אם יש משהו ששירה פרץ הכי מתגעגעת אליו, זה החיבוק של אחיה, "לדניאל יש את החיבוק הכי חם, אני זוכרת את החיבוקים שלו כשהוא חוזר מהצבא לסוף שבוע, ואני מחבקת אותו ומרגישה את הנשק שלו בבטן שלי, וזה קצת כואב, אבל זה חיבוק כל כך טוב. זה הדבר שכנראה כולנו הכי מתגעגעים אליו, ולחיוך שלו". כבר שישה שבועות שפרץ מתגעגעת לאחיה דניאל, מ"מ בחיל השריון שנחטף לעזה וגורלו לא ידוע. בתקופה הזו הספיק אחיה יונתן, לוחם שנפצע ביום הראשון למלחמה להינשא. כמו הרבה אנשים גם היא ומשפחתה נעים בימים אלו בין תקווה לייאוש, ובכל זאת היא מאמינה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב.
היא רק בת 15 אבל מדברת כמו מבוגרת. השבוע נסעה לארצות הברית במטרה להעלות את המודעות לנושא החטופים. היא הקטנה מארבעת ילדיהם של הרב דורון פרץ, יו"ר תנועת המזרחי העולמית, ושרון, פיזיותרפיסטית. המשפחה מתגוררת ביישוב יד־בנימין, לאחר שעלתה מדרום אפריקה. שירה הייתה אז בת שש וחצי. את הקשר עם אחיה הגדולים היא מגדירה כקרוב, על אף שלמדו בפנימיות מחוץ לבית. "דניאל הוא האח הכי מגניב בעולם, יש לו מיליון חברים והוא מכיר את כל העולם. כל מה שאני צריכה ממנו, הוא תמיד־תמיד שם לעזור ואני באמת מתגעגעת אליו מאוד. הוא מצחיק, מאוד חכם, ואוהב את הטנק ברמות. יש לו בעיית קשב והוא חייב להיות בתזוזה כל הזמן, הוא תמיד אמר 'אין מצב שאני הולך לצבא ויושב במשרד'. הוא אוהב סקי מים וממש התמקצע בזה. פעם הוא נפצע בסקי והפרופיל שלו ירד ל־64, אחרי שהוא נלחם בלי סוף העלו לו ל־72 וככה הוא הגיע לשריון. הוא אדם מאוד פרטי, לכן מוזר שאנחנו פתאום מדברים עליו בכל מקום".
בשמחת תורה היא הייתה בבית המשפחה, יחד עם הוריה, אחיה יונתן וארוסתו גליה, בת קיבוץ סעד. אחרי חמש אזעקות יונתן, שהוא מ"פ המשרת בבא"ח צנחנים, הוקפץ. "המג"ד שלו כתב בקבוצה שכל מי שיכול ויש לו נשק, שיגיע לשדרות. הוא לקח את האקדח שלו, ואת האקדח של דניאל ונסע".
שירה פרץ: "לדניאל יש את החיבוק הכי חם, כשהוא חוזר מהצבא לסוף שבוע, אני מחבקת אותו ומרגישה את הנשק שלו בבטן שלי, וזה קצת כואב, אבל זה חיבוק כל כך טוב. זה הדבר שכנראה כולנו הכי מתגעגעים אליו, ולחיוך שלו"
דאגת לו?
"אני חושבת שלא הבנו עד כמה המצב נורא אז לא פחדתי, גם לא על דניאל. אפילו לא פתחנו את הטלפונים, עד שב־16:00 היו לנו משהו כמו עשר שיחות טלפון, ובסוף אבא שלי ענה. זה היה יונתן, הוא אמר שהוא נפצע, שהוא בסורוקה ושהוא בסדר, ירו בו ברגל, והוא אמר לאבא שלי 'אתה לא מבין מה קורה פה', הוא אמר גם שהוא מנסה לתפוס את דניאל מהבוקר והוא לא עונה לו".
