בבוקר השבת ההיא, כשהיא אוחזת בבתה הקטנה בת החודשיים, הדסה בן־ארי (35) ניסתה לעכל את צליל האזעקות הנשמע מבעד לחלון הירושלמי בדירת הוריה. יחד עם בעלה חנן הם שמרו על קור רוח ככל האפשר, ופינו את שבעת ילדיהם למרחב המוגן והצליחו להרחיק מהם את השמועות המחרידות. "השתדלתי בכל כוחי להסתיר את מה שאני מרגישה ובאמת רוב הילדים נשארו רגועים, אבל די מהר הם קלטו את הטלטלה שלנו, המבוגרים שאיתם במקלט. גם לא נעלמה מעיניהם העובדה שלמרות שאנחנו בשמחת תורה, אין הקפות וכל מה שאנחנו עושים זה ללכת למקלט ולחזור ממנו".
את השעות הבאות הם העבירו במתח, כמו כולם. "הייתי בהלם. מהמספר הראשון ששמעתי, 35 חטופים, הבנתי שאנחנו במלחמת יום כיפור השנייה. זה היה חוסר אונים מוחלט והרבה בלבול. ההמתנה הארוכה בשבת הייתה מייסרת, אבל גם פחדתי ממה שאגלה כשהיא תצא ואפתח את הטלפון. הנסיעה הביתה לפרדס־חנה הייתה קשה, יצאנו בשני רכבים ורוב הילדים היו איתי. בשכל ידעתי שאנחנו בסדר, סך הכול נוסעים הביתה בכביש שאין בו סכנה, הצבא נלחם, השם שומר עלינו. אבל הגוף שלי רעד בפחד נורא. לא הבנתי היכן אותה ילדה בת 17 שהייתי, זו שנכחה בפיגוע בציר כיסופים ואפילו לא בכתה לאחר מכן, שהייתה מסתובבת בשדרות והאזעקות לא הפחידו אותה כלל. מה קרה לי במשך השנים? מאיפה נובע פחד מצמית כזה, כשאין לידי אפילו אזעקה או מחבל? ייתכן שזו הייתה תחושת האחריות שלי כהורה שהכניסה אותי למצב מתוח. או אולי אותו זיכרון מצוק איתן, כשפעם אחת אזעקה תפסה אותי בכביש ונאלצתי לשכב על ילדיי עם בטן של חודש תשיעי, כדי למנוע מרסיסים להגיע אליהם. אבל יצאתי מהמקום של הפחד והיום אני יותר במקום של עשייה".
הזוג בן־ארי לא נח לרגע, כל אחד מהם רתם את כישרונו לטובת המורל הלאומי. הוא מופיע ברחבי הארץ והיא, שבהתחלה התרכזה בילדים, הבינה שילדיה אומנם יודעים על המלחמה, אך אינם מבינים את גודל השעה. ככותבת ועורכת תוכן היא החליטה להקים מיזם מיוחד, המסיר את המחיצות בין הילדים לבין הנעשה במלחמה באמצעות אחד הדברים שהם אוהבים יותר מכול, סיפורים. "כבר בימים הראשונים למלחמה שאלתי את עצמי איך אני מעסיקה את הילדים שנמצאים כולם בבית", מספרת בן־ארי, "הצעתי שנחלק בינינו ספר תהילים ונתפלל להצלחת החיילים ועם ישראל. הם לא התלהבו, בלשון המעטה, ואז נפל לי האסימון שהם לא באמת מודעים למה שקורה בחוץ. יהיו פסיכולוגים שיגידו שזה דבר טוב, שילדים לא צריכים לדעת יותר מדי, אבל מבחינתי אין מצב שקורה משהו במדינת ישראל והם לא ירגישו 'עמו אנוכי בצרה'. מאז ומתמיד, חשפתי אותם להיסטוריה ולקשיים שעברנו כעם. הכרתי להם את אירועי התנ"ך, את מלחמות ישראל ולא חסכתי מהם גם סיפורים קשים מאוד".
