ספרי אוטוביוגרפיה, ובמיוחד של פוליטיקאים, הם צפויים למדי. ברבים מהם מציג המחבר את קורות חייו מנקודת מבט מסוימת וצפויה מאוד. גיבור הספר הוא איש בעל ערכים ועקרונות שהגיע לפוליטיקה כדי להיטיב עם העם (ורק לשם כך!), במהלך דרכו הוא נכנס לעימותים עם רבים מעמיתיו הפוליטיקאים הפחות הגונים, סירב להפנות גב לדרכו הצודקת ושילם את המחיר (בניגוד לאחרים); לרוב, הספר יכלול גם שפע דוגמאות (משעממות למדי) ממאורעות שקרו לפני שנים, שבכולן מנסה המחבר להצדיק את דרכו (הנכונה), ולהבהיר מדוע האחרים טעו. מחברים אחרים נזהרים מהאשמות ומעדיפים להחמיא לחבריהם ודרך אגב גם לעצמם. הם מתהדרים בריבוי פרטים ואנשים שאיש איננו זוכר וכמובן איננו יכול לאשר. בקצרה, ברוב המקרים הקשר בין אוטוביוגרפיה פוליטית לספרות מעניינת מקרי בהחלט.
הספר שלפנינו שונה לחלוטין, בעיקר משום שהתובנות שבו רלוונטיות עד היום. נתן שרנסקי לא תכנן להיות איש ציבור, פוליטיקאי, ובוודאי לא סמל בינלאומי לחירות האדם. לו היו השלטונות הסובייטיים מאשרים לו לעלות לישראל ברגע שביקש זאת לראשונה, בשנת 1973, ייתכן שהיה חי חיים שקטים כמורה למתמטיקה או כאיש מדע באקדמיה. אלא שהדברים, כידוע, התנהלו אחרת.
הספר מחולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם מקיף תקופה בת תשע שנים (מה שמבטא את חיבתו של שרנסקי למתמטיקה). החלק הראשון נסוב על תשע שנותיו בכלא, אך עוסק למעשה בחייו מאז לידתו בשנת 1948 ועד שחרורו מהכלא הרוסי והגעתו לישראל בשנת 1986; החלק השני דן בתשע השנים שבהן עסק שרנסקי בפוליטיקה כראש מפלגת "ישראל בעליה"; החלק השלישי מוקדש לכהונתו בתפקיד ראש הסוכנות היהודית, במשך תשע שנים. אפשר להיווכח שתקופת שהותו בכלא וברוסיה בכלל גיבשה את תפיסת עולמו, שלא השתנתה מאז, והיא שהדריכה אותו בדרכו בפוליטיקה ובתפקידו בסוכנות, ולמעשה עד היום הזה.
אין הסכמים עם דיקטטורה
שרנסקי מנתח בספרו את המשטרים הטוטליטריים בכלל. משטרים אלו, הוא מסביר, מבוססים על פחד והופכים את האזרחים למה שהוא קורא "דו־חושבים". דהיינו, יש את מה שהם אמורים לדקלם ולטעון בכל עת ("קומוניזם הוא נפלא", "סדאם חוסיין הוא מנהיג דגול"), ויש מה שהם חושבים באמת אך אינם מעיזים לומר פן יבולע להם. השלטון במצב כזה חושש מאוד מ"דיסידנטים", מתנגדים האומרים באמת את אשר על ליבם. אפילו מספר קטן של כאלה יכול לגרום לנפילתו. לא בגללם, אלא מצד החשש שהם יעודדו את הרוב הדומם והמפוחד להביע גם הוא את דעתו. לכן הוא נלחם באותם "אויבי העם" בכל דרך אפשרית. במקביל, כדי לאשש את כוחו, שלטון הפחד חייב לדאוג ל"אויב חיצוני" מתועב ולהילחם בו, וכמובן לטעון ש"אויבי העם" הם שותפיו של אותו "אויב חיצוני".
נאמן לשיטתו, שרנסקי מאמין שיש להיאבק בשלטון הרשע לאורך כל הדרך. לכן הוא נלחם לא רק למען זכותו לעלות לישראל אלא גם על חירותם של כלל תושבי ברית המועצות, זאת תוך שיתוף פעולה עם לוחם זכויות האדם אנדריי סחרוב. וכאן התגלה הקונפליקט הראשוני. מדינת ישראל וגופים אחרים רצו לנתק את המאבק למען הגירת יהודים מרוסיה מהמאבק הכללי על זכויות האדם בברית המועצות. שרנסקי סירב, משום שלדעתו מדובר היה באותו מאבק של הטוב נגד הרע. הוא עורר עליו בכך את כעסם של רבים, עד כדי כך שבתקופות מסוימות היו שנמנעו משיתוף פעולה עם אשתו אביטל, שניהלה את המאבק מחוץ לרוסיה.
