ורק המשפחה מסדרת לי את הראש

כשמדפדפים בספרה החדש של בת קינר, "איתי די ואיתי תפסיק", מיד שמים לב שיש בו משהו מיוחד: את האיורים הצבעוניים שמלווים אותו אייר רותם חקלאי, שטרם חגג בר מצווה. לקינר, מחלוצות הטיפול באמנות בארץ, הבחירה בחקלאי הצעיר על פני מאייר מקצועי הייתה טבעית לגמרי: היא מאמינה כי הדרך לליבו של ילד היא פשוט להקשיב לו, להבין אותו ובעיקר להעצים אותו. "היה לי חשוב דווקא בספר הזה שהזווית תהיה של ילד", היא מסבירה, "איך שילד רואה את החברים, איך הוא רואה את עצמו, ורותם צייר ממש מהלב".

ימים רבים ישבו קינר וחקלאי בביתה במטרה לדייק את האיורים לכדי הרמוניה מושלמת עם הטקסט. התוצאה היא ספר שובה לב, המסופר מנקודת מבטו של איתי, ילד הסובל מהפרעות קשב וריכוז שנאלץ להתמודד עם קשיים בלימודים, אך גם מול הוריו וחבריו. לאט־לאט איתי לומד לשתף אחרים בקושי שלו, זוכה לתמיכה והבנה מהחברה ומהמשפחה, ולבסוף מחזיר לעצמו את ביטחונו האבוד.

מה המסר העיקרי של הספר?

"מגיעים אליי לטיפול ילדים עם בעיות רגשיות שונות, מגוון שלם, לאו דווקא כאלה עם בעיות בלימודים, אלא גם כאלה שאין להם חברים או שסובלים מדימוי עצמי נמוך", פותחת קינר, "וההורים שלהם פשוט שולחים אותם לחדר כי הם רואים בהם את 'הילד הבעייתי'. המסר העיקרי הוא שהילדים לא גדלים בחלל ריק, הם גדלים בתוך משפחה והמשפחה היא ציר מרכזי בעולמו של הילד. המחשבה מאחורי שני הספרים שלי היא להביא למודעות את הקושי, להביא למודעות את הרגשות. לדבר על רגשות בתוך המשפחה".

גם ספרה הראשון של קינר, "סיון עולה לכיתה א'", עסק בהתמודדות וקושי: בפרידה מהגן ובמעבר לבית הספר. "הילדה בספר מרגישה פחד ועצבות ומתפללת לאלוהים שישאיר אותה בגן, והבעיה היא שאף אחד לא מתייחס לקושי שלה. תמונת הפתיחה של הספר היא מסיבת הפרידה מהגן שבה כולם שמחים ונרגשים, אבל אף אחד לא מתייחס לרגשות הקשים, לתחושה הפחות משמחת. כשכולם נורא שמחים ולך יש רגשות קשים – אתה מרגיש מאוד בודד, שמשהו אצלך לא בסדר.

"גם בספר של איתי הוא רוצה להיות כמו כולם, הוא רוצה להצליח – אבל קשה לו. היה לי חשוב להראות להורים את הסימפטומים. אנשים חושבים שהפרעת קשב משמעותה שקשה להקשיב וקשה ללמוד, אבל הפרעת קשב יכולה לבוא לידי ביטוי בהמון דרכים. הורים מספרים לי שהילד שלהם טוען כל הזמן שמשעמם לו, או שיש לו התפרצויות, ואני מזהה את הסימפטומים: זו נוקשות, זו רגישות יתר, זו תגובה מוגזמת. והורים לא מצליחים לעשות את האבחנה הזו לבד".

אז מה זו בעצם הפרעת קשב?
"הפרעת קשב היא קושי בוויסות של התנהגות. היא משהו אורגני, התפתחותי, פשוט חסר חומר. המוליכים העצביים לא פועלים כשורה ומבנה המוח אחר. ולכן חשוב שזה יבוא לתודעה. ההורים צריכים לדעת שאקלים סביבתי, אקלים חברתי, הוא משהו שיכול להעלות או להוריד ילד. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז מקבלים המון 'איתי די! ואיתי תפסיק!', והרבה פעמים חווים ענישה. לכן אלו ילדים שהדימוי העצמי שלהם נפגע".

אבל לצד המסר שקינר מנסה להעביר להורים, היא פונה לילדים: חשוב לה לא פחות – ואולי אף יותר – שהילדים ירגישו שהם לא לבד. "בספר של איתי רואים איך הוא לאט־לאט מאבד את הביטחון, וכאשר ילדה חדשה מגיעה לכיתה הוא בכלל נמנע מקשר איתה. וזה מאפיין ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, שמתוך תחושת הכישלון הם כבר מעדיפים להימנע. זה כבר מקום קשה מאוד שהם עלולים להגיע אליו.

