"במלחמה יש הרבה מתנצלות, כל אחת והקושי שלה"

"חיבוק עם הילדים, החברות ששולחות גלידה, יום שישי כשכולם יחד. הדברים הקטנים שמזכירים לנו שצריך להמשיך לחיות"

מיטליה ארוסי
40, עובדת סוציאלית בהוספיס

המילואימניק: נחשון ארוסי
ילדים: נוקד (11), ארצי (9), מטע (9), נזר (4)
מקום מגורים: אליאב

את מיטליה ארוסי אני תופסת לשיחה רגע לפני שהיא נכנסת למשפחה שבניה חטופים, ואותה היא מלווה כעובדת סוציאלית. מפרוץ המלחמה היא עובדת יותר מהרגיל כי עמיתיה לעבודה גויסו או מתגוררים בעוטף. קולה נעים והיא צוחקת בקלות למרות המצב הלא כל כך פשוט. שבועיים לפני המלחמה היא ומשפחתה עברו לאליאב. בשמחת תורה, שבה בילו אצל הוריה בבני־רא״ם, גויסו שלושת אחיה ובעלה.

מה עשית ביום למחרת?

״ישבתי בבית וניסיתי להבין כמה זמני המצב הזה. בני־רא״ם היה המקום שעזבנו שבועיים קודם ובאליאב לא הספקנו להכיר אנשים. התלבטתי אם לחזור הביתה, כי חששתי לישון לבד. כשלא מכירים את הבית, השכנים והיישוב יש חוסר ביטחון אישי״.

לבסוף החליטה ארוסי להישאר בבית הוריה ולשלוח את ילדיה למוסדות שעזבו בקיץ האחרון. ״שיחק לנו המזל שהמחנכים נשארו אותם מחנכים. הם כבר הכירו את הילדים, והקליטה הייתה חלקה. כביכול חזרנו למוכּר ולקיים, חוץ מזה שאנחנו מתרוצצים לאמא שלי בין הרגליים״. היא צוחקת ואי אפשר שלא לצחוק יחד איתה.

לשאלה מה השעה הכי קשה ביום היא לא מהססת לענות. ״ההרדמות, זו המומחיות של נחשון, כל פעם הוא מנגן להם בכלי נגינה אחר. זה החלק ביום שבו אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לעצמי – הנה, המבחן שלך הגיע. מזל שזה בסוף היום, ככה אני הולכת לישון ויש יום חדש בפתח״.

למה את הכי מתגעגעת?

״לסמול טוק עם נחשון, להתעדכן איתו, חסר לי הרצף. לפני שלקחו להם את הפלאפונים היה רצף, גם אם הוא לא ענה מיד הוא ענה בשעה אחר כך. אבל המטרה פה היא מעל הכול – יש ארבעה מגויסים אצלנו במשפחה והתחושה היא שאין סימני שאלה אלא רק אצבעות שמחזיקים״.

עם ארבעה ילדים, משרה מלאה ומגורים בבית לא שלה ארוסי עונה בלי היסוס שהעזרה הכי גדולה היא דווקא בדברים הקטנים. ״כשאני מקבלת מחברה משלוח, שיר או מאפה קטן, התחושה היא שכולם חווים את זה איתי. כשחברה נכנסת עם נעלי בית, כשאחרת שואלת מה להביא מסופר פארם או כשמישהי שמביאה שוקולד, משחק לילדים ופשטידה טובה – כיף, טעים וגם משמין. המחוות הקטנות האלו נותנות תחושה שכולנו יחד וכולם רואים את כולם״.

באופן טבעי ארוסי מצאה את עצמה עושה דברים שמעולם לא עשתה קודם. ״כביסות, בחיים לא עשיתי, נחשון אחראי על זה. אמא שלי עוזרת לי, אני שמה במכונה והיא תולה, מייבשת ומחזירה למזוודות, אז אפשר לומר שמה שקשה לי זה לא הביצוע אלא עצם המטלה״.

את רגע השפיות שלה היא מוצאת דווקא בשעות הבוקר. ״אחרי שכולם הספיקו את ההסעה, אני אומרת ׳זהו ניצחתי את המערכת׳ והבוקר שלי מתחיל ברגל ימין״.