במוצאי שבת יונתן כבר חזר הביתה, ובני המשפחה נשארו עם הדאגות לדניאל. חלפו כבר 12 שעות, והוא עדיין לא יצר קשר מהבוקר. בני המשפחה היו בטוחים שבכל רגע יקבלו ממנו אות חיים אבל זה לא קרה. יונתן סיפר להם שהוא נלחם בנחל־עוז וראה שהטנק של דניאל לא במוצב. הידיעה עודדה אותם כי הם חשבו שדניאל נלחם אף הוא ולכן הוא מנותק קשר. למחרת שירה התעוררה לקראת הצהריים והופתעה כשהבינה שדניאל עוד לא יצר קשר, "אבא אמר שהוא מניח שהוא בטנק, נלחם, ובלי טלפון. הוא אמר לי את זה כדי להרגיע אותי, אבל בתוכו ברור שהוא הבין שמשהו לא בסדר".
באינסטגרם היא גילתה רשימות של שמות הנעדרים, ואת שמו של אחיה בתוכם, ועדיין ניסתה להרגיע את עצמה, "אמרתי לעצמי שדניאל פרץ זה שם נפוץ, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שממש הרגשתי שמשהו לא בסדר, פחדתי". כדי להרגיע את עצמה נכנסה להתקלח. כשיצאה חיכתה לה גליה, ארוסתו של יונתן, ובפיה הבשורה שהטנק של דניאל נמצא נטוש ובתוכו חייל הרוג אבל דניאל לא שם, הוא נעדר. "באותו רגע שני דברים עלו בי במקביל", שירה נזכרת "הרגשתי שיש תקווה ופחדתי עליו מאוד". בהמשך קיבלה המשפחה הודעה רשמית מנציגי הצבא שדניאל נעדר. "הימים מאז עברו לי במהירות. הלכתי לישון מאוד מאוחר, כי לא רציתי לקום מוקדם ולשמוע בשורות רעות, רציתי שהיום יעבור".
חמישה ימים אחרי פרוץ הלחימה נדרשה משפחת פרץ לקבל החלטה חשובה. החתונה של יונתן וגליה הייתה אמורה להתקיים ביום שלישי שלאחר מכן. במשפחה לא ידעו האם לחגוג את האירוע המרגש כמתוכנן או לדחות אותו. המפקד של יונתן הגיע לבקר אותו, וכשיונתן היסס, הוא עודד אותו להתחתן דווקא עכשיו כי עם ישראל צריך שמחות. תושבי היישוב יד־בנימין התגייסו לארגון החתונה.
"יונתן וגליה החליטו לקיים את החתונה בידיעה שדניאל לא יהיה שם". שירה נזכרת, "ידענו שהסטטוס שלו לא ישתנה בשבועיים הקרובים. בחתונה היו הרבה רגעים קשים, אבל החלק הכי קשה בשבילי היה כשעשינו את התמונות המשפחתיות. החוסר של דניאל בלט. אנחנו תמיד עושים תמונות של האחים, אז הצטלמנו אני ואחותי עם יונתן, ופתאום קלטתי שזו יכולה להיות מעכשיו והלאה תמונת האחים שלנו, וזה הפחיד אותי. אמרתי לעצמי 'איפה דניאל? הוא אמור לבוא עכשיו'".
החתונה התקיימה במתכונת מצומצמת בשל הוראות פיקוד העורף. הזמר יונתן רזאל שר את "והיא שעמדה" להצלחת החיילים, ואבי הכלה אמר תפילה לשלום המדינה. הרב הלל מרצבך, שערך את החופה, פנה לבני הזוג: "זו שמחה כל כך גדולה במציאות של סוג של תוהו ובוהו. אתם גיבורים, התלבטתם כמה שניות אם לקיים את החתונה, אולי לדחות בכמה ימים, אבל אמרתם לי – 'הם רוצים לפגוע, להרוס ואנחנו ההפך, אנחנו מקימים משפחה וזו הנקמה הגדולה ביותר'". הוא הזכיר את דניאל שנעדר ואמר, "יש מישהו שלא נמצא פה עכשיו, לא נמצא בגופו אבל הוא איתנו, דניאל היקר והאהוב שיודע שהחתונה היום וקיווינו כולנו שיצליח להגיע. אני בטוח שהיכן שהוא נמצא הוא שמח יחד איתנו".