חנן הודיע לי שהוא קיבל החלטה להופיע בכל מקום שבו יצטרכו אותו, לא משנה איפה ומתי. ידעתי שזה מה שהוא יעשה, רק ביקשתי שלא ישאיר אותי לבד בלילות
היא חיפשה דרכים לחבר את הילדים, בלימוד תורה, בקשר עם הסבתות ובמכתבים ועוגות לחיילים, אבל עדיין היא הרגישה שהם לא מבינים על מה המהומה. "ערב אחד שאלתי אותם אם הם רוצים לשמוע סיפור מהמלחמה. הם הסכימו מיד וסיפרתי להם על רחל מאופקים שגילתה גבורה עצומה מול חמישה מחבלים. ראיתי אותם צוחקים, מתרגשים. העיניים שלהם נצצו. ואז הכרזתי חגיגית שמהיום נספר בכל יום סיפור גבורה אחד. ברגע שהמשפט הזה יצא לי מהפה, הבנתי שיש כאן משהו גדול יותר. שאפשר וצריך לפרסם סיפורים כאלו לעוד הרבה ילדים. האמת שהתלבטתי רבות אם לפתוח בפרויקט כזה. בכל זאת, לפרסם סיפור בכל יום כשאני מאכילה תינוקת כל שלוש שעות ועסוקה בעוד המון דברים, זה שיגעון. אחרי שלושה ימים של מחשבה, שיתפתי בזה חברה והיא סיפרה לי שהיא מכירה גרפיקאית וכותבת שיוכלו לעזור. באותו רגע הבנתי שלמרות הכול, אני הולכת על זה".
בתוך שבוע בודד הצליחה בן־ארי להעלות את המיזם "מלחמה של גיבורים" לאוויר. בימים הראשונים היא עבדה מסביב לשעון, "ישנתי ארבע שעות בלילה, אכלתי פחות. היו פעמים שמצאתי את עצמי מנדנדת את העגלה של התינוקת שלי ברגל אחת, כדי שאספיק לכתוב תוך כדי. עמלתי ימים ולילות על גיוס צוות מתאים ומקצועי. בסופו של דבר הצלחתי להשיג כותבות מנוסות מאוד כמו עינת ברזילי, יעל שבח ונעמי טולדנו־קנדל. גייסתי גם את תהילה בר־חמא, מעצבת גרפית מוכשרת שמפקדת על הכול, ובעזרת אודי אגסי ושירה שמעון העמדתי צוות על הרגליים שכלל גם פסיכולוגים ועוד הרבה כותבים מוכשרים. תוך שבעה ימים הפרויקט עלה לאוויר".
מאז, פעם ביום היא מפרסמת בעמוד הפייסבוק של המיזם סיפור גבורה אחד, כתוב במילים רכות שנבחרות בפינצטה עבור ילדים בגיל 9־12. אחרי ההורים מישראל שהודו לה על היכולת לחבר את ילדיהם למלחמה ללא חשש, גם בחוץ לארץ התחברו לרעיון. "התפוצה התרחבה מהר מאוד. היום אנחנו כבר מתרגמים את הסיפורים עבור קהילות מארה"ב וצרפת שאהבו את הרעיון. אפילו שגריר ישראל בקנדה עידו מועד לקח את הסיפורים, תרגם אותם בעצמו ובימים אלו הוא מצלם את חברי הפרלמנט מקריאים אותם כדי לגייס דעת קהל. פתאום הבנתי שהמחשבה התמימה שלי, לספר סיפורים לילדים ולחשוף אותם לנעשה בחוץ, הולידה כלי הסברה מעולה. במקום לתאר לעולם את המתרחש בעזרת סרטוני זוועות, אנחנו יכולים להציג להם גבורה ישראלית מרגשת. בימים אלו אנו מקוות למצוא מתנדב שיבנה אתר וירכז בו את הכול, כדי שנצליח להרחיב את החשיפה אפילו יותר".