ארוסי משדרת אופטימיות ומעשיות תוך דאגה לעצמה ולסביבה, והתשובה לשאלה על מה היא לא מוותרת בימים עמוסים אלה היא עונה בבהירות. "על מפגשים עם חברות, בשגרה זה היה בסדר העדיפויות שלי אבל לא במיקום גבוה. היום אני מארגנת את הזמן שלי כך שיישאר בוקר לצאת עם חברות. זה אחד הדברים שנותנים לי כוח בתקופה הזו, ומספיק חשוב כדי להעמיס על כל הלו״ז. אני ממש משתדלת לקבוע, לשבת, לצחוק, לקשקש ולשתף איתן, זה מדהים כמה עוצמה יש לכוח נשי״.

*מטלה בלתי נסבלת
להתלבט איפה אנחנו בשבת, בכל בחירה יש משהו שלא יתאים. כשמגיע סוף שבוע אני נכנסת לבלבלות.

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר
חנוכת בית. כולם אמרו לנו שאסור לחכות עם זה, והנה, זה מה שקורה כשמחכים.

״אני מתעוררת ואין לי מושג למה, אני מתעוררת ממשהו פנימי וצריכה לבדוק שהכול בסדר"

בת-שבע גנות
51, גננת

המילואימניק: עמישב גנות
ילדים: יאיר (27) , ארז (24) , נעמה (20) , מאיה (19), מוריה (11).
נכדים: עומר בן חצי שנה, נועם בן חודשיים
מקום מגורים: חמדת

בבית משפחת גנות נשארו רק בנות המגינות על העורף. הבנים מגויסים וכך גם החתן, הארוס והבעל. בת־שבע מלאת כוחות ואופטימיות ומקרינה, גם במרחק שיחת טלפון, המון אנרגיה חיובית. היא מספרת שבשבוע הראשון היה מוזר וקשה, כולם היו בעוטף עזה והחדשות על מה שקרה בקיבוצים היו קשות לעיכול, אך היא לא קפאה על שמריה ומהר מאוד נרתמה לעשייה.

״הייתה עשייה רבה ביישוב, הכנו אוכל, כיבסנו לחיילים וכל יום בשעה ארבע נפגשו נשות היישוב והתפללו יחד, זה היה מאוד מחזק״. הן ממשיכות להיפגש כל יום ולהתפלל, וגנות מעידה כמה מהנה ומחזק המפגש הנשי המיוחד הזה.

שבועיים אחרי פרוץ המלחמה חגגה המשפחה פדיון הבן לנכד, האבא לא הצליח להגיע אבל עמישב הסבא כן הגיע. ״זה היה רגע מרגש כשהוא החזיק את התינוק ובכה, הוא אמר ׳אחרי כל הזוועות שראיתי בבארי פשוט לא ייאמן להחזיק תינוק׳. זה היה רגע מאוד מיוחד״.

למרות העומס הרגשי והפיזי בחיים הפרטיים ובחיבור לסיפור הלאומי, גנות הבינה מהר מאוד את הצורך בשגרה, במיוחד לילדים הקטנטנים ולאמהות. ״חשבתי שכדאי שהילדים יהיו במסגרות והתנדבתי לפתוח גן בשבוע השני למלחמה. בהתחלה הרשויות חשבו שזה לא מציאותי אבל אחר כך הם באו לקראתנו ויחד עם עוד גננת הצלחנו לפתוח גן. זו הייתה הרגשה של עשייה חשובה, זה מה שעושה את התקופה הזו משמעותית, ההתנדבות, זו הרגשה טובה״.

למרות זאת יש נפילות, והשעה הכי קשה ביום היא בארבע לפנות בוקר. ״אני מתעוררת ואין לי מושג באמת למה, אני מתעוררת ממשהו פנימי וצריכה לבדוק שהכול בסדר ולא קיבלתי שום הודעה, אני לא ישנה כל כך טוב ומחפה על זה בסוכר ופחמימות״.