"לא נראה לי שהיה בן אדם אחד שלא בכה בחופה הזו, והיו אלפי אנשים שראו אותה בלייב. וזה רגע שמאפיין את העם היהודי בעיניי. בזמן שאנחנו בסיטואציה כל כך קשה, סיטואציה שאי אפשר לדמיין, כשאח שלנו שבוי, אנחנו עדיין ממשיכים, מחליטים לעשות חתונה, להקים עוד בית נאמן בישראל. זה באמת נתן לי ולמשפחה כל כך הרבה כוח. זה רגע שאני באמת לא אשכח בחיים, רגעים של אושר לצד רגעים של כאב כשהכול מתערבב יחד".
הימים עברו והחיים של שירה נכנסו למעין שגרה לא הגיונית. "אני הולכת לבית הספר ועושה את הדברים הרגילים, ואז יש משהו שמזכיר לי את דניאל, תמונה שלו או שאלה על המצב – רגעים קטנים שתופסים אותי. רגע אחד אני יכולה להיות ממש סבבה, וברגע השני להיות עצובה".
שוחחנו ימים מספר לפני שיצאה לארצות הברית. "המטרה היא קודם כול לספר את הסיפור שלנו ואת המסר שמאחוריו. אנחנו מאמינים שהסיפור שלנו מאפיין את העם היהודי. שגם כשקורה לנו דבר כל כך נוראי וקשה, אנחנו מחליטים לקום, להתחתן, לבחור כל יום להתרומם מחדש ולהמשיך, למרות הקושי, למרות שהדברים כרגע לא ברורים. אני נוסעת לארצות הברית כי בכל העולם אנשים רוצים להרגיש חלק מהכאב שלנו ורוצים לעזור, אבל הם רחוקים, ואני חושבת ששמיעת הסיפור שלנו מכלי ראשון מקרבת אותם אלינו. אין לי אשליות, אני לא מאמינה שהמשלחת הזאת תחזיר אותו, אבל אני רוצה שעוד אנשים ישמעו את הסיפור הזה, שיתפללו על דניאל שמעון בן שרון שיחזור הביתה בקרוב, ובשלום. זו התפילה והבקשה שלנו. ולא משנה מה יקרה, אנחנו יודעים ומרגישים שהשם איתנו תמיד, זה מה שנותן לנו את הכוח לקום כל בוקר בתוך המצב הזה".
סרטון החטיפה של נועה ארגמני ואבינתן אור, כאשר היא נלקחת בכוח על אופנוע, מתייפחת וזועקת, והוא מובל ברגל בידי שוביו, שותף אינספור פעמים ברשתות. בימים הראשונים הוא הפך לאחד המזוהים ביותר עם המלחמה, ותמונתם של השניים אף הופיעה בכותרת הראשית של ה"דיילי מייל". בימים הראשונים יהודית מבורך, אחותו הצעירה של אבינתן, לא הייתה מסוגלת לצפות בסרטון. "כולנו הקפדנו לא לראות את זה, רק אחרי כמה ימים, כשבחוץ היה אור ולא לילה, הרגשתי שאני מספיק בסדר כדי לראות את זה".
איך מרגישים כשרואים סרטון כזה?
"זו תחושה שאני חיה במציאות מקבילה לחיים. תחושה שאני בתוך סרט או משהו כזה, שאין מצב שזה אשכרה קורה".