כמו הרבה נשים ואמהות בימים האלו, ברוב שעות היום הדסה נמצאת לבד עם ילדיה, בזמן שחנן עובר בין שטחי כינוס, בתי חולים ומלונות מפונים. הוא היה מהאמנים הראשונים שהתגייסו למשימת חיזוק החיילים ומשפחות הנופלים באמצעות כלי הנשק שלו, המוזיקה. עוד לפני שסיפר לה אפילו במשפט מה הוא מתכוון לעשות בימי הלחימה היא כבר ידעה להכין עבורו חולצות מגוהצות, ולבקש ממנו רק דבר אחד. "ביום ראשון אחרי שמחת תורה, עוד לפני שאני וחנן דיברנו, הדבר הראשון שעשיתי בבוקר היה למסור ערמה של חולצות שלו לגיהוץ", היא מספרת בחיוך, "הבעלים של המכבסה מסתכל ואומר לי 'אז מה, בוטלו עכשיו כל ההופעות?'. השבתי לו 'הסר דאגה מליבך, תוך כמה ימים חנן יופיע בכל מקום'. ובאמת כשחזרתי הביתה הוא הודיע לי שהוא קיבל החלטה להופיע בכל מקום שבו יצטרכו אותו, לא משנה איפה ומתי. פשוט חייכתי אליו, והודיתי בפניו שידעתי שזה מה שהוא יעשה וכל החולצות שלו כבר מוכנות ומגוהצות. רק ביקשתי שלא ישאיר אותי לבד בלילות. וזה באמת מה שהוא עושה, עד היום הזה. אני כל כך מעריכה את העשייה שלו ומאוד גאה בו. הוא היה מהאמנים הראשונים שהתגייסו להופיע וזה היה לי כל כך ברור שזו תהיה הבחירה שלו לתקופה הנוכחית, להתנדב ולתרום במה שהוא טוב ומוכשר בו, כי אין אפשרות אחרת מבחינתו, וגם לא מבחינתי. הוא מוכרח להיות ככה, אחרת לא היינו מתחתנים. ההופעות הן הנשק שלו, ולכל אחד מאיתנו בעם ישראל יש נשק שאנחנו יכולים להשתמש בו. היום כולנו מגויסים".
היו גם מי שפחות התחברו לעשייה שלו. אלון עידן ביקר את חנן בטור ב"הארץ" ואמר שהשירה על חזרה לגוש קטיף היא מופע לאומני משיחי.
"לומר את האמת? אנחנו בזמן מלחמה", היא משיבה, "אין לי זמן לקרוא מה אנשים כותבים או אומרים 'על'. אנחנו חיים את הכאן ועכשיו יש הרבה מה לעשות. אין לי מושג מה הוא כתב. אני רוצה להאמין שמתהווה כאן עולם חדש. גם במלחמת ששת הימים לא הבינו עד הסוף את המהפכה שהיום אנחנו יודעים שהייתה. הם התעסקו בכאן ועכשיו. כרגע יש הרבה כאב ושברים שעוד לא התחלנו לטפל בהם. אם לתאר זאת במונח שקרוב אליי, אז מדובר בסוג של לידה. לא משנה כמה פעמים ילדת, לעולם לא תוכלי לתאר לעצמך את הרגע שבו יֵצא התינוק. כרגע אנחנו בתהליך, וכשייוולד ה'תינוק', נראה ונבין. עד אז אפשר להתפלל, לנשום עמוק ולהיות ברגע".
אז איך מספרים סיפורים מהמלחמה לילדים?
"קודם כול אנחנו לא מתמקדים רק בכדורים ששרקו באוויר ובמי ירה במי", היא מסבירה, "אחרת כל הסיפורים יישמעו אותו הדבר. חשוב לנו לגלות את התכונות של כל גיבור או גיבורה ולהתמקד באנשים שהם היו. אנחנו רוצים להפיץ את אורם, שהילדים ישאבו השראה מדמותם. כמו הצדיקים, שאומרים עליהם שבמיתתם הם קרויים חיים – זאת אומרת שהם לא באמת מתים כל עוד יש כאלו שמיישמים את מה שלמדו מהם".
