את סיפורה של "אקדמיית ניקל", המוסד לשיקום עבריינים צעירים, שילדים אפרו־אמריקנים עברו בו התעללות פיזית, מינית ונפשית, כתב קולסון וייטהד בהשראת מוסד אמיתי בשם "דוזייר", בית ספר לנערים בעיירה מריאנה שבפלורידה. בית הספר פעל במשך 111 שנים וצילק את נפשם של אלפי תלמידים. רק לפני עשור נחשפו סיפורי הזוועות שהתרחשו בין כותלי המוסד ועוררו את הסופר האפרו־אמריקני לברוא לו מקבילה ספרותית, מוסד שיופיו החיצוני, מדשאותיו רחבות הידיים, עצי האשור והארז העתיקים והקמפוס הפסטורלי והמטופח למשעי, לא רמזו במאום על האימה שהתרחשה בין חדריו.
אף שהמחבר מציין שהרומן הוא פרי דמיונו, המציאות המצמררת שעליה הוא מתבסס עולה בחריגותה על כל דמיון. העובדות המופיעות לאורך הרומן ובייחוד בפתח הדבר, חושפות למשל את "גבעת המגפיים" – בית הקברות שבו נהגו מנהלי המוסד לקבור את קורבנותיהם. התיאורים תואמים לחלוטין לשיטת הענישה הזדונית ולהשלכותיה הטרגיות כפי שהתרחשו במציאות.
בין השאר הסתמך המחבר על מחקרים פורנזיים שערכו לפני כעשר שנים ד"ר ארין קימרלי ותלמידיה מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת דרום־פלורידה, באתר הקבורה של בית הספר. "דו"ח החקירה של מקרי המוות וקבורת הגופות בבית ספר ארתור ג'י דוזייר לנערים במריאנה, פלורידה", פורסם באתר האינטרנט של האוניברסיטה. וייטהד מוסיף ששאב השראה לסיפוריו גם מממוארים של ניצולים שתיעדו את הטרגדיה, וגם מאתר האינטרנט של ניצולי דוזייר, שפרסם את סיפוריהם של תלמידים לשעבר במילותיהם שלהם.
חושף את העוולות
בתקופה שבה מתרחש הספר, שנות השישים של המאה הקודמת, המאבק למען זכויות אדם לשחורים בארצות הברית היה בעיצומו. שיטת ההפרדה הגזעית, שהונהגה במקומות שונים, הותירה ילדים וילדות שחורים מעבר לגדר גן השעשועים. גם ב"אקדמיית ניקל" למדו הלבנים בנפרד מהשחורים, וזאת למרות פסיקת בית המשפט העליון, שכבר בשנת 1954 הוציאה אל מחוץ לחוק את ההפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים. באותן שנים סוערות, שהיו פרק אפל בהיסטוריה האמריקאית, נאבק ד"ר מרטין לותר קינג למען ביטול ההפרדה הגזעית. קינג, זוכה פרס נובל לשלום על מאבקו בגזענות, ומי שדגל במאבק לא אלים נרצח בירייה על ידי מתנקש במוטל בממפיס בשנת 1968.
מרטין לותר קינג הוא הדמות הנערצת מילדות על גיבור הרומן, הנער אלווד קרטיס. בשנת 1962 קיבל אלווד מסבתו, במתנה לחג המולד, תקליט עם נאומו של קינג בכנסיית זאיון. התקליט הפך להיות מכונן עבורו, והוא לא חדל לשמוע אותו בפטיפון. קינג השפיע על אלווד לא רק בנאומיו הנחרצים, שחלקם מצוטטים ומשובצים באופן אורגני ברומן, אלא גם ברוחו הפייסנית ובדרך הפעולה שבה בחר אלווד עצמו בסופו של דבר כדי ליידע את הרשויות על המתחולל במוסד ולנסות לעצור את ההתעללויות שהתרחשו בו. אמירותיו של קינג על כך ש"כל אחד מאיתנו חייב להאמין בעומק נשמתו שהוא מישהו, שיש לו חשיבות, שיש לו ערך, ועליו לפסוע ברחובות החיים בכל יום עם תחושת הכבוד הזאת", מעוררות באלווד השראה ותעוזה לנקוט פעולה ולכתוב מכתב גלוי שיחשוף את עוולות המוסד.
