ענף השחייה הישראלי גידל כמה כישרונות גדולים לאורך השנים, שרשמו הישגים בזירה העולמית. אבל למרות ניסיונות חוזרים ונשנים, מעולם לא הצליח אחד מהם לעשות את קפיצת המדרגה המיוחלת ולזכות במדליה אולימפית. גם באליפות אירופה שהתקיימה בשבוע שעבר בגלזגו, סקוטלנד, לא הצליחה הנבחרת לעמוד בציפיות. פרט להעפלה לשני משחי גמר – אותם סיימו השחיינים שלנו במקום האחרון – ושחיין צעיר בשם מתן רודיטי, שסיים חמישי במקצה ל־10 ק"מ, נראה כרגע שהפודיום עדיין רחוק.
"מטרת העל של הנבחרת הישראלית היא לבנות ולפתח שחיינים שיתמודדו על מקום בגמר האולימפי בצרפת 2024 ואולי אפילו קודם לכן", אומר דיוויד מארש, האיש שאמור לשנות את המגמה הזו. מארש הוא אחד המאמנים המצליחים ביותר בתולדות השחייה האמריקנית, והפך לפני שנתיים למאמן העל של השחייה הישראלית. "בגלזגו שאפנו להגיע לכמה שיותר משחי גמר, בידיעה שבמצב כזה יהיה לנו סיכוי גם לזכות במדליות, מה שלצערי לא קרה בסוף, אבל התחושה הכללית היא שהשחיינים הישראלים נמצאים במגמת שיפור. נבנתה עבורם תכנית אימונים חדשה עם הרבה ידע איכותי מכל רחבי העולם ויש שיתוף פעולה מעודד בין המועדונים והמאמנים".
אחד המאכזבים והמאוכזבים בגלזגו היה שחיין הגב יעקב טומרקין, שזכה במדליית הכסף לפני שנתיים באליפות אירופה בלונדון, במקצה ל־200 מטר. טומרקין, שקבע הישג שיא לשחייה הישראלית, אחרי שסיים שביעי בגמר במשחקי לונדון 2012, נכשל בריו ארבע שנים לאחר מכן ולא הצליח להעפיל הפעם לאף משחה גמר. למרות זאת, נראה שמארש עדיין מאמין בו. "יעקב הוא מנהיג נהדר שעוזר לדור הצעיר שלנו ועדיין יכול לעשות את קפיצת המדרגה הבאה שכולם מחכים לה. הוא נמצא במקום חדש בחיים, נשוי ואבא לתינוק, וכשאשתו הייתה בהיריון אמרתי לו שזה פתח עבורו לחוויות חדשות, שייתכן שיעזרו לו גם במטרות שלו בבריכה. כרגע המשימה החשובה ביותר שלו היא להיות אבא ובעל טוב ואני מאמין ששיאו המקצועי עוד לפניו".
חוסר ההצלחה של הנבחרת הבוגרת בסקוטלנד הגיע חודש אחרי שנבחרת הנוער הציגה פוטנציאל מבטיח באליפות אירופה בהלסינקי, פינלנד. שמות חדשים כמו תומר פרנקל, גלי זילברברג, רון פולונסקי, דניס לוקטוב ואנסטסיה גורבנקו בת ה־15 הציגו יכולת נהדרת וזכו להכרה. האליפות הסתיימה בזכייה בשתי מדליות זהב, כולל אחת היסטורית קבוצתית, במשחה ל־4 כפול 200 מטר חופשי, בנוסף לשבירת שיאים שהשאירו הרבה מקום לאופטימיות. אבל מארש דווקא מבקש לצנן את ההתלהבות.
"חשוב לזכור שכל הישראלים הצעירים שהצליחו באליפות אירופה לנוער נמצאים עדיין מרחק שנות אור מלהגיע לפודיום במשחקים האולימפיים ויש לפניהם עוד דרך ארוכה לעבור. יש אלפי שחיינים צעירים ששחו מהר בתחרות גדולה כלשהי, אפילו שברו שיאים, ומעולם לא ראינו אותם מגיעים לרמה העולמית הגבוהה בבוגרים, וחשוב להשאיר בשלב הזה את מד הציפיות רגוע. מה שמשמח אותי שיש לנו חבורה נהדרת של צעירים, לא רק אלו שזכו עכשיו במדליות באליפות, עם הרבה פוטנציאל לאימון ועבודה קשה.
