ללא צופים ביציעים ובעיתוי מצמרר – 50 שנה מאז שב הכדורגל הישראלי לפעילות לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ליגת העל בכדורגל הישראלי חזרה לפעילות בסוף שבוע שהיה, במתכונת מלחמה. העונה החדשה, שנפתחה בתנופה גדולה בסוף אוגוסט, דממה לחלוטין מאז שבעה באוקטובר ומתקפת הטרור של חמאס. בשבועות שחלפו מאז, שיחקו רק הקבוצות שמייצגות אותנו במפעלים האירופיים. לשואלים מדוע בכלל להחזיר את הליגה במצב כזה, התשובה היא הצורך בהמשכיות, בחזרה לשגרה בגבולות האפשר, וכדי לאפשר לקבוצות לשרוד כלכלית, באמצעות תמיכה מהטוטו, בנוסף לכספי סיוע שיגיעו מהמדינה.
״מה שצפוי לקרות מעולם לא קרה בכדורגל הישראלי. מעולם לא נערכו משחקים בזמן מלחמה, ללא קהל, ובמציאות של ירי טילים על מספר גדול של ערים ברחבי הארץ״, קובע אשר גולדברג, עיתונאי באתר וואלה! ואנציקלופדיה מהלכת של הענף. ״זו תוצאה של השתכללות בכל מה שנוגע לאמצעי הלחימה השונים, מה שגורם לחלק מהזרים שמשחקים פה, לא רק בכדורגל אלא גם בענפים אחרים, לסרב להגיע עד שהכול יסתיים״.
"לפני פתיחת המשחק סירבו השבויים להצדיע ליריביהם במועל יד, ומרגע שיצא לדרך נקטה הקבוצה הגרמנית באלימות קשה, כולל בעיטה בראש לשוער טרסוביץ׳ שזכתה להתעלמות מוחלטת מצד השופט"
פעילות הכדורגל בארץ ישראל החלה כבר במאה הקודמת, עם הקמת הליגה הראשונה על ידי שלטון המנדט הבריטי, בעונת 1932־1931, והליגה השנייה ב־1937. לאורך השנים נאלץ הענף להתאים את עצמו לעיתות המלחמה הרבות שאיתן התמודדה המדינה, החל ממלחמת העצמאות ב־1948.
״בסיום משחקי הליגה ב־1947 זכתה מכבי תל־אביב באליפות ובגביע המדינה, ועם פתיחת מלחמת העצמאות הושבת הכדורגל בארץ לתקופה של שנה וחצי, עד חזרה לפעילות ב־1949, בעונה שהסתיימה עם עוד אליפות למכבי תל־אביב״, מספר גולדברג. ״במלחמת העצמאות רוב הכדורגלנים בארץ השתתפו בלחימה, בכל אחת משלוש המחתרות. רבים מהם נהרגו בקרבות״. המפורסם שבהם היה נתן פנץ, כוכב מכבי תל־אביב שעלה עם משפחתו מרוסיה כשהיה בן 4. לאחר מסע משחקים נפלא עם מכבי בארצות הברית ב־1936, סירב פנץ להצעות כספיות נאות מקבוצות אמריקניות, חזר לארץ ומונה כעבור זמן קצר לקפטן הצהובים. ב־28 באפריל 1948 היה חלק מכוח אצ״ל שתקף את יפו ונהרג מפגיעת פגז ברכב המשוריין שבו נסע. למסע ההלוויה שלו הגיעו עשרות אלפים, וב־1998 נקרא על שמו רחוב בתל־אביב שם הוצב פסל שלו בועט בכדור. ראש הממשלה לשעבר ומעריץ של פנץ, יצחק שמיר, כיבד את טקס ההשקה בנוכחותו.
בסוף אוקטובר 1956 פרצה מלחמת קדש והשביתה את הליגה. ״במקרה הזה הליגה קוצרה לשלושה חודשים בלבד, שבסיומה זכתה הפועל תל־אביב באליפות של 1957־1956 ובוטלו משחקי גביע המדינה. גם במקרה הזה גויסו כדורגלנים רבים, אבל בניגוד למלחמת העצמאות, כמעט לא נרשמו אבדות בנפש לכדורגל הישראלי״, מספר גולדברג. ״לקראת מלחמת ששת הימים וההיערכות אליה גויסו לא מעט כדורגלנים. רבים מהם נותרו בתפקיד זמן רב לאחר שהסתיימה הלחימה, מכיוון שהיה צורך בכוח צבאי בכל השטחים ששוחררו, מה שהוביל להשבתת הליגה לכמה חודשים. כתוצאה מכך נוצרה ליגה שנמשכה שנתיים והתקיימו בה ארבעה סבבי משחקים, בסיומה זכתה בתואר מכבי תל־אביב, לאחר שהקדימה את הפועל פתח־תקווה״.