לאור התפוצה הרחבה, צוות פסיכולוגים מומחה בנה הוראות הפעלה המלוות את הסיפורים ומבהירות כיצד יש לנהוג במהלך ההקראה ולאחריה. לצידן היא מבקשת בכל לשון של בקשה לוודא לפני ההקראה שהילד בשל לשמוע את הסיפור, וחשוב מכך, שההורה מסוגל להקריא אותו. "צוות הפסיכולוגים שמלווה את המיזם נתן לנו הנחיות שפורסמו במלואן לצד הסיפורים. הדבר הראשון שהם אמרו הוא לא לסבן את הילדים ולא להעלים מהם פרטים חשובים, אך מנגד לא להעמיס עליהם בתיאורים. דבר נוסף שהם הדגישו הוא שצריך לוודא שיש התאמה בין הילד לסיפור, בני תשע יכולים להתעניין בסיפור, אך גם לא להיות מספיק בשלים לשמוע אותו. יש לשים לב למוכנות של הילד לפני שמספרים לו סיפור.
"תפקיד ההורים אינו מסתיים בהקראת הסיפור. בזמן ההקראה צריכים לקלוט את הילד ואת מה שהוא מרגיש. בכל שלב ושלב. הביטו בעיניים שלו, היו נוכחים, לטפו, הרגישו. גם לאחר שהסיפור נגמר, פנו זמן והניחו להם לשאול שאלות. חסכנו מידע מסוים מהילדים, נגיד בחלק מהסיפורים ציינו גיבורים שנפלו, אך לא פירטנו בדיוק איך. בנוסף, כדאי לברר איך הם הרגישו במהלך הסיפור, האם הם פחדו, מה הם חשבו על מה שקרה. רצוי גם לשתף בתחושה שלכם. חשוב להדגיש שבסוף יש אנשים שניצלו, והכול היה בסדר, כי המטרה היא שמכל סיפור הילדים יֵצאו עם תחושה של גאווה ומוגנות, ולא ההפך".
ולא עדיף לחסוך את כל זה מהם?
"אני מבינה את ההורים שחושבים ככה, אבל גם ככה הילדים שומעים לא מעט. כשהתחלתי לספר לבני בן ה־11 על ענר שפירא ז"ל, שהקריב את חייו כדי להציל את אלו שהיו לצידו במיגונית, הוא ידע לספר בעצמו שענר תפס את הרימונים שזרקו המחבלים והשליכם החוצה. מתברר שהוא שמע על זה בכיתה. גם בתי בת הארבע נחשפה לסיפורים נוראיים דרך ילדים אחרים. מי שמעוניין להסתיר מילדיו ולא לחשוף אותם יכול לנסות לעשות זאת כמובן, אבל הוא צריך להבין שהמידע כבר מסתובב בכל מקום".
מה לדעתך ילד יכול לקבל מסיפור גבורה?
"זה מאוד תלוי, כי יש כמה סוגים של ילדים. לילדי העוטף והצפון, המילים 'אזעקה' ו'חדירת מחבלים' אינן זרות. עבורם, הסיפורים ממסגרים את מה שחוו במלחמה במעטפת של גבורה והם כבר לא מרגישים מסכנים או מותקפים. שאר הילדים, אלו ששומעים מעט אזעקות ואלו שלא שומעים כלל, מקבלים מהסיפורים הללו תודעה של יחד, של שייכות. הבנה שהם באותה סירה עם החיילים והאזרחים ואפילו קצת גיבורים כמוהם. אין כמעט ילדים שלא קשורים לחייל שנמצא כעת בלחימה, ומשהו בסיפורים האלו, אם מספרים אותם נכון, מסב להם תחושת גאווה שתופסת נפח גדול יותר מהפחד. אם ילד יודע שבן המשפחה שלו, אמא או אבא, הם כמו הגיבורים בסיפורים, הוא יכול לעזור להם אם יהיה יותר אכפתי, למשל".