העזרה הכי גדולה מבחינתה היא בשבתות, כשרק היא והבנות בבית וחברותיה מזמינות אותן לארוחות. ״כיף לא להיות לבד ולאכול עם משפחות, זה הדבר הכי מתאים לנו״.

מה את עושה שבחיים לא עשית קודם?

״הכי בנאלי, מסדרת שעוני שבת – שעון לפלטה, לתריסים, לאור – זה אירוע מורכב בערב שבת, אז עשיתי ניסיונות לפני כן״, היא צוחקת במבוכה, ״מצחיק להגיד את זה כי זו לא טכנולוגיה מתוחכמת אבל אני בלחץ מזה״.

את רגע השפיות במציאות הלא רגילה היא מוצאת דווקא בבוקר. ״כשאני חותכת ירקות ומכינה ארוחת בוקר למוריה בת ה־11. מציאות אחרת לגמרי, אנחנו במלחמה והיא הולכת לבית ספר״.

למה את הכי מתגעגעת?

״לבעלי, אנחנו נשואים שלושים שנה. למרות שיש אפשרות לתקשורת הוא כל כך עסוק שאין לו שנייה אפילו לשלוח הודעה, זה חיזק את הגעגועים, וכמובן גם לבנים שלא ראיתי אותם קרוב לחודשיים״.

לשאלה על מה היא לא מוותרת בימים אלה היא עונה בביטחון של סבתא אוהבת: ״על תמונות מהנכדים. הגדילה וההתפתחות שלהם מרגשות אותי, יש בזה משהו חי ועדין. התמונות והסרטונים ממלאים אותי בחיות ובטוהר״.

*מטלה בלתי נסבלת.
הכלים בכיור ורשימת קניות.

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר.
דיאטה, לחזור לנורמליות לקראת החתונה.

״בשבילי הקושי הרגשי הוא גדול יותר מהקושי התפקודי. והוא מגיע בסוף היום כשאני נסחפת לתכנים שכל היום נמנעתי מהם״

עינת שפיץ
40, מנחת סדנאות ומטפלת, פרויקטורית חינוך

המילואימניק: חנן שפיץ
ילדים: נגה (15), בארי ברוך (13.5), שחר (10), דניאל (7) אביתר (1.5)
מקום מגורים: עפרה

את השבוע הראשון למלחמה, כשחנן מגויס, עינת שפיץ זוכרת בעיקר כשבוע שלא נגמר. ״כל יום נראה כמו נצח, וכשהגענו לסוף השבוע התבהר שחנן לא יגיע הביתה לשבת. ההבנה שהמלחמה הזו היא סאגה ארוכה החלה לשקוע״.

בשבועות הראשונים שפיץ דאגה לשמור על הבית והשגרה. בקול רגוע ומלא אהבה היא מספרת כמה תינוקה בן השנה וחצי נתן לה הזדמנות להתמקד בטוב. ״זה שהילדים היו בבית ושיש לי קטנצ׳יק זו מתנה. כשיש תינוק קטן צריך לטפל ולהיות עסוקים בו כל הזמן ואי אפשר להיות בפלאפון. תינוק מביא הרבה חיוּת, אין לו מושג מה קורה והוא שמח כל הזמן״.

על השאלה מה העזרה הכי גדולה מבחינתה היא עונה תשובה מרגשת ופשוטה. ״כשהילדים עוזרים בבית. כל פעם שאני רואה שהם מתגייסים לעזור במטלות הכי יומיומיות של כלים וכביסה זו העשייה הכי משמעותית ובעיקר נותן לי תחושה שאני לא לבד, שאנחנו יחד״.

עם עשייה פנימית ומבט החוצה שפיץ לא מוותרת על תכונה אחת מיוחדת. ״אני משתדלת לא לוותר על חזרה לנקודה של חמלה כלפי עצמי, גם אם קשה לי להיות 'על זה'.

השעה הכי קשה ביום מבחינתה מגיעה כשהיא סוף־סוף מתפנה לנייד. ״בסוף היום, כשאני עם הפלאפון ומתעדכנת במה שקורה, זה הכי קשה. לטפל בבית ובילדים זה אומנם אינטנסיבי, במיוחד בהתחלה כשלא היו מסגרות, אבל בשבילי הקושי הרגשי הוא גדול יותר מהקושי התפקודי. והוא מגיע בסוף היום כשאני נסחפת לתכנים שכל היום נמנעתי מהם. זו גם שעת העוגן בזוגיות, הביחד, שפתאום היא חסרה״.