תסריט דומה חזר על עצמו במתקפת הפתע ביום כיפור 1973, מתקפה ששיתקה ברגע את כל הפעילות הספורטיבית של ישראלים בארץ ובחו״ל. השניים שכן המשיכו לשחק היו הליגיונרים שלנו באותה עת – מוטל'ה שפיגלר בפריז וגיורא שפיגל בשטרסבורג. גם אז גויסו כדורגלנים רבים למערכה, ורק מאוחר יותר נערך המשחק ראשון במסגרת גביע המדינה, בין בית״ר רמה להפועל בית־שמש, מול קהל של כאלף צופים, רובם לובשי מדים. משחקי הליגה עצמם, חזרו לפני 50 שנה בדיוק – 24 בנובמבר 1973, אז ניצחה מכבי פתח־תקווה את הפועל באר־שבע, 0:2. כדי לסיים את משחקי הליגה בזמן הוחלט לקיים אותם במשך 30 שבועות ברצף. בסיומם, זכתה מכבי נתניה בתואר האליפות השני שלה.
״בשתי מלחמות לבנון היו מעט מאוד הפסקות בליגה הישראלית, והיא התנהלה כמעט באופן רציף״, ממשיך גולדברג, ״ההתנהלות הזו נשמרה גם במבצעים הרבים שהתנהלו לאורך השנים, כשבמקביל, בתקופות לחימה קצרות, נאלצה הנבחרת הלאומית לארח משחקים באנטליה, סיציליה, פלרמו ומקומות אחרים״.
לספורט הפופולרי יש היסטוריה ארוכה של משחקים שהתקיימו תחת אש לא רק בישראל. היו מקרים בהם הכדורגל הגביר מתיחות בין מדינות ובמקרים אחרים דווקא הצליח להפסיק מלחמות. אחד המקרים הקשים התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה, במה שמכונה ״משחק המוות״. היה זה משחק כדורגל לא רשמי שהתקיים בקייב בתשעה באוגוסט 1942, בין שבויי מלחמה סובייטים, כדורגלני עבר מקצוענים – רובם מקבוצת דינמו קייב, לבין שוביהם, חיילי הוורמאכט. הכדורגלנים הסובייטים, שהקימו קבוצה בשם ״מועדון הכדורגל סטארט״, הצטרפו לליגה המקומית ביוני 1942 והביסו כל קבוצה ששיחקו מולה, מה שהעלה את המורל בקרב תושבי האזור והדאיג את המשטר הנאצי. הדאגה הזו הובילה אותם לארגן משחק ידידות מול הקבוצה הגרמנית, ״פלאקלף״, בתחילתו הועבר מסר לסובייטים כי עליהם להפסיד בסיומו. למרות שידעו שהם עלולים לשלם בחייהם, החליטו הסובייטים לסרב לדרישה.
לפני פתיחת המשחק סירבו השבויים להצדיע ליריביהם במועל יד, ומרגע שיצא לדרך נקטה הקבוצה הגרמנית באלימות קשה, כולל בעיטה בראש לשוער טרסוביץ׳ שזכתה להתעלמות מוחלטת מצד השופט. המשחק ההפכפך הסתיים בניצחון קבוצת השבויים (3:5), לעיני עשרות אלפי האוהדים הנרגשים. לאחר משחק נוסף בין הקבוצות, שבו הביסה סטארט את יריבתה הגרמנית (0:8), נעצרו מספר שחקני הקבוצה המנצחת ועונו בידי הגסטפו. כתוצאה מהעינויים מת שחקן הקבוצה, מיקולה קורוקטיך, ושאר השחקנים נשלחו לבאבי יאר, שם איוון קוזמנקו, אלכסיי קלימנקו ומיקולה טרסוביץ׳ מצאו את מותם.
משחקים היסטוריים נוספים בזמן סכסוך התקיימו בין נבחרות הונדורס ואל־סלבדור. המשחק הראשון התקיים בהונדורס בשמונה ביוני 1969, במסגרת מוקדמות משחקי גביע העולם 1970. באותם ימים הגיעה המתיחות בין המדינות השכנות לשיאה, המצב החברתי בהן היה על סף התלקחות, ובשתיהן חיפשו הממשלים הצבאיים מטרה נוחה להפנות אליה את הדאגה הלאומית. מערכות התקשורת בשתי המדינות עודדו שנאה כלפי אזרחי המדינה השכנה, מה שגרם לגירוש איכרים ועובדי אדמה סלבדורים מהונדורס ב־1969, הגביר את המתח בין המדינות והוביל לבעיות פנימיות בכל אחת מהן.