אבינתן, 30, הוא השני מבין שבעת ילדי משפחת אור משילה, בוגר לימודי הנדסת חשמל. יהודית צעירה ממנו בשלוש שנים והיא הרביעית במשפחה, מורה באולפנת צביה בחיפה, נשואה ואם לשלושה. "אבינתן הוא האח הגדול והנערץ שלנו. בחור מאוד מוצלח, הוא מדהים, אדם מאוד מתחשב, מאוד רגיש. מאוד מרגיש את האחר, חשוב לו להיות חלק ולעזור להורים במה שצריך. כשהוא למד בבאר־שבע והיה מגיע הביתה בימי שישי, הוא היה מבקש מאמא שלי שתכין לו רשימה של מה צריך לעשות בבית. הוא חכם ומצחיק ושנון, בכל פעם כשיש איזשהו מפגש משפחתי, אז תמיד כולם ממש מתפוצצים מצחוק מכל השנינויות שלו, ואני בטוחה שהוא יצחק עלינו מלא גם על התקופה הזאת, אין לי ספק. על כל הפרשות החלה שעשינו בשבילו, ועל זה שהכנסנו לדירה התל־אביבית הקטנה שלו ספר תורה יחד עם החבר'ה שלו".
הם גדלו בבית שמח ומכניס אורחים, לימים הוריהם דיצה וירון התגרשו, את שמחת תורה חגגו אצל אביה באריאל. בבוקר, כשהגברים חזרו מהתפילה, הם סיפרו שהתחילה מלחמה בדרום. המשפחה לא ידעה שאבינתן נמצא במסיבה ברעים. "הבת שלי, בת חמש, נבהלה ושאלה מה קרה, אז הסברתי לה שאנשים רעים רוצים לפגוע בנו, אבל אנחנו מאמינים שהשם שומר עלינו ושהוא נותן כוח לצבא לשמור עלינו, והמלחמה רחוקה מאיתנו".
אבל התקווה שהאירועים רחוקים מהם התנפצה מהר. בזמן שישבו לסעודת החג, אחיה, חיים יצחק, קיבל שיחת טלפון מכיתת הכוננות של היישוב שילה, ובה סיפרו לו שאבינתן נחטף בידי החמאס, וסרטון שלו צועד על רגליו כשנועה חברתו מבוהלת על אופנוע, מסתובב ברשת. הוא נכנס לבית ועדכן את אביו. "בהתחלה זה היה שוק, אין איך להגיב, לאט־לאט מגיעות גם הדמעות", אבא שלי ביקש שנחזור לסעודה, כדי לכבד את החג והשבת. אז כל אחד אכל את המעט, כמה שהוא יכול, קצת שרנו שירים ואבא שלי אמר דבר תורה. ואז פשוט חיכינו שהחג יֵצא כדי שנוכל לדעת מה קורה, אבל ככל שהחשיך הבנתי שאני לא רוצה שהשבת תצא. בתוכי הייתה לי עוד תקווה שנשמע שהכול היה טעות, ואנשים חסרי אחריות סתם הפיצו שמועות. זה לא קרה".
מאז המשפחה מגויסת להשבתו של אבינתן הביתה. יהודית עצמה מגיעה כמעט כל ערב לקריה. "אנחנו עוצרים את הרכבים של היוצאים והנכנסים לקריה בדרכם לקבינט הביטחוני או לצרכים אחרים, ומזכירים להם: יש לנו חטופים בעזה, אנחנו רוצים אותם בבית, יש לכם כוח, תשתמשו בו, אל תרחמו על אכזרים. המסר משתנה בהתאם לדיבור הכללי ולמה שקורה בחזית, אבל העיקרון הוא אחד – אנחנו כאן כדי להזכיר לכם שמחובתכם לעשות את הדבר הנכון כדי להחזיר את אבינתן ואת כל החטופים הביתה".
מה מבחינתכם הדבר הנכון?
