הליברל אינה יודעת שובע. מגיע לו (ההדגשה במקור), כך קבע הוא עצמו, לחטוף בעיטות, סטירות ויריקות על פשעיו האינסופיים". הדגלים הפלסטיניים המתנוססים היום בבירות אירופה נועדו, לפי ההסבר הזה, למרק את חטאי הקולוניאליזם או את חטאיהם לכאורה של האירופים הלבנים במזרח התיכון.

הליברל המצוי, כותב ברנהם, סבור כי "אין לנו בסיס רציונלי 'להאשים' פושעים בפשעים שהם מבצעים, בני נוער עבריינים במעשי השוד והוונדליזם שלהם, חיילים במלחמות, את עניי הודו או מצרים ברעב שלהם". לכן, "מכיוון שאיש אינו נושא באשמה… אין בסיס לתיאוריה של גמול, של עונש; אין מקום ל'נקמה', כפי שהליברלים מכנים זאת" (עמ' 84). אי אפשר להאשים את הפלסטינים במצבם, או את תושבי רצועת עזה בבחירתם בחמאס. רק את המצב החברתי שאליהם נקלעו, וידוע באשמתו של מי.
זהירות מתחזיות
בערוב ימיו חזר ברנהם אל האמונה הקתולית שנטש בצעירותו. הוא מבכה את "החילוניות" של הליברליזם, ותוהה אם חוסר הרצון של המערב לשרוד נטוע ב"דעיכתה של הדת" ו"עודף של מותרות חומריים". בפרק העשירי, "אשמתו של הליברל", מציע ברנהם כי זה אך טבעי שבני אדם מרגישים "תחושת אשמה" על עצם קיומם. אך בעוד שהנצרות מספקת כלי התמודדות עם תחושות אלו דרך מיתוס חטא האדם הקדמון, וההבנה כי כל בני האדם אשמים מאחר ש"המין האנושי כולו, דרך אבי אבותיו, ביצע פשע עליון", הליברליזם החילוני מציע "לתרגם את האשמה לעקרונות הליברליים של שוויון, התנגדות לאפליה, דמוקרטיה ורדיפת שלום. להפוך את תחושת האשמה שלו לאותה 'תשוקה לרפורמה'".
אין צורך להסכים עם קביעותיו הדוגמטיות של ברנהם על נפש האדם כדי להבין שתפיסותיו של השמאל העולמי מכילות מורשת נוצרית מובהקת.
לצד דברי השבח לקביעותיו המדויקות, הנתפסות כעת כנבואיות, חשוב להזכיר כי בספרו הידוע ביותר של ברנהם, "מהפכת המנהלים: איך נראה העולם", משנת 1941, הוא סבר שגרמניה תנצח במלחמת העולם השנייה. ב"התאבדות המערב" הוא קובע שאם ארה"ב לא תשנה דיסקט, היא תפסיד במלחמה הקרה. הוא טעה בשתי התחזיות. האם הוא טעה בתמונה הגדולה של השקיעה הצפויה למערב? מוקדם לדעת. מכל מקום, מוטב לקברניטי המערב להתבונן מחדש בעצה שנתן דמוסתנס, מדינאי יווני, כאשר נשאל איך אפשר לבלום את שקיעתה של אתונה. "אתן לכם את התשובה ההוגנת והכנה ביותר בעיניי", אמר, "אל תעשו מה שאתם עושים עכשיו".