קיבלת תגובות מהורים?
"חברה טובה שלי שבעלה במילואים, סיפרה לי שהיא לא ידעה כיצד לתווך לילדים מה קורה במלחמה והיכן אבא שלהם נמצא, עד שהיא גילתה את הסיפורים. בזכותם, היא הצליחה להעביר להם את המידע ללא פחד. הייתה גם מורה שסיפרה לי שהיא פותחת את יום הלימודים בסיפור על גיבורה, כמו עמית מן ז"ל או ענבל הרבש"צית, וזה מדהים".
כמו כמעט כל נושא גם כאן היו כאלה שלא התחברו למיזם, "מישהי שהוריה נרצחו בפיגוע לפני הרבה שנים, ובעלה מגויס ללחימה, אמרה שהיא תהיה מסוגלת לספר את הסיפורים האלה רק אחרי שהכול ייגמר, והצדקתי אותה. אם הסיפור מפחיד את ההורה, הילדים יקלטו את זה מהר מאוד. גם אני באופן אישי אוותר על סיפור, מדהים ככל שיהיה, אם אני מרגישה שהוא מכניס אותי לחרדה.
סיפרתי לילדים על רחל מאופקים. ראיתי אותם צוחקים, מתרגשים. העיניים שלהם נצצו. ואז הכרזתי חגיגית שמהיום נספר בכל יום סיפור גבורה אחד
"שיקול הדעת ההורי כאן הוא קריטי. מוכרחים להיות מודעים מאוד לעצמנו ולילדים. מה שייתן לילד אחד כוח, יציף טראומות ופחד אצל האחר, וזה עלול יותר להזיק מלהועיל. לכן פרסמנו גם סיפורים על גבורה רכה, שבהם מככבים גיבורים שנותרו בחיים או אזרחים שעשו מעשים טובים. נגיד הסיפור על 'הַמָּאמָא שֶׁל הַחַיָּלִים', אורלי עזרא מהצפון. היא פתחה את מתחם הצימרים שלה עבור החיילים. כששאלו אותה למה, היא סיפרה שעשתה הסכם עם א־לוהים – אתה תשמור לי על הילדים שנלחמים ואני אשמור לך על הילדים".
בן־ארי אומנם שולטת ביד רמה על מיזם שמסב לילדים והורים רבים רגע של נחת, אך את התחושה שלה בימים אלו היא מתארת כהפכפכה, ועוברת גם בין גלים גדולים של ייאוש. "מה יש לומר? כל יום והמצב שלו. אני שבורה, משתדלת לתפוס מרחק מהזוועות, כדי לתחזק את התקווה שלי לטוב. כאמא שמחזיקה בית, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיחשף לכל מה שרץ ברשת, כי לא אצליח לתפקד. אפילו כשאני מתעסקת יותר מדי זמן בסיפורים עבור הפרויקט, עולה בי מועקה. את רוב היום אני משתדלת להעביר בתודעה גבוהה, באמונה, אבל תמיד בסופו אני חושבת על אחיי הקטנים, שכל אחד מהם השאיר בבית אישה ותינוקת. זו תחושה לא פשוטה".
מה שהכי עוזר לה להמשיך זו העשייה, "היא נותנת לי המון אדרנלין וכוח. אני לא מסוגלת לעצור ולנוח במחשבה שיש כאלו שמחרפים נפשם בעזה. אבל יש גם רגעים שבהם בא לי לסגור הכול, וללכת לישון שבוע. עם הזמן למדתי את עצמי והבנתי שמדובר בגלים. את כולם צריך לעבור. יש גל של פחד, יש גל של עשייה ויכול להיות שלאחריו יבוא גם גל אפאתיות. אין טבעי מזה, כולנו נמצאים באותו מצב".