"חשוב היה לי להבהיר שילדים עם הפרעת קשב הם לא ילדים טיפשים. הם לא ילדים עם קרניים. הם ילדים כמו כולם. הרבה פעמים מדובר בילדים חכמים מאוד ומקוריים, כי יש להם חשיבה מסועפת. הם גם בדרך כלל יצירתיים מאוד בפתרון בעיות ובפרטי החיים. וחשוב לראות את זה, את התכונות הטובות שלהם. לא לשפוט את הילד רק על בסיס ההצלחות שלו בבית הספר. אם אנחנו רואים בו את הדברים הטובים, אנחנו מחזקים אותו ומעצימים אותו, והופכים אותו לילד מאושר".

ואיפה נכנס לכאן הטיפול באמנות? לא ממש זיהיתי אותו בספר.
"הטיפול הוא יצירתי. הכוונה היא לא בהכרח שאתה צריך להיות אמן. הרבה פעמים כשנותנים לילדים פלטה של צבעים, הילדים הרגישים לא יסכימו לערבב צבעים, ללכלך אותם. וזו העבודה – ללמד את הילד הרגיש לערבב, להיות גמיש יותר, רך יותר, פחות נוקשה בהתנהגות שלו, בתגובות שלו. אז טיפול באמנות לא בהכרח מדבר על צבע, על ציור, הוא מדבר על יצירתיות בפרטי החיים".

שני הספרים של קינר (בהמשך צפויים עוד בסדרה) מאפשרים לילד להגיב בין דפיו, באמצעות ציור או כתיבה. בדרך זו הופכים הספרים לאישיים יותר. בספרה החדש היא גם הוסיפה בסיומו מכתב אישי עבור קוראיה הצעירים: "ילדים כמו איתי הם ילדים שקיבלו מתנה", היא כותבת, "אבקה מיוחדת של רגישות גדולה… בואו נאמין בעצמנו".

אלא שתמיכה משפחתית לא תמיד מספיקה, מבהירה קינר. גם למוסד החינוכי תפקיד מכריע באופן שבו הילד יחווה את העולם ואת עצמו. "אנחנו צריכים לזכור שהציון לא חשוב. חשוב להעריץ את הילד על ההשקעה, על הרצון. ברוב המקרים הילדים הללו יודעים הרבה יותר ממה שהם מוציאים. יש להם פשוט בעיה בשליפה של המידע, קושי להביע. וזה מאוד מתסכל. ילד יכול ללמוד המון לקראת מבחן וברגע האמת לקבל בלקאאוט, או להיות מוסח על ידי משהו שקורה – ולהוציא ציון ארבעים. ואם המורה אינה מבינה ובית הספר אינו מבין, הילד יתחיל להיות יותר מתוסכל. הוא יכעס על המורה, על החברים – אפילו על ילדים שלא עשו לו דבר. אם הסביבה כן מבינה ומעצימה את התכונות החיוביות – הילד יפרח".

חשיבותה של ארוחה

אנחנו עורכות את הריאיון בביתה היפהפה של קינר ברמת־השרון. סלון הבית גדוש בחפצי אמנות שונים, יצירות של קינר עצמה, כלי חרסינה ותמונות משפחתיות ממוסגרות. הנפש היצירתית של בעלת הבית משתקפת מכל פינה בו. "יצירתיות היא בפיצ'פקס של החיים. זה משהו שצריך לאהוב ולהרגיש. גם כששואלים אותי כמה מלח אני שמה בקציצות אני יכולה להסביר את הכמות המדויקת רק עם הידיים".

קינר היא אם לשלושה (אוהד, סגן דובר משרד החוץ; בן נוסף, טייס באל־על; וסיוון, שחקנית וזמרת) וסבתא לחמישה נכדים. כשאני מעירה שנראה כי אף אחד מילדיה לא הלך בדרכה, היא מתגוננת בחיוך: "הם מאוד יצירתיים. שלושתם למדו אמנות בתיכון וכולם עדיין מנגנים". היא עצמה גדלה ברמת־השרון, בת שלישית מתוך שש בנותיהם של איש מוסד ועקרת בית, שעדיין מתגוררים בבית ילדותה, לא רחוק ממנה. "היינו ואנחנו עדיין משפחה מאוד מגובשת. אחיותיי ואני זוכרות עד היום את ארוחות הצהריים המשפחתיות. אבא שלי לא תמיד היה בבית, אבל אמא שלי מאוד הקפידה על ארוחת צהריים משותפת לכולנו וכמובן גם על ארוחות ערב משפחתיות. ואחרי הארוחה כולם עוברים לסלון ויושבים עם פירות ופיצוחים, כיאה למשפחה סורית, וצופים בטלוויזיה.