אלווד, הכלוא ללא סיבה במוסד לעבריינים צעירים, מזדהה במיוחד עם הנאום המפורסם שכתב קינג מהכלא העירוני בברמינגהם. הנאום, שנכתב על פיסות נייר וקרעי עיתון והיה למסמך מכונן שהנחיל השראה ללוחמי צדק רבים, זרע באלווד תחושת משמעות עצמית שדרבנה אותו להילחם בדיכוי ובאוזלת היד.
"הבית הלבן" לעינויים
המחבר מיטיב לשרטט את דמותו של אלווד, שמצטייר כדמות חיה ואמיתית. הוריו נטשו אותו באישון לילה בקליפורניה, וסבתו הארייט, עובדת משק בית, גידלה אותו במסירות ובאהבה. אלווד גדל להיות נער מחונך ותמים, ומגיל צעיר עבד בחריצות למחייתו בחנות טבק. הוא מתואר כנער מהוגן ללא דופי, כזה שמבקש מחבריו להשיב לחנות סוכריות לימון שסחבו מהחנות. אבל ביום הראשון שבו היה אמור אלווד להתחיל ללמוד בקולג' ולפסוע פסיעות ראשונות לעבר עתיד טוב יותר, הוא עולה על הטרמפ הלא נכון עם גבר שחור שגנב מכונית. שוטר לבן עוצר אותו, והוא נשלח למוסד לשיקום עבריינים. תיאור הקלות הרבה כל כך שבה מופקעת חירותו של נער ונגדע עתידו כתלמיד סקרן וחכם, מעורר הזדהות ותרעומת.
אם באותה תקופה הורגשו הקיפוח והאפליה נגד אפרו־אמריקנים גם בחיי השגרה האזרחית, במוסד לשיקום עבריינים צעירים הם קיבלו ביטוי מזוויע. במחשכים, ללא כל פיקוח, קיבל הדיכוי פנים אלימות ואכזריות. כל התלמידים במוסד עונו; התלמידים הלבנים קראו למקום העינויים "בית החרושת לגלידות", משום שהם יצאו ממנו עם חבלות בשלל צבעים. ואילו התלמידים השחורים קראו לו "הבית הלבן", כי זה היה המקום שכולם צייתו לחוקיו.
הנערים האפרו־אמריקנים הוכו באכזריות בידי המשגיחים ואנשי הצוות, עד שנזקקו לאשפוז רפואי ולעיתים אף הוכו עד מוות. גם אלווד, שנחשב "כושי חכם", הוכה בשוט שיצר בעורו חתכים עמוקים כל כך עד שנאלץ להתאשפז במרפאה, והיה צריך לשלוף בעדינות את סיבי הג'ינס שחדרו עד לרקמות עורו.
אף שהמחבר מתאר פרק עצוב ומתועב בהיסטוריה האמריקנית, הוא אינו שוכח לתבל אותו בהומור. כך, למשל, הוא מתאר את הנדידה בין ביתני הלימוד של ילד מקסיקני, שבשל צבע עורו לא הוחלט היכן מקומו הראוי: "ג'יימי הועבר פעמים רבות ממקום למקום בניקל – אמא שלו הייתה מקסיקנית, לכן הם לא ידעו מה לעשות איתו. כשהוא הגיע לשם צירפו אותו לילדים הלבנים, אבל ביומו הראשון בעבודה במטעי הליים העור שלו התכהה כל כך, שספנסר דאג שיעבירו אותו לחצי הקמפוס של השחורים. ג'יימי היה בקליבלנד חודש, אבל אז יום אחד סייר שם המנהל הארדי, העיף מבט בפנים הבהירות האלה בין כל הפנים הכהות, ודרש שישלחו אותו בחזרה אל מחנה הלבנים. ספנסר חיכה להזדמנות, וכעבור שבועות אחדים השליך אותו בחזרה".