"אני עובד עם שחיינית בשם קתלין בייקר, שכבר בגיל 14 נחשבה לכישרון גדול, אבל עברנו יחד תהליך ארוך מאוד עם הרבה מאוד שלבים, עד שבגיל 19 היא זכתה בריו במדליית כסף אישית, בנוסף למדליית זהב קבוצתית, והחודש, בגיל 21, ניפצה לראשונה את שיא העולם במאה מטר גב. אלו דברים שלוקחים הרבה זמן".
אהבה מאימון ראשון
דיוויד מארש, 61, נולד וגדל במיאמי, פלורידה, לזוג הורים שניהלו מסביב לשעון עסק קטן ותובעני לייצור וילונות. את דרכו בספורט התחיל הרחק מעולם השחייה. "אח שלי היה שחיין ובתור ילד ביליתי הרבה על אוניות ובדיג, אבל עד גיל 15 שיחקתי בייסבול ופוטבול ושחיתי מעט מאוד", הוא נזכר, "כשהגעתי לתיכון הייתי בטוח שאני שחקן בייסבול מצוין אבל 70 אחוז מהתלמידים סביבי היו קובנים ולא הצלחתי להיבחר לסגל של קבוצת התיכון. ברגע אחד, בגיל 15, קריירת הבייסבול שלי הסתיימה והתחלתי לחפש עיסוק ספורטיבי אחר. התחלתי לשחות, נסעתי שעות לאימונים באוטובוסים הלוך וחזור ובשלב הראשון כולם היו טובים ממני, גם הילדים הקטנים יותר. עם הזמן הלכתי והשתפרתי, אבל לא הגעתי לרמה כזאת שגרמו לקולג'ים לרדוף אחריי ולהציע לי מלגות לימודים.
"בסופו של דבר למדתי באוניברסיטת אובורן באלבמה, שם למזלי פגשתי מאמן בשם ריצ'רד קוויק, שהפך לאחד המאמנים הטובים בהיסטוריה של השחייה האמריקנית. בזכותו הפכתי משחיין ברמה נמוכה, למדורג שישי בעולם במאה מטר גב ב־1980. זו הייתה השנה שארצות־הברית החרימה את המשחקים האולימפיים במוסקבה, מה שגרם לי לפספס אותם אבל סך הכול הייתה לי קריירת שחייה טובה שהסתיימה בגיל מאוד צעיר".
למה הפסקת לשחות כל כך מוקדם?
"באותם ימים היה נהוג ששחיינים פורשים אחרי שהם מסיימים את הקולג', וזה גם מה שאני עשיתי. זה לא היה פשוט עבורי כי העובדה שהייתי אתלט מוצלח הייתה חלק גדול מהזהות שלי; לא בלטתי בלימודים, לא שרתי יפה או בלטתי ביופי שלי. הייתי גבוה, רזה וגמלוני, עם תספורת אפרו גדולה, וברגע שהעיסוק הספורטיבי נלקח ממני הייתי נואש למדי למצוא זהות חדשה, ומצאתי אותה בין השאר במקצוע האימון".
ידעת מהרגע הראשון שתהפוך למאמן?
"לא, אבל מהיום הראשון שלי במקצוע התאהבתי בו וגיליתי תשוקה אמיתית לעניין. באותם ימים לא היה אינטרנט ואי אפשר היה להשיג מידע בקלות כמו היום. הייתי טס או נוסע למפגשים ולסדנאות מקצועיות שאפשרו לי להתפתח מקצועית. לא היה לי ספר הדרכה, פעלתי לפי אינסטינקטים ואני חושב שבגלל שקריירת השחייה שלי לא הייתה קונבנציונלית, עשיתי את הדברים אחרת. ריצ'רד קוויק הפך למנטור שלי וזה היה יתרון גדול עבורי. למדתי ממנו כמה חשוב ללמוד דברים חדשים כל הזמן, והוא היה זה שפתח בפניי את הדרך לרמת האימון הגבוהה ביותר. מהרגע הראשון רציתי להיות כמוהו ועד היום אני חושב שהוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על הקריירה שלי".