את רגע השפיות היא מוצאת בהתמקדות וביוגה. ״הייתה כאן מישהי שהזמינה אליה הביתה למפגש של תנועה וזה ממש מילא אותי״.

על השאלה למה היא מתגעגעת היא עונה בלי להסס במילה אחת שאומרת הכול – ״לחנן. לדוגמה, כל שבת אני צריכה להמציא מה לעשות ולהתחשב בדעות של הילדים, וכל הזמן אני מרגישה שחסר משהו עד שהבנתי שמה שחסר זה פשוט חנן״.

*

מטלה בלתי נסבלת.
יש לנו מכת עכברים, אני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד.

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר.
יש פינה שאני מאוד אוהבת בטבע, השמורה באפולוניה, אני ממש מפנטזת שנשב יחד ונסתכל על הים.

״במלחמה יש הרבה מתנצלות. כל אחת והקושי שלה וזה בסדר, לא צריך להתנצל"

פנינה פרייזן
39, רופאה, עוסקת בתחום האסתטיקה

המילואימניק: אברהם פרייזן
ילדים: רוני (17.5), גלעד (14.5), עידו (11), איתי (8)
מקום מגורים: ירושלים

השבועיים הראשונים היו קשים. פרייזן מספרת שהחוסר בשגרה ובמסגרות הקשה מאוד אבל כשהיא חזרה לעבוד והילדים חזרו לבית הספר הייתה תחושת הקלה.

"דיברתי על זה עם אברהם כשהוא יצא לאפטר, על הדיסוננס בין החזית שהוא מגיע ממנה לבין ירושלים שבה הכול כמעט רגיל. מצד אחד זה קצת ניתוק ממה שקורה, מצד שני זה מה שמחזיק אותנו – שהם שם כדי שכאן נוכל לחיות״.

השעה הקשה של פרייזן מגיעה בערב, ״שעת ארוחת הערב היא השעה הקשה, אברהם בדרך כלל מבשל את הארוחה ואחראי עליה, אני פחות מתחברת להכנת האוכל״, היא צוחקת ומספרת, ״יש לי חברה טובה שהיא גם שכנה והיא כל הזמן מזמינה אליה לארוחות או באה אליי עם אוכל. העזרה הכי גדולה מבחינתי היא שדואגים לי״.

פרייזן נעימה וחמה, אפילו בשיחה קצרה עם מראיינת שהיא לא מכירה, והיא נוגעת בנקודה שכולנו מכירים, התחושה הלא נעימה כשאת מתלוננת על המצב שלך כשיש אנשים במצבים גרועים יותר. ״במלחמה, יש הרבה מתנצלות. כל אחת והקושי שלה וזה בסדר, לא צריך להתנצל״.

מספר ימים אחרי שאברהם גויס, פרייזן מצאה את עצמה עושה משהו שלא חשבה שתעשה. ״פירקתי סוכה עם הבן שלי, בחיים לא עשיתי את זה קודם. ראיתי אותו מתחיל לפרק את הסוכה והבנתי שאין לי ברירה, אז עזרתי לו. הסכך עדיין עומד בחוץ, עדיין לא החזרנו אותו למחסן. הפירוק היה מוזר, בחיים לא עזרתי לבנות או לפרק סוכה, מקסימום לטפל בקישוטים. זו הייתה חוויה, התחלה של תקופה״.

מה שמחזק אותה אלו הם רגעי השגרה הקטנים במהלך השבוע. ״חיבוק עם הילדים הקטנים, החברות ששולחות גלידה לשבת, יום שישי עם ההורים כשכולם יחד. בעיקר הדברים הקטנים שמזכירים לנו שהחיים הם חיים ושצריך להמשיך לחיות אותם״.

כשאני שואלת אותה על מה היא לא מוותרת בימים אלה היא לא מהססת. ״אני לא מוותרת על הספורט שלי בשום פנים, אפילו הוספתי עוד שעה בשבוע״.

