אחרי פעילות לילית של הכנסת שיירות אספקה ללוחמים בעזה, יהודה מפנה כמה דקות בהפוגה בקיבוץ צאלים כדי לדבר. ביומיום הוא עובד בארגון "מסע שחרור" שמסייע אחרי השחרור ללוחמים שהיו באירועי קצה. אבל מאז היממה הראשונה למלחמה הוא בלב העשייה הצבאית. "כשהבנתי שמתחיל משהו מיד יצאתי לאיכילוב לתרום דם ובזמן שאני שם את הפלסטר על היד, שני חברים טובים התקשרו אליי ואמרו – 'יוצאים פה לדבר האמיתי, בוא'. מאז אנחנו ביחד. הלב דפק חזק ביממה הראשונה, בלגן של כל מה שטוב ומשוגע במציאות הישראלית.
"מאז, האהבה מהרחוב היא בלתי נגמרת, חבילות, אנשים עם טרקטורים שעוקפים את הש"ג הצבאי כדי להביא לנו אוכל חם. היה איזה נער גבעות שהגיע עם עגיל בגבה וכיפה סרוגה לבארי, הקיבוצניק הכי שמאלן פה מסתכל עליו ולא מבין איך הילד המדהים הזה שהוא שנא עד לפני רגע מביא לו המבורגרים ועוזר לו עם הנשק. יש לי עשרה סיפורים כאלה ביום, זה נותן לי כוח להיכנס לגיהינום הזה כל יומיים. רוב הזמן אני בסדר אבל כל הזמן על המנעד שבין לב שבור, כשאני רואה את המכוניות השרופות בצידי הכביש, לקונטרה של התרגשות בקידוש עם 300 לוחמים בעזה. יש פה אנשים עם רוח חזקה אבל עם לב מרוסק. מה שנותן כוח זו העובדה שיש לי מדים ונשק ואם צריך אני איכנס לעזה עוד אלף פעם. לסבא וסבתא שלי לא הייתה את ההזדמנות הזו כשהם היו באושוויץ, זו זכות".
"אני מתעקש להמשיך לעשות צעדים כדי למצוא זוגיות למרות המילואים. אני השנה מתחת לחופה"
יהודה נולד בניו־יורק ומשפחתו עלתה לארץ מטעמי ציונות כשהיה בן שנתיים. הוא למד בירושלים ואז במעלה־גלבוע. "אחרי הצבא טסתי לניו־יורק לעבוד, חזרתי, למדתי מדעי המדינה והייתי על המסלול של הרווקות הקלאסית בביצת קטמון. עד שיום אחד אמרתי שאם אני צריך עוד שבת אחת לאכול בחד־פעמי שניצל קר ובדרך חזור לנהל סמול טוק עם אנשים שאכלו בדירה מולנו בפלמ"ח אני אשתגע. מצאתי את עצמי בשיחה ארוכה עם הרב זקס ז"ל, שהיה הרב של אבא שלי, והוא אמר לי תוריד את הכיפה ותשמור אותה בכיס. הוא אמר לי – יש עיר מיוחדת, קוראים לה תל־אביב, לך לשם. אני ירושלמי על מלא ושנאתי את תל־אביב אבל הלכתי, אני שם כבר שש שנים. התאהבתי".
"במלחמה יש לי רגעי פחד אבל אין לי פה רגעי בדידות, אני מוקף באנשים טובים שאני אוהב וכמעט אין לי זמן לעצמי. בשגרה באזרחות יש לי הרבה ממנו – זה היה מעבר מאפס למאה. אני מתעקש להמשיך לעשות צעדים כדי למצוא זוגיות למרות המילואים, בשבוע השני יצאתי לאפטר ומיד יצאתי לדייט. בשנה האחרונה אני מוכוון יותר מאי פעם, ואני לא יכול לשים את הנושא הזה בהולד, אין לי את הפריווילגיה בגיל שלי. אמרתי לעצמי, אני השנה מתחת לחופה, אני אעשה כל דבר שצריך, כולל הכול. לפעמים אני רואה בעיניים של אנשים שהרווקות גמרה עליהם, שהם ויתרו. אבל כל הזמן אני אומר שאני יודע שזה יקרה, גם אם זה ייקח עוד זמן – אני אגיע. יש תחושה עכשיו שהכול ארעי, שהכול זמני, ויש כל כך הרבה רגעים שיכולים לשבור אותך אבל אתה חייב להיות חזק, לשדר שאתה לא מסכן, זו לא טרגדיה, אפשר למצוא זוגיות.
"אותו דבר במלחמה. אתה פוגש מגוון מטורף של אנשים שנדרשים לעשות דברים לא קלים. אם החייל שאיתי מת מפחד והוא משדר לי שהוא לא יכול להמשיך, אז אני מחזק אותו עד שהוא שוב איתי. הכי קל להתבאס איתו וליפול אבל זה יעצור את כל השיירה ואי אפשר, אל תעצור. הייתי רוצה לקחת את כל הרווקים והרווקות שפגשתי ולתת להם חיבוק ולהגיד להם – אל תזניחו, אל תחשבו שאתם פחות מאחרים, ואל תוותרו. זה אולי קלישאתי אבל לפעמים גם את הברור מאליו צריך להגיד".
יהודה מסכם את השיחה שלנו ואומר שפשוט אסור לוותר. אני מתבלבלת לרגע ומנסה להבין ממנו אם הוא מדבר על המלחמה או על הזוגיות. "על שניהם יחד".
הבאר – אתר שידוכים והיכרויות, מקום שרואה אותך | לכניסה למרחב בטוח להיכרויות במגזר הדתי >> לחץ כאן
להצעות, תגובות והשתתפות במדור – כתבו לנו: lovemotzash@gmail.com