לימים הפכה הקריירה של מארש להצלחה מסחררת. הוא חזר לאוניברסיטת אובורן כמאמן ראשי ב־1990 ובמשך 17 שנה הוביל את תכנית השחייה שלה לזכייה ב־12 תוארי NCAA, דרג המכללות הגבוה ביותר בארצות־הברית (7 פעמים עם הגברים, 5 עם הנשים) כשהוא עצמו זכה בשמונה תארי מאמן העונה (5 כמאמן גברים, 3 בנשים, וב־2003 זכה בתואר במקביל).
בנוסף, 49 שחיינים שאימן מ־19 מדינות שונות, הגיעו למשחקים האולימפיים, עשרות מהם זכו במדליות אולימפיות ושברו שיאי עולם, בנוסף לזכייה במאות תארים באליפויות העולם ומשחקי פאן אמריקה. "תמיד הייתי בר־מזל להיות בסביבת כישרונות גדולים, גם אם היה מדובר בילדים צעירים או נערים. עוד מהתקופה שלי כשחיין נחשפתי לרמות הגבוהות ולמדתי מה הדרך הנכונה להוביל שחיין לשם. יש הרבה מאוד דרכים להצליח, ועד היום כשאני הולך למחנות אימון אני סקרן לראות את הדרך שבה עובדים מאמנים אחרים, כי תמיד יש מה ללמוד ולאן להתפתח".
אחד השמות הבכירים שעבד איתם בשנים האחרונות הוא ראיין לוכטה, ללא ספק אחד הכישרונות הגדולים של השחייה האמריקנית, אבל גם דמות שנויה במחלוקת שמרבה להסתבך. רק לאחרונה הושעה השחיין שוב, הפעם ל־14 חודשים, לאחר שבתצלום שהעלה לאינסטגרם הוא נראה כשהוא מקבל עירוי לווריד כדי להתאושש מאימון, פעולה אסורה על פי חוק. "ראיין הוא אולי לא הדוגמה שכל הורה ירצה לילדים שלו אבל חשוב שיֵדעו שמדובר בבחור שעובד קשה בצורה יוצאת דופן, עד כדי כך שהוא ממשיך לעבוד עד שהגב שלו מקבל גוון סגול, אף פעם לא ראיתי דבר כזה לפני כן".
מה לדעתך גורם להסתבך כל פעם מחדש?
"יש לו הרבה עניינים אישיים שהוא צריך לפתור אבל נראה שהחולשות שלו גם עוזרות לו להפוך לאתלט גדול ומצליח, כי יש לו יכולת לדחוף את עצמו עד לקצה. יש בו רצון גדול להיות פופולרי ומפורסם אבל נראה שהעובדה שהתחתן והפך לאב עשו לו טוב והרגיעו אותו קצת".
המשחקים האולימפיים הם הדובדבן שבקצפת בפעילות הענפה של מארש. בנוסף לאימון שחיינים באופן פרטני, ובמסגרת קבוצת העילית של השחייה האמריקנית, שימש דייויד כעוזר מאמן נבחרת הגברים במשחקי אטלנטה, 1996, סידני, 2000, ולונדון, 2012. באולימפיאדת ריו האחרונה רשם ציון דרך נוסף בקריירה, לאחר שנבחר להיות המאמן הראשי של נבחרת הנשים של ארצות־הברית.
"הגעתי לתפקיד בסיטואציה מאוד מורכבת, כי זמן קצר לפני המשחקים האולימפיים התקיימו המבחנים להשתתפות בתחרות, שהיו כנראה החלשים ביותר בכל הזמנים בארצות־הברית. בניגוד לעבר, במבחנים הללו לא נשברו שיאים, נקבעו תוצאות חלשות והנבחרת האמריקנית כולה הגיעה לריו בלי הציפיות הרגילות לזכייה במדליות ובלי לדעת מה מצפה לנו בתחרויות עצמן. בתור מאמן ראשי התמקדתי ביצירת אווירה חיובית ותומכת בתוך הקבוצה עצמה".