למרות זאת, הוחלט לקיים את המשחק הטעון באצטדיון טגוצ׳ילגפה בבירת הונדורס, לאחר לילה ללא שינה לשחקני אל־סלבדור, שבמהלכו הבעירו אוהדי הקבוצה היריבה זיקוקים סמוך למלון שבו ישנו, זרקו אבנים על חלונות המלון ועשו שימוש בלתי פוסק בזמבורות. המשחק, שהסתיים בניצחון של הונדורס (0:1), היה רק הקדימון למשחק הגומלין שהתקיים שבוע לאחר מכן באל־סלבדור והסתיים בניצחון מקומי, 0:3. הניצחון לא סיפק את הקהל המקומי המשולהב, שהחל לתקוף את אוהדי הונדורס. ההתנגשויות הובילו לתקריות אלימות חמורות ואף למעשי לינץ' נוראיים שלא זכו לגינוי ראוי מצד פוליטיקאים מקומיים, והעלו את המתח בין המדינות לשיא חדש.
ב־27 ביוני אותה שנה התקיים משחק פלייאוף מכריע בין הצדדים, שהסתיים לאחר הארכה בניצחון אל־סלבדור 2:3. בתום המשחק ניתקה אל־סלבדור את קשריה הדיפלומטיים עם הונדורס, באומרה כי בימים שחלפו מאז המשחק השני נאלצו 11,700 סלבדורים לברוח מהמדינה היריבה. עוד נטען כי מכיוון שלא נעשה דבר כדי למנוע רצח, דיכוי, אונס, ביזה וגירוש המוני של סלבדורים, אין טעם לשמר את היחסים. שבועות מספר לאחר מכן, ב־14 ביולי, פרצה בין המדינות מלחמה עקובה מדם שגבתה אלפי הרוגים, נמשכה כמאה שעות וזכתה לכינוי ״מלחמת הכדורגל״.
בפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 נהרגו ונפצעו עשרות אלפי אוקראינים, ערים שלמות נהרסו ומיליוני תושבים נאלצו לעזוב את ביתם ולהפוך לפליטים. ליגת הכדורגל, שהייתה אז בפגרת חורף, לא חודשה וכחודשיים לאחר פרוץ המלחמה הוחלט שהעונה לא תחודש ולא תוכרז אלופה. במקביל, שתי קבוצות מהליגה הראשונה, פ.צ מאריופול ודסנה צ'רנייב, חדלו מלהתקיים. שחקנים זרים רבים שכיכבו בליגה המקומית, בהם מנור סולומון הישראלי ששיחק בקבוצת הפאר שחטאר דונייצק, עזבו את המדינה ועברו לקבוצות אחרות.
ב־1 ביוני באותה שנה התקיים המשחק הראשון לעונה של הכדורגל האוקראיני, במסגרת חצי גמר פלייאוף המונדיאל, ובו ניצחה הנבחרת הלאומית (1:3) באחד המשחקים המרגשים ויוצאי הדופן שהתקיימו בשנים האחרונות. ״תודה בחורים! אלו היו שעתיים של אושר, משהו שאנחנו לא רגילים אליו בזמן האחרון. השמחה היא של החיילים שלנו, של כל המדינה. כולנו נלחמים, כל אחד בזירה שלו. אנחנו נמשיך להילחם, אנחנו נתגבר על הכול ואנחנו ננצח״, כתב נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בסיומו של המשחק באותו הערב. בסופו של דבר לא הצליחה הנבחרת האוקראינית להעפיל לגביע העולם בקטאר.
״לקראת מלחמת ששת הימים וההיערכות אליה גויסו לא מעט כדורגלנים. רבים מהם נותרו בתפקיד זמן רב לאחר שהסתיימה, מכיוון שהיה צורך בכוח צבאי בכל השטחים שנכבשו, מה שהוביל להשבתת הליגה לכמה חודשים״
ב־23 באוגוסט אשתקד חודשו משחקי הליגה באוקראינה, ללא קהל, בדומה לצפוי בישראל, עם משחקים שנקטעים לעיתים בשל אזעקה שמחייבת את השחקנים להתפנות במהירות לחדרי ההלבשה. מי שזכתה באליפות הייתה שחטאר דונייצק, שאליה הצטרף השנה הבלם הישראלי הצעיר והמוכשר סתיו למקין. בדומה למתרחש בישראל, הקבוצות המקומיות והנבחרת הלאומית אינן יכולות לארח משחקים בינלאומיים באוקראינה, ומאז פרוץ המלחמה הם התקיימו בפולין, סלובקיה, שוודיה והמבורג. לפני שבועות אחדים פגשה מכבי תל־אביב את לוהנאנסק זוריה האוקראינית, שמארחת את משחקיה בקונפרנס ליג בלובלין, למשחק שהסתיים בניצחון צהוב, 1:3.