"מבצע צבאי. כשהגענו לקריה בערך יומיים או שלושה אחרי החטיפה המטרה הייתה להגיד, תעשו את זה כמה שיותר מהר, לפני שהם נבלעים בתוך עזה, ותעשו הכול הכי מהר שאפשר כדי להוציא אותם. בהתחלה זה גם היה הרבה יותר פשוט, לא שאני יודעת מה באמת קורה מאחורי הקלעים, אבל הרעיון היה שככל שיפעלו מהר יותר, מבצע צבאי להוצאה שלהם יהיה פשוט יותר. ועכשיו אנחנו אומרים, זה כבר מאוחר לפעולה צבאית, זה כבר לא כמו בהתחלה, שזה היה ממש משמעותי, אבל אנחנו כן אומרים שאנחנו מצפים מצה"ל לפעול הכי חזק שהוא יכול, ולפעול בכל מחיר להוציא את החטופים, ושהמחיר יהיה על עזה, על האויבים שלנו. מבחינתנו צריך לפעול בכל הכוח שיש לצה"ל, ולא להתחשב בכל מיני צרכים הומניטריים – כשמדברים על חמאס, אין בכלל מקום לדיבורים האלה. אנחנו מאמינים שיש לצה"ל יכולות גבוהות, ויותר מזה, אנחנו מאמינים שצה"ל כרגע מייצג את כוחות האור בסיטואציה הזאת, ובכללי יש פה חד־משמעית מלחמה של הרע מול הטוב, וצה"ל הוא הלוחם של הטוב, וככזה יש לו את הכוח מהקדוש ברוך הוא לעשות דברים שהם גם יכולים להיות אפילו מעל הטבע, ואנחנו מאמינים בזה באמונה שלמה, ואנחנו מאמינים שצריך לקבל החלטות אמיצות, בעת הזאת".
יהודית מבורך: "אנחנו עוצרים את הרכבים של היוצאים והנכנסים לקריה, ואומרים להם: יש לנו חטופים בעזה, אנחנו רוצים אותם בבית, יש לכם כוח, תשתמשו בו, אל תרחמו על אכזרים. אנחנו כאן כדי להזכיר לכם שמחובתכם לעשות את הדבר הנכון כדי להחזיר את אבינתן ואת כל החטופים הביתה"
מה הדבר הראשון שתעשו שתיפגשו?
"וואו, אני חושבת שהדבר הראשון שנעשה, זה פשוט לשבת ביחד, אני הכי מתגעגעת לשבת כל המשפחה ולאנרגיות שיוצאות מהמפגש של כולנו ביחד, זה הדבר הכי מרפא שיש. פשוט לשבת ביחד, ולדבר, ולצחוק. אני בטוחה שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. מבחינתי השאלה היא לא האם הוא יחזור, אלא מתי".
ב־8:14 התקבלה אות החיים האחרונה משלומי זיו, סדרן במסיבת נובה ברעים. הוא דיבר עם אחותו רויטל נשיא, "זו הייתה שיחה של שמונה שניות. שמעתי אותו רץ ומתנשף והוא אמר לי 'רוי אני אחזור אלייך'", מאז היא מחכה שיחזור אליה. "היינו בטוחים שתוך שעה, שעתיים, מקסימום שלוש נשמע ממנו, אבל לצערי זה לא קרה".