המשחקים האולימפיים הסתיימו לבסוף בהצלחה עבור מארש, שהוביל את שחייניו לזכייה בשמונה מדליות, שש מהן מוזהבות. "למזלי זמן קצר לפני המשחקים נולד למייקל פלפס בן בכור, מה שמאוד ביגר אותו והפך אותו לקפטן נהדר עבור הנבחרת כולה, מה שהיה לאחד המפתחות להצלחה שלנו". אחד מרגעי השיא של מארש בתחרות נרשם כאשר חניכו אנתוני ארווין הפך לשחיין המבוגר ביותר שזכה במדלית זהב אולימפית: בגיל 35 הוא ניצח בגמר ה־50 מטר חופשי, 16 שנה אחרי שזכה באותו המקצה בסידני ופרש. "הדרך של אנתוני בין שתי הזכיות לא יכולה הייתה להיות יותר טראומתית, כולל תקופה שהוא חי בניו־יורק כמו הומלס בלי כסף, עבודה ומקום לגור. אחת החולשות שלו כשחיין תמיד הייתה בפתיחת המקצה וברגע שראיתי את הזינוק שלו בגמר בריו, הכי טוב שהיה לו בקריירה, הנפתי את היד למעלה וידעתי שהוא עומד לנצח. ברגע שהוא עצר ראשון את השעון קפצתי בשמיים, חיבקתי אנשים סביבי והרגשתי סיפוק אדיר".
אחרי כל כך הרבה זכיות במדליות עדיין מתרגשים?
"בכל פעם זו התרגשות חדשה ואחרת. כששחיין הופך להיות חלק מנבחרת השחייה האמריקנית, ברגע אחד הוא הופך להיות חלק מנבחרת הספורט המצליחה ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. מרתק אותי להיות לצד כל אחת ואחד מהם, בדרכם לכיבוש הפסגה הגבוהה ביותר בעולם הספורט. בסופו של יום השחיינים האלה מתמודדים בעיקר כנגד עצמם ומנסים להוציא מעצמם יותר ויותר".
אוצר ושמו וינגייט
בין מאות השחיינים שמארש עבד איתם לאורך השנים היו הישראלים איתן אורבך ויואב ברוק, שהקשר ביניהם הפך לבסיס ההיכרות הראשונית בינו ובין ענף השחייה הישראלי. "במהלך משחקי ריו נפגשתי עם יואב ברוק וניהלנו כמה שיחות שבמהלכן הוא שיתף אותי בתסכול שחשים בענף השחייה על הקושי לפרוץ לרמה הגבוהה יותר. הוא שאל אם אסכים לסייע ואמרתי שאשמח לעזור, במסגרת שתוכל להתאים לשני הצדדים", מספר מארש, "בשלב השני נפגשתי עם יו"ר איגוד השחייה הישראלית סימון דוידסון, שביקש ממני להיות מעורב בשחייה הישראלית. אמרתי לו שהדבר הכי טוב שיש לי להעניק הוא הידע שלי מה צריך לעשות כדי להפוך מאלוף מקומי לשחיין שמגיע להישגים ברמה העולמית. הוחלט שאגיע לישראל בין שלוש לארבע פעמים בשנה, בנוסף לתחרויות גדולות כמו עכשיו באליפות אירופה".
בשמיני לספטמבר, 2016, מונה רשמית מארש למאמן העל של נבחרת ישראל בשחייה. "הפגישה הראשונה שלי בתפקיד בארץ הייתה בווינגייט מול 120 מאמנים ואהבתי לראות את הלהט שלהם לשמוע ולקבל מידע. אחד מהם שאל אותי אם אני באמת מאמין שישראלי יוכל לזכות בעתיד במדליה אולימפית. בתחילה השאלה הזו פגעה בי, למרות שהבנתי מאיפה היא מגיעה. ענף השחייה הוא אחד הענפים הפופולריים ביותר ובכל העולם עוסקים בו מיליוני אנשים, מה שהופך את ההגעה לראש הפירמידה לקשה במיוחד. התשובה שלי הייתה שלא רק שאני מאמין שזה אפשרי, אלא שיום אחד זה אכן יקרה. שנתיים אחרי, כשאני רואה את הנעשה בשטח וכמה תשוקה מושקעת בזה, אני אפילו משוכנע יותר שנעמוד במטרות שלנו".
איך זכורה לך ההתרשמות הראשונה מהשחייה הישראלית?
"כשהגעתי לישראל מצאתי הרבה מאוד מאמנים חרוצים, שעושים את זה מתוך תשוקה אמיתית ואהבה גדולה לענף, אבל לא משׂתכרים מספיק ולרובם יש עבודה נוספת.