"יש ילדה שאני מטפלת בה, שהיא מאוד־מאוד בודדה. היא הילדה הכי יפה בארץ, אבל לבד. אבא שלה עובד בסין, והיא העירה לאמא שלה שהיא לא נמצאת איתה. האמא התגוננה: 'אבל אני תמיד מכינה לך אוכל'. אבל הילדה התכוונה שאמא שלה לא יושבת לאכול איתה ליד השולחן, והיא מרגישה שזה חסר לה. בדיוק כך נוצר ניתוק רגשי וחוסר אכפתיות. גם ככה המסכים מבלבלים היום את הילדים, ועם כל הווטסאפים – הקשר הבין־אישי נפגע. לכן ארוחה משפחתית היא כל כך חשובה".

משפט המפתח של קינר הוא שילדים עם הפרעת קשב וריכוז צריכים הרבה תמיכה וליווי, והיא שבה ומדגישה אותו לאורך כל השיחה: "הם צריכים תיווך. צריך להגיד להם דברים עוד פעם ועוד פעם. לפעמים הם פשוט לא שומעים. אז לא מספיק לצעוק להם מהקומה למעלה, צריך לגשת אליהם, להסתכל בעיניים, לגעת בכתף".

 

איך הגעת לטיפול באמנות?
"כשהייתי ממש קטנה רציתי ללמוד מדעי ההתנהגות. למדתי שנה והפסקתי לטובת לימודי הוראה כי החלטתי שאני רוצה להיות יועצת. בדרך הפכתי להיות מורה ובהמשך השלמתי את התואר בפסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. אחר כך נסענו לארצות־הברית ושם למדתי אמנות. כשחזרתי לארץ החלטתי שאני חייבת לחבר בין שני הדברים – הפסיכולוגיה והאמנות. והתברר שיש דבר כזה, ואפילו פה קרוב לבית. אז הלכתי ללמוד טיפול באמנות בבית־ברל בלי ממש להבין במה דברים אמורים. בסוף זה הפך לרומן אמיתי".

לצד הטיפול בילדים, קינר גם מרצה, מגשרת ומנחה סדנאות. היא עובדת מול גננות, מפקחות ועובדים סוציאליים, ובעבר עבדה גם עם קבוצות של נגמלים מסמים ברחבי הארץ.

זה נשמע כמו עולם טיפולי אחר לגמרי מזה של הילדים.
"נכון, זה במסגרת עבודה יצירתית וחשיבה מסתעפת", היא מחייכת, "זה טיפול לכל דבר, ולא רק לילדים. עם נגמלי סמים זה עבד מאוד טוב כי הרעיון הוא שהם עוברים סדנאות שלמות של טיפול והם כבר יודעים מה מצפים מהם להגיד. ופתאום כשבאתי עם הכלי הזה של תרפיה באמנות הם כבר לא יכלו 'לרמות' ולהשתמש במילים שלמדו להגיד.

"כשאתה מבקש מהם לצייר בית, פתאום אתה רואה את הקִווקווים ואת חוסר הביטחון, ואיך האדם מתמודד באמת עם דברים שהוא לא מכיר. ואז הכלי הזה עובד באופן מאוד חזק. יש המון אותנטיות בתוך הטיפול הזה".

בחירה בחיים

ההחלטה לתרגם את הידע ואת הניסיון שרכשה לספרי ילדים נולדה מתוך טרגדיה. לפני 14 שנה התאבד בן־זוגה של קינר, עורך הדין דייויד וינר. "כשדיוויד התאבד הוא השאיר אחריו ספר באנגלית שלא הספיק לפרסם. המוות שלו היה נוקאאוט לחיים, ברגע אחד הכול נשבר והתנפץ על הרצפה. אז הבנתי שבן אדם צריך להשאיר אחריו משהו. צריך להביא לעולם את המורשת שלו".

ועדיין, חלפו שנים ארוכות עד שהספרים יצאו לאור.
"לקח לי הרבה מאוד זמן להתאושש. לפחות שנתיים עברו עד שאספתי את החלקים".

זו הייתה פרשה שטלטלה את המדינה כולה. ביולי 2004 נרצח השופט עדי אזר ברכבו סמוך לביתו שברמת־השרון. בין המסמכים ברכב נמצא מכתב ובו דרישה לערוך משפט חוזר ליצחק זוזיאשווילי, המרצה עונש מאסר עולם בגין רצח.