למה את הכי מתגעגעת?

״לסוף יום, לשבת איתו לארוחת ערב, רק שנינו עם כוס יין, ולדבר על היום שעבר״.

*מטלה בלתי נסבלת.
להכין את קופסאות האוכל לבית הספר

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר.
אקנה בית נופש על החוף של גוש קטיף, בעזרת השם, זה החלום

״להתלבש יפה. שכנות שואלות אותי אם יש לי פגישה ואני עונה להן שיש לי פגישה עם עצמי"

אביגיל לסנס
37, יוצרת תוכן, מנהלת שיווק תיירות בנימין

המילואימניק: בועז לסנס
ילדים: צורי (15), מרווה (12), עברי (9), יהב (7)
מקום מגורים: קידה

מפרוץ המלחמה עשתה לה לסנס מנהג מיוחד. ״בכל ערב הילדים ואני עושים טקס, שבו כל אחד מספר משהו טוב שהיה לו במהלך היום ומשהו טוב שהוא עשה. זה לא צריך להיות משהו הרואי, מספיק שחשבו על מישהו או ששמו לב למישהו בכיתה. אני למשל אומרת דברים כמו ׳הכנתי לכם ארוחת צהריים׳. טוב לייצר סבב הכרת תודה. בסוף אנחנו שרים או קוראים תפילה לשלום החיילים, אומרים שמע ישראל והולכים לישון״.

לסנס מאמינה במעגל הנתינה. "הקהילה נותנת המון כוח. אם בצהריים בנות דופקות אצלי בדלת ושואלות אם אפשר לקפל לי כביסה, אני יכולה לסרב כי אני לא כל כך צריכה, אבל כשאני משחררת זה נותן כוח לי ולהן״.

מה עשית שבחיים לא עשית קודם?

״מטווח. לימדו את הנשים לירות בכל מיני סוגי נשק וזה היה מפחיד. החזקתי את הנשק וממש רעדתי, זה כלי הרג והרגשתי שזה לא המקום שלי בכלל. היה לי זר וקשה והייתי צריכה להגיד לעצמי שאני לא עושה את זה בשביל להרוג אלא כדי להגן על החיים, ועם כמה שעצוב שהגענו לסיטואציה הזו, אני לוקחת אחריות על המצב. היכולת להגן על עצמך מעניקה ביטחון, אבל אני מקווה שלא נצטרך״.

הרגעים הכי קשים במהלך היום קורים דווקא בלילה. ״אחרי שאני משכיבה את כולם לישון, אין לילה שבו אני לא קמה בבהלה לפחות שלוש פעמים, או קופצת מכל רעש״.

על מה את לא מוותרת?

״להתלבש יפה בבוקר לא משנה מה, אפילו בימים הראשונים כשבקושי יצאנו מהבית, זה משהו שנותן לי אנרגיה. שכנות שואלות אותי אם יש לי פגישה ואני עונה להן שיש לי פגישה עם עצמי״.

את רגעי השפיות היא מוצאת במיוחד פעם בשבוע. ״ביום שישי לפני כניסת שבת, כשכל הבית מצוחצח ונקי עם ריח של בישול ואפייה, הילדים מקולחים ולבושים והכול נינוח, שלו ורגוע. יש תחושה של שלמות, יופי וטוהר. זה הרגע של השפיות שלי״.

גם את הגעגועים היא חשה במיוחד ביום שישי. ״כבר עשור שכל יום שישי בועז ואני יוצאים יחד. זה יכול להיות לפק״ל קפה על גבעה ליד הבית, נסיעה לים, לשוק או לבית קפה. ממש חסר לי זמן האיכות שלנו יחד״.

*

מטלה בלתי נסבלת.
לנכש עשבים, לכסח ולטפח את הגינה. בועז אחראי עליה בדרך כלל, זה ממש שלו.

דבר ראשון שתעשי כשהמלחמה תיגמר.
טיול של כל המשפחה, לצבור חוויות טובות בחיים ודברים משותפים ולהיות ביחד במקומות הטובים והיפים שיש לעולם שלנו להציע.