גיליתי שלחלקם חסר ידע במגוון תחומים, ושהם לא ממש נחשפו לפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים שקיימים היום. מצאתי גם שחיינים עם חלומות גדולים, אבל חסרי אינפורמציה בנוגע למה שעליהם לעשות בפועל כדי להגשים אותם, כשגם חלוקת הגילים בתחרויות הייתה פחות נכונה ושינינו אותה. אחת הבעיות הגדולות בישראל היא שאתה לא יכול פשוט להיכנס לרכב ולנסוע לתחרות במדינה שכנה אלא אתה חייב לטוס בשביל זה, מה שיוצר לא מעט מכשולים".
ומה בנוגע לתנאים שהשחיינים מקבלים?
"אני חושב שהמתקן בווינגייט הוא ברמה העולמית הגבוהה ביותר. מדובר באוצר אמיתי לאתלטים שיכולים לגור שם או בסמוך, לפתח את השחייה שלהם ולקבל השראה גם מענפים אחרים, כמו הג'ודאים הישראלים שמצליחים בעולם. אי אפשר לומר שהשחיינים הישראלים מקבלים את התנאים המושלמים ביותר, אבל זה נכון לגבי מקומות אחרים. גם אני עובד עכשיו בפרויקט בארצות־הברית, שהייתי רוצה שיעבדו בצמוד אליי פיזיולוג ספורט ומומחה לביומכניקה, אבל זה לא תמיד אפשרי".
אילו דברים לדעתך ניתן לשפר?
"בישראל יש הרבה מאוד בריכות אבל ברובן העדיפות בשימוש בהן הוא לא עבור פיתוח אתלטים צעירים ושחיינים, אלא יותר לשימוש ציבורי. יש לכם גם רצועת ים נהדרת אבל אין שום תוכנית ממשלית, בניגוד למדינה כמו אוסטרליה, שמקדמת פעילות של שחייה בים, במחשבה שההנאה מלהיות במים, תהפוך להיות חלק מסגנון החיים".
בנוסף למינויו של מארש, מונה קאיו קאג'ביץ האמריקני למאמן בפועל של נבחרת השחייה הישראלית והוא עבר להתגורר בארץ. שנה לאחר מכן החליף אותו לוקה גברילו הקרואטי. לאורך הדרך פעלו השניים בשיתוף פעולה הדוק עם מארש. "אחד הדברים הראשונים שעשינו היה למנוע משחיינים הצעירים להתמקד רק במקצה אחד או שניים, שבו הם מרגישים בנוח. כדי להתפתח בתור אתלט חשוב לשמור על אפשרויות רבות ומגוונות ולאתגר את עצמך ככל שניתן. במערכת הנוכחית, בזכות הקשרים שלנו בעולם, יש לנו אפשרות להביא לווינגייט את הידע המתקדם ביותר בתחום מכל העולם, בנוסף לשיתופי פעולה. בשנה שעברה הגיעו 24 מאמנים ישראלים לארצות־הברית להשתלמות מקצועית, השנה שחייניות ישראליות התאמנו בסן־דייגו לצד קתלין בייקר וכולנו מכוונים למטרה אחת – לפתח את הדור הצעיר בשחייה הישראלית".
איך מתנהלת העבודה שלך מול הצוות בישראל?
"באופן פורמלי אני עובר על תוכניות האימונים, מציע רעיונות ומאשר אותן. לוקה הוא מאמן ותיק ובעל ניסיון ואין לי צורך לנהל אותו באופן שוטף. בנוסף, אני עובד מול הוועדה המקצועית של איגוד השחייה, משתף אותם בידע שלי ומנסה לאתגר את המערכת, כדי שנתקדם יחד וניצור את המצוינות שכולנו רוצים. חלק נוסף מהעבודה מתנהל על בסיס יומי בשיחות והודעות ווטסאפ, ביני לבין המאמנים או השחיינים. אני שולח להם מאמרים או דברים פילוסופיים שאני מאמין בהם ושיתוף הפעולה בינינו נהדר".
אתה מאמין שכל אחד יכול להיות אלוף, או שחייב להיות כאן גם כישרון שהוא מולד?