לצד האירועים העצובים שקשורים למלחמה וכדורגל, יש גם סיפורים אופטימיים יותר. בשנות ה־60 היה פלה הברזילאי השחקן הטוב והנערץ בעולם, וב־1969, כשהגיע לניגריה למשחק מול הנבחרת המקומית כחלק ממסע עולמי שערכה קבוצתו, כבר היו באמתחתו זכיות בשני גביעי עולם.
באותם ימים התחוללה מלחמת אזרחים אכזרית בין בני האיגבו מחבל ביאפרה לבין השלטונות הניגריים, בשל רצונם של הראשונים לפרוש ולהקים מדינה עצמאית, מלחמה שבה קיפדו את חייהם יותר ממיליון איש. אבל ללילה אחד, 26 בינואר 1969, הכול השתנה כשהוחלט על הפסקת אש בת 48 שעות לכבוד המשחק. האחריות לביטחון הנוכחים במשחק הוטלה על קצינים משני הצדדים, שעמדו חמושים מסביב לאצטדיון בלאגוס הבירה ואבטחו אותו. למשחק הוזמן קהל ללא הבדל אתני דתי או פוליטי, ובמהלכו לא נרשמה שום אלימות ואיש לא נעצר. היה זה ערב טהור של כדורגל מצוין, שהסתיים בשוויון 2:2 בין הצדדים, ופלה הקסים את כולם עם שני שערים נהדרים. למרבה הצער הלחימה התחדשה ימים אחדים לאחר המשחק ההיסטורי, ונמשכה עד אמצע ינואר 1970.
הסיפור היפה ביותר שקשור לנושא התרחש ב־2006, אז התנהלה מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם גם בחוף השנהב. במקביל, גדל דור מפואר לכדורגל המקומי, בראשות החלוץ המצוין דידיה דרוגבה, ששאף להוביל את נבחרתו למשחקי גביע העולם בפעם הראשונה בהיסטוריה. הנבחרת הציגה יכולת מצוינת בשלב המוקדמות, אך לאחר הפסד לקמרון החזקה, הגיעה הקבוצה למשחק אחרון מול נבחרת סודן, עם סיכוי להעפיל רק אם קמרון תמעד במשחקה מול מצרים, תרחיש שנראה חסר כל סיכוי.
אך זה מה שקרה: המצרים הדהימו את הקמרונים, דרוגבה וחבריו השלימו את המלאכה, ניצחו את סודן ורשמו העפלה היסטורית. צוות טלוויזיה הוזמן לתעד את החגיגות בחדר ההלבשה, והחלוץ המוכשר ניצל את ההזדמנות, לקח את המיקרופון לידיו, ובעודו כורע ברך לצד השחקנים האחרים אמר: ״גברי ונשות חוף השנהב, מהצפון, הדרום, המרכז והמערב, הוכחנו היום שכל האייבורים (תושבי חוף השנהב, ד״מ) יכולים להתקיים יחד ולשחק יחד עבור מטרה משותפת: להעפיל למונדיאל. הבטחנו שהחגיגה תאחד את האנשים. היום אנו מתחננים, על ברכינו, בבקשה, סלחו, סלחו, סלחו. המדינה הכי עשירה באפריקה לא צריכה להתדרדר למלחמה כזאת. בבקשה, הניחו את כלי הנשק. ערכו בחירות. הכול יהיה טוב יותר״.
קריאתו פעלה, והפסקת אש הושגה זמן קצר לאחר מכן. דרוגבה עצמו נפגש עם שני המנהיגים היריבים ושכנע אותם לקיים את המשחק הבא של הנבחרת בבירת המורדים, בואקה, ובמהלכו עמדו שני המנהיגים זה לצד זה בעת נגינת ההמנון. בזמן המשחק שרפו נציגי הצדדים הלוחמים משאית מלאה בצינורות ברזל כסמל של ״להבות השלום״, ותקופה קצרה לאחר מכן הושג הסכם שלום.
כמה שנים לאחר מכן שוב פרצה מלחמת אזרחים בחוף השנהב, ושוב התגייס דרוגבה כדי לגשר בין הצדדים. זאת, בנוסף לקרן כלכלית שייסד. במימון הקרן הוקמו בין השאר בתי חולים ובתי ספר באזורים עניים, וששיפרה את חייהם של מיליונים מתושבי המדינה.