סלידתו של שרנסקי ממשטרים כאלו היא טוטאלית וחד־משמעית. הוא מסביר שלעולם אין לתת בהם אמון ואין להגיע איתם לכל הסכמות, משום שברור שאלו לא יקיימו אותם. נעיר שזו הייתה הסיבה להתנגדותו להסכמי אוסלו עם יאסר ערפאת ואנשיו. לתפיסתו, לעולם אין להגיע להסכם עם דיקטטור השולט באנשיו בכוח הפחד. זו גם הסיבה ששרנסקי העדיף להתפטר מהממשלה בשנת 1999, בעקבות ויתוריו של אהוד ברק לערפאת, ולהתפטרותו ב־2005 בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה שהוביל אריאל שרון. דעתו הייתה, ונשארה, שרק חברה אזרחית פלסטינית חופשית תוכל לקיים שלום עם ישראל. יש היגיון רב בדעה הזו, אך רבים יראו בה עמדה נאיבית. לעמדה זו יש השלכות גם למצבנו היום, שלהי שנת 2023. מהרגע הראשון טען שרנסקי כי על ישראל לתמוך בכל הכוח באוקראינה, פשוט משום שרוסיה של פוטין היא דיקטטורה מסוכנת, גם אם יש לישראל אינטרס שלא להיכנס לעימות איתה.
נגד החלוקה לשבטים
בעיה זו של אינטרסים סותרים הפריעה לשרנסקי מרגע הגעתו לישראל. כשלחם בעד זכות עלייה לישראל תמכו בו למעשה כל היהודים, מכל הזרמים והעדות. מרחוק נדמה לו כל עם ישראל כמחנה אחד, שותף ומאוחד. אולם כשעלה לארץ, ובעיקר כשנכנס לפוליטיקה, התברר לו כי ישראל מחולקת לשבטים שבטים ולמחנות מחנות. הוא, שהיה רגיל לדבר בשם העם כולו, גילה לפתע שהוא צריך לדאוג לצורכי המחנה שמצביע לו, גם כשנדמה לו שטובת האומה שונה.
באותה בעיה נתקל כשהגיע לראשות הסוכנות. מה לעשות כשהאינטרסים של מדינת ישראל אינם זהים תמיד לאלו של יהדות התפוצות? האם להשקיע בחינוך יהודי או בעלייה לארץ? גם כאן נראה ששרנסקי ניסה שלא לבחור צד אלא לנסות לפעול בכל המישורים, מה שנראה נכון אידיאולוגית אך איננו קל לביצוע מעשית.
מעבר לנושאים עקרוניים אלו, יש בספר תובנות רבות אחרות. כך למשל, כבר בראשית שנות האלפיים זיהה שרנסקי את הבעייתיות של העמדה הישראלית בקמפוסים האמריקאיים, מה שהיום נתפס משום מה כהפתעה. אין אלא להצטער שהצעותיו מאותה תקופה לא נפלו על אוזניים קשובות.
לכל אלה יש להוסיף את ההומור המלווה את הספר לכל אורכו. על אימו הוא מספר כי "נלחמה עם הקג"ב עד יום שחרורי, ואחר כך איתי ועם אשתי על הדרך הנכונה לחנך את נכדותיה". אחת הסיסמאות של מפלגתו, שהייתה בנויה על מסורבי עלייה לשעבר, הייתה "אנחנו מפלגה שונה, אנחנו הולכים קודם לכלא ורק אחר כך לפוליטיקה". משפטים רבים בספר משעשעים ומעוררים חיוך.
נעיר כי למרות העניין הרב שבספר, אין הוא פטור לחלוטין מהבעיות הרגילות של ספרים מסוג זה. בראש ובראשונה, היה מקום לקצרו. את הסיפורים והתובנות העיקריות אפשר היה לכתוב בהרבה פחות עמודים ובהרבה פחות מילים, ועל כמה מהאירועים המתוארים אפשר היה לוותר. אחרי ככלות הכול, לא כל סכסוך פוליטי עתיק מעניין אחרי למעלה מעשרים שנה, ואזכורים אלו מייגעים לפעמים. ועדיין הם לא פוגמים בהישג של כתיבת אוטוביוגרפיה פוליטית מסקרנת ומעניינת, שמצליחה להיות רלוונטית גם בימים אלה.