"אני מניח שזה שילוב בין הדברים. אני בטוח שיש גם אלמנט גנטי, אבל ברור שיש כאן הרבה מעבר לכישרון שנולדים איתו. כדי להגיע לרמות הגבוהות אתה צריך להגיע מדי יום במשך שנים לאימון בבריכה, עם אנרגיה והתלהבות, במטרה להפיק את המקסימום מהזמן שלך במים במטרה להתקדם. משמעת, מחויבות ודחף פנימי הם הדברים הקריטיים בתהליך הזה, בידיעה שבכדי להגיע רחוק כספורטאי צריך לעבור בדרך גם כישלונות, אכזבות וכאב, מה שבונה את האופי שלך כספורטאי. שחיינים עם מערך מנטלי כזה שפגשתי לאורך השנים, הם אלו שהצליחו להגיע הכי רחוק".
עד כמה מעורבים ההורים של השחיין בתהליך הזה?
"מעורבים מאוד באופן יומיומי. זה משהו שאני לומד עכשיו על התרבות הישראלית. אני חושב שההורים בארץ צריכים להיות פחות מגוננים. שייתנו לילדים שלהם לחוות וגם ליפול אם צריך. להגיע לפסגה זה דבר מאוד מאתגר ומקום שיכול להיות גם מאוד בודד, שדורש תוכנית נכונה והרבה תמיכה".
מי לדעתך השחיין הטוב ביותר בכל הזמנים?
"אנחנו חיים בתקופה שבה שחה מייקל פלפס, שזכיתי להכיר מאז שהיה בן 11 ולראות מקרוב את הדרך שהוא עבר עד שהפך להיות מי שהוא. אני לא חושב שהוא השחיין המוכשר ביותר שפגשתי, לא הייתה לו טכניקה מושלמת, אבל הוא היה אגרסיבי ותחרותי באופן יוצא דופן, מה שהוביל אותו הכי רחוק מכל שחיין אחר בהיסטוריה. לדעתי צריך ללמד את הסיפור שלו בכל מקום".
בימים אלה ממשיך מארש לעבוד עם קבוצת העילית של השחיינים האמריקנים ובמקביל הוא בונה קבוצת קולג' חדשה בקליפורניה בדרג נמוך יותר, "אני נמצא בשלב בקריירה שהתשוקה שלי נמצאת יותר במקום של נתינה מאשר קבלה, כי אין בי את הצורך להוכיח יותר שום דבר. בגלל זה אני שמח כל כך להיות חלק מהמסע של השחייה הישראלית. אחד הדברים שמרגשים אותי בפרויקט הזה הוא שבניגוד לעבר, שחשבו שכדי להצליח בשחייה צריך להתחיל בגיל מוקדם, אני יודע מהניסיון שלי שזה לאו דווקא נכון ואולי עכשיו יש כמה צעירים ישראלים ששוחים בכיף בים, ויום אחד עוד יהפכו לאלופים אולימפיים".
על מה אתה חולם?
"לפני יומיים גלשתי בסן־דייגו עם אשתי, שהתחילה לאמן כאן עכשיו שחייה, ועם שלושת הילדים שלי, שבשנה הבאה יהיו בקולג' ואני פשוט רוצה להמשיך ליהנות איתם. אני רוצה להמשיך לעבוד עם שחייני עילית ולהגשים להם את החלומות האולימפיים, לחלוק את הניסיון והידע שלי עם מי שרוצה לקבל אותו ולהמשיך בעצמי ללמוד ולהתקדם".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"יש לי משפחה מדהימה, אני אדם מאמין ורוחני ואני חושב שזה עזר לי להגיע להישגים לאורך השנים. אני מרגיש בר־מזל לעבוד עם מגוון כל כך רחב של אנשים בארצות־הברית וברחבי העולם ולרגע אני לא שוכח גם את הימים הקשים שעברו עליי; חבר טוב שלי נהרג בתאונה, המאמן המנטלי שלי נפטר לאחרונה ולאורך השנים היו גם אנשי מקצוע שפתאום הפנו את גבם אליי ופעלו נגדי, אבל זו טבעה של האנושות. אני קם בכל בוקר, הולך לאימון בתקווה ללמוד משהו חדש, וסך הכול החיים שלי טובים מאוד. אני בארבע וחצי".