שלומי (40) הוא אחיהן הגדול של רויטל, (36) ועדי (28). המשפחה מתגוררת בנהריה, ושלומי גר במושב אלקוש עם אשתו מרין. ב־10.10 אמור היה לקבל תעודה על סיום לימודי עיצוב פנים, תחום שחלם לעבוד בו. עד לאחרונה עבד כמפיץ סחורות, ומדי פעם עבד כסדרן במסיבות. "הוא אהב לראות אנשים, לחוות איתם את החוויה כשהם שמחים וחוגגים את החיים. מעבר לזה עבד שם עם אביב אליהו, בן הדוד של אשתו, שאהב לעבוד איתו. לצערנו אביב נרצח וחבר נוסף טוב שלו, ג'ק, נרצח גם הוא". הם עבדו יחד במסיבה שהתקיימה באזור ביום חמישי, ונשארו לנובה. "בחמישי זו הייתה הפקה מצומצמת, והוא אמר לנו שזו הייתה מסיבה חלשה ושהוא ממש מחכה לנובה. הוא אמר שהולך להיות ממש כיף. התכתבנו בשישי ואיחלנו חג שמח ושבת שלום, שאלנו אותו איפה בדיוק המסיבה, אז הוא כתב לנו '5 קילומטר מעזה', וצחקנו על זה, כי את חושבת מה כבר יכול לקרות, אם יהיו הפגזות הם יֵדעו איך לטפל בזה".
בשבת בבוקר התעוררה רויטל לסיוט של חייה. "רק אחרי שבוע הודיעו לנו ששלומי הוא נעדר בחזקת חטוף, ורק לפני שבוע וחצי אמרו לנו שהוא חטוף". בשגרה רויטל עובדת בתחום הביטוח, אבל מאז 7.10 היא ממוקדת במאבק להשבתו של אחיה, "מאז אנחנו בתפילה, בתחינה, באמונה שלמה שהוא וכולם חוזרים, אני עושה בשביל זה כל מה שאני יכולה".
תספרי על שלומי.
"הוא הבכור, הגבר של הבית, לכל מקום שהוא נכנס, מיד מרגישים את הנוכחות שלו, יש לו כריזמה מטורפת, לא ממקום צעקני, אלא בשקט, בהוויה שלו. הוא תמיד שם ראשון לעזור בכל דבר ולתמוך, הראשון שמרימים לו טלפון כדי לסדר את העניינים. לפעמים בתוך המאבק הזה אני ואחותי אומרות 'בואי נשלח לשלומי הודעה מה הוא אומר', ואז אנחנו אומרת לעצמנו בואי נחשוב מה שלומי היה אומר".
לשלומי ומירן אין ילדים, ולכן אחייניו הם כל עולמו. "הוא אוהב את האחיינים והאחייניות שלו בצורה בלתי רגילה. הבת שלי הגדולה אומרת לי איפה שלומי שיבוא קצת, שאני אתווכח איתו ואתפלפל איתו. הוא מאוד חכם ודעתן ומבין בכל דבר".
רויטל נשיא: "שלומי תמיד ראשון לעזור בכל דבר ולתמוך, הראשון שמרימים לו טלפון כדי לסדר את העניינים. לפעמים בתוך המאבק הזה אני ואחותי אומרות 'בואי נשלח לשלומי הודעה מה הוא אומר', ואז אנחנו אומרת לעצמנו בואי נחשוב מה שלומי היה אומר"
המשפחה מאמינה ששלומי סייע לאנשים במסיבה ולא ברח על נפשו, ולכן גם נחטף. "מה שנותן לנו כוחות זו המשפחה, אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. אנחנו מחזיקים בידיעה ברורה ששלומי חוזר לכאן, אני לא יודעת אם זה בעסקה, בפוליטיקה, בפעולה צבאית, אבל הוא חוזר. התפקיד שלו פה לא הסתיים. הוא אדם שמאוד סוחף אחריו אנשים, ואני בטוחה שהוא יחזור ויספר מה שהיה שם, וזה יהיה ממש אור לגוים. אני אומרת את זה לא בקטע של הדתה, אלא באמת כי הוא יכול לספר את הסיפור שלנו כעם. הוא מאוד אוהב את עם ישראל, הוא תמיד יבוא להגנתנו, להגנת העם שלנו וההיסטוריה שלנו. הוא אוהב את העם והארץ ואני בטוחה שהמסע שלו פה לא יסתיים ושהוא חוזר".