בין ספרות לקידום אג'נדה
"נערי ניקל" הזכיר לי סיפור קצר בשם "רצ'יטטיב", הסיפור הקצר היחיד שכתבה הסופרת האמריקנית המפורסמת טוני מוריסון, בשנת 1983. מוריסון, שתיארה ביצירותיה את הדיכוי של אפרו־אמריקנים ובמיוחד את דיכוין של נשים אפרו־אמריקניות, מגוללת בסיפור זה את חברותן של שתי ילדות שנפגשות כשותפות לחדר בבית מחסה לילדים בניו־יורק.
בנאום קבלת פרס נובל לספרות אמרה מוריסון כי "השפה לעולם לא תוכל להשתוות לחיים. והיא גם לא צריכה להשתוות אליהם. השפה לא תוכל לעולם 'להגדיר במדויק' עבדות, רצח עם, מלחמה. היא גם אינה צריכה לייחל ליהירות שכזו. כוחה, מקור האושר שבה, נמצא באופן שבו היא שואפת לעבר מה שלא ניתן להביעו במילים". בספר שלפנינו, נראה שהסופר קולסון וייטהד הצליח להשתמש במילים כדי לתאר את העינויים והזוועות, באמצעים ישירים ועקיפים, ואת אווירת האימה במוסד.
לאחר החלק הראשון ברומן ובו תיאור ילדותו של אלווד, החלק השני מתאר את חיי השגרה הבעייתית במוסד, והחלק השלישי את הצלקות שנותרו אצל בוגרי המוסד, שלעולם אינם מצליחים לשכוח את הסיוטים שעברו, שהופנמו בהווייתם לנצח ושיבשו את חייהם. הרומן, שבסך הכול כתוב היטב, סובל מעט מתסמונת "הבטן הרכה". בערך במחציתו מתקשה הסופר לשמור על המתח שטווה לאחר פתיחה מרשימה. ואולם לקראת הפרק השלישי, שבו מתרקם רעיון ההיחלצות מהמוסד, שב הרומן לקצבו המקורי.
נקודת תורפה נוספת טמונה בכך שלעיתים עולה התחושה שהסיפור האישי וזווית המבט הייחודית של אלווד וחבריו נזנחים לטובת אמירות כנף גורפות הנוגעות לאפליה. או, במילים אחרות, נגררות לעמדה של סופר המגויס לקידום אג'נדה ברורה. למשל בפסקה הבאה: "הם הצליפו באלווד. אבל הוא ספג את ההצלפות והוא עדיין כאן. הם לא יכולים לעשות שום דבר שאנשים לבנים לא עשו כבר לאנשים שחורים, לא עושים להם ממש ברגע זה אי שם במונטגומרי ובבאטון רוז', לאור היום ולעיני כול ברחוב עירוני מחוץ לסניף של וולוורת. או באיזו דרך כפרית עלומה שאין בה אף אחד שיספר את הסיפור".
זהו ספרו העשירי של וייטהד, שכתב גם ספרי עיון. ספרו "מחתרת המסילה" הגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וזכה בשני פרסי פוליצר ובפרס הספר הלאומי. ב"נערי ניקל" הוא מצליח לפתוח מחדש פצעים בהיסטוריה האמריקנית, מבלי ליפול למלכודות של מלודרמטיות או סנטימנטליות. הוא צולח את המשימה בזכות שרטוט של דמויות שובות לב ובניית סיפורים אישיים אמינים. במיוחד בולט תיאורה של החברות האמיצה המתרקמת בין אלווד לחברו הטוב טרנר. בנסיבות טרגיות כאלו, החברות היא התחליף למשפחה הנעדרת. הנערים התלושים והיתומים נאחזים בחברות, שמספקת להם תמיכה רגשית ואמונה בדרכם ובזכותה גורלותיהם נכרכים לתמיד. הכתיבה המדויקת והמדודה והבנייה החכמה של העלילה הופכות את הרומן למומלץ. הקריאה בו חושפת צוהר שלא קל להביט בעדו.