ימים ספורים לאחר מכן ניגש וינר, סנגורו של זוזיאשווילי שכיהן כסגן הסנגורית הציבורית, ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, וביקש לערוך למרשו משפט חוזר בתמורה למסירת מידע על כלי הרצח. עוד בטרם קיבל תשובה שינתה החקירה כיוון, ועלה החשד כי זוזיאשווילי עצמו מעורב ברצח השופט. בדצמבר אותה שנה הוגש לבית המשפט המחוזי בתל־אביב כתב אישום נגד זוזיאשווילי באשמת רצח אזר.

התפנית הזו בעלילה העלתה סימני שאלה באשר להתנהלותו של וינר עצמו. עורך הדין המוכשר והמבטיח מצא את עצמו במלכוד: אם היה מעיד נגד זוזיאשווילי היה מפר חיסיון עורך דין ולקוח, ואם לא היה מעיד – היה עלול לשבת בכלא. ב־31 בדצמבר 2004 ירה וינר בעצמו. קינר היא זו שמצאה אותו, נושם את נשימותיו האחרונות.

בימים שקדמו לפרשה, קינר מספרת כי היא ווינר היו בשיא אהבתם. "הוא סיפר לחברים שלו כמה הוא מאושר", נאנחת קינר, "לכן השבר היה מאוד גדול. זו הייתה הפתעה נוראה".

ידעת כמה דיוויד סובל?
"בפעם הראשונה שדיוויד זומן לחקירה נסענו לצימר בראש־פינה והוא היה גמור. הוא היה הפוך, בקושי דיבר, נסער מאוד. חזרנו לפני הזמן ואמרתי לו שהוא חייב להתייעץ עם עורך דין, לבדוק מי מהחברים שלו יכולים לסייע לו. הוא קבע פגישה עם עורכי הדין נמרוד ליפסקר ודרור ארד־אילון, הורדתי אותו שם ומשם גם אספתי אותו. זה היה רגע מאוד משברי, כי היה ברור שכללי המשחק השתנו. פתאום סגן הסניגורית מגיע לחקירה ושם הוא מושפל. מי שצופה בחקירה שלו, שנמשכה שש שעות, מבין שהתייחסו אליו כמו לאשפה.

"הרבה פעמים אנחנו אומדים דיכאון לפי השאלה אם קיים ליקוי בתפקוד, ודיוויד תפקד. הוא היה עצוב, אבל הוא הלך לעבודה, חזר מהעבודה. הוא היה כל כולו בתוך הדבר הזה, נפגש עם חברים ואנשי מקצוע והתייעץ איתם. כך שלא חשדתי בכלום ובטח שהעניין לא דובר כאופציה".

מהטראומה של אובדן בן־זוגה ומהמראות הקשים לקח לקינר אמנם שנים רבות להתאושש, אבל לעבודתה היא חזרה מיד. "זה כמו שהגוף שלך מתפקד והנשמה לא. אתה חייב להגיד לעצמך שאתה יכול לבכות בלילות, אבל אתה עובד ומתפקד כי יש לך משפחה וכי אתה בוחר בחיים".

הבחירה בחיים של קינר התבטאה, כאמור, לא רק בטיפול אלא גם בכתיבה. התגובות לשני ספריה של קינר עד כה חיוביות מאוד. את "סיון עולה לכיתה א'" קונה בכל שנה פרויקט "מעברים" שמכין ילדים לכניסה לבתי הספר, וקינר גם מעבירה הרצאות להורים בנושא. "אני חושבת שהספרים מצליחים כי הם לא מספרים על תולעת או איזה צב. הם מספרים על הילד, על מה שהוא מרגיש. ואם הצלחתי להביא את הנושאים האלו למודעות – אפילו של הורה אחד או שניים – אז עשיתי את שלי".

אם את יושבת היום מול הורים לילד עם הפרעת קשב וריכוז, ותוכלי לתת להם רק טיפ אחד, מה הוא יהיה?
"הייתי אומרת קודם כול ללמוד את הילד, לראות אותו. לעצור רגע את הרעש, להסתכל עליו. לראות את הדברים הטובים שיש בו, להעצים אותו. ליצור קשר טוב עם הילד שלך. לתווך לו את העולם ולהקל עליו. שהילד שלך יֵדע שהוא יכול לבוא לדבר איתך, לבכות ולספר לך את הרגשות שלו ושאתה בתמורה תוכל להעצים אותו. כי בסוף היום מה אנחנו רוצים? שהילדים שלנו יהיו מאושרים".