View this post on Instagram
את שומעת הרבה חדשות?
"האמת שלא. בימים הראשונים למלחמה, הייתי נכנסת כל שעה עגולה להתעדכן וכבר אז שמתי לעצמי מטרה להיגמל מהמנהג הזה. כיום אני בודקת את אתרי החדשות מדי בוקר וערב. לדעת האם שלום לנו ולכוחותינו, אבל לא יותר מזה".
ומה עם הרשתות החברתיות?
"אני במצב די מאוזן. לפני המלחמה לא הייתי אדם של רשתות חברתיות. אפילו את חשבון הפייסבוק שלי פתחתי רק עכשיו, לנוכח המצב, הרבה אחרי כולם, ואני עוד מסתגלת לעולם הזה שלחלוטין מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני מודה שלעיתים אני מוצאת את עצמי משוטטת ברשתות, על אף שאני לא אוהבת לעשות זאת. זה רק כשהכול גדול עליי, משעמם לי או כשאני רעבה, ואז אני ניזונה מהן. בשבילי הן לא מספקות בריחה מהמציאות אלא כלי למציאת סיפורים לפרויקט, ונחשפתי שם לתוכן מופלא ומחזק שלא הייתי מודעת אליו כלל. אז יש גם יתרונות. בכל מקרה אני לא יכולה להתמסר למסך באופן מוחלט, כי רוב הזמן שלי מושקע בילדים או בפרויקט. השגרה בבית עם שבעה ילדים כמובן עמוסה, אבל אני רגילה לזה".
איך עוברים את שגרת המלחמה עם שבעה ילדים בבית?
"אני משתדלת לנכוח בהווה כמה שיותר, כדי לעבור את התקופה הזו בשלום. כל הזמן חוזרת ואומרת לעצמי שזה סך הכול הגיוני שהילדים בבית כל היום, שזה המשך ישיר לחופש הגדול, זה שגרתי וזה בסדר. אני חייבת, כי אם אתחיל לחשוב שמחכה לי עוד שבוע כזה, אני עלולה להשתגע. לא נותר אלא להסתכל על היום ולהודות עליו".
היה משהו אחד שתפס אותך יותר מכל מסיפורי הגבורה?
"היה סיפור אחד, עם משפט שלא אשכח לעולם", נזכרת בן־ארי בהתרגשות, "ארז כהן, צלם של כאן 11, מיהר לצומת שער הנגב כדי לצלם את מטח הרקטות. תוך כמה רגעים הוא קלט שהוא בתוך מלחמה ופתאום טנדר מתקרב לעברו. בהתחלה הוא חשב שמדובר במחבלים, אך אלו היו לוחמי ימ"מ שפינו אותו למקום מבטחים בתחנת דלק קרובה. הוא מצא שם לוחם אחד, שוכב, פצוע קשה. ארז ניסה לדבר איתו כמה שיותר, להשאיר אותו ער. ואז, הלוחם המתוק הזה, בלי לחשוב פעמיים, מבקש ממנו 'לך לרכב שלי ותביא לי את הנשק. אל תדאג, אני אשמור עליך'. יש גבורה כזו? טלטל אותי לשמוע על אדם שרק רוצה להגן על מי שלצידו, אפילו כשהוא סובל מכאבים. המשפט הזה היה כל כך חזק ונתן לי מוטיבציה לספר עוד סיפורים ולהנציח את הגבורה הזו. הרי היא לא צצה משום מקום. הבחירה לצאת ולהגן על אדם אחר אולי מתגלה בשעת סכנה, אבל לא נוצרת יש מאין. הגבורה טבועה באנשים האלו שאני מספרת עליהם מהילדות שלהם. אני רוצה להידמות להם וגם שילדיי יגדלו להיות כמותם. גבורה לא תלויה באם יש לך או אין לך נשק. היא מתחילה בלב".
