רומנים היסטוריים הם כלי חינוכי מצוין. במקום עוד שיעור היסטוריה מייגע או ספר עיון מלא הערות שוליים, הרומנים הללו מציעים עלילה מרתקת שעל הדרך מלמדת קצת היסטוריה ומורשת. הז'אנר רווח בקרב הציבור החרדי והדתי במשך שנים רבות: החל מהרב ד"ר מאיר להמן שכתב רומנים היסטוריים לנוער עוד במאה ה־19 (אז היה הז'אנר פופולרי במיוחד), דרך ספריו של שמואל ארגמן בהוצאת "זרקור", ועד לעשרות ספרים שנכתבים בימינו.
כשמדובר ברומנים היסטוריים למבוגרים, התמונה מורכבת יותר. זהו עדיין ז'אנר מוּכר, מוֹכר ואהוב, אך אופיים של הספרים השתנה. בעבר היו בהם ספרים אפיים, שפעמים רבות האדירו את גיבור הסיפור, כמו ספריו של משה שמיר ("מלך בשר ודם", "יאיר"), אך היום תש מעט כוחה של ההאדרה, והרומנים ההיסטוריים מנסים בעיקר להאיר פינות חשוכות בעברם של גיבוריהם או של התקופה.
גם הרומן החדש של אלון חילו, "רצח בבית האדום", משתייך לז'אנר הרומן ההיסטורי ומלא באפיוני התקופה. חילו, שהתפרסם בזכות הביקורות המשבחות על ספרו הראשון "מות הנזיר" (שהיה אף הוא רומן היסטורי), אך גם בגלל שלילת פרס ספיר שניתן לו על הספר "אחוזת דג'אני" (גם רומן היסטורי), בחר הפעם לעקוב אחר דמותו של הסופר יוסף חיים ברנר.
ברנר, סופר עברי חשוב, כתב ופעל בתחילת המאה העשרים ונחשב לאחד מחלוצי הסיפורת העברית המודרנית. הוא היה אתאיסט, פסימי ודי מתבודד. דמותו וספריו זכו להיצרב בתודעה, ועד היום הם מן הספרים הנחקרים והנקראים ביותר מן התקופה ההיא. חילו החליט לצאת למסע בלשי בעקבות תעלומת מותו של ברנר.
מה שידוע הוא שברנר וחמשת חבריו נרצחו על ידי ערבים בפרעות תרפ"א (1921) באזור אבו כביר. באופן ספציפי יותר: ב"בית האדום", בית יצקר, ששכן באבו כביר ונהרס בשנות השישים, ועל גביו נבנה בית המשמש את תנועת הנוער העובד והלומד. החלקים המסתוריים יותר, שלא פוענחו עד היום, נוגעים לשאלות כגון מדוע התאספו החברים באזור הזה למרות המצב המתוח, מה היה טיב היחסים ביניהם, מדוע סירבו להצטרף למכונית החילוץ ומדוע בחרו הפורעים להתעלל דווקא בגופות שלהם באופן מיוחד.
המסע של חילו לפתרון התעלומה כלל צעדים מתבקשים כמו מחקר ארוך, קריאה בארכיוני התקופה, עיון בכתביו של ברנר ועוד, וגם צעדים פחות קונבנציונליים, כמו סיאנס. בתחילת הספר מזהיר חילו שמדובר ברומן ולא במחקר היסטורי, וכי הוא לא בהכרח נאמן להיסטוריה באופן מלא.
הספר מחולק לשלושה חלקים וכתוב כרשומון, כלומר כעדויות המופיעות מפי כותבים שונים, מתייחסות לאותו אירוע ואינן זהות בהכרח. דרך שלושת המבטים מנסה חילו להקיף את הסיפור מזוויותיו השונות, ובכך להאיר פינות שלא נחשפו בהיסטוריוגרפיה המקובלת. החלקים אינם זהים במשלב השפה שלהם ובסגנון שנכתבו בו.
צורת הכתיבה הזו מרעננת, וכמעט מאפשרת לחוות את הסיפור דרך עיניו של העד, זאת למרות פגמים כמו משלב גבוה מדי באחד החלקים, שפוגע מעט באמינותן של העדויות.
אפשר להרגיש דרך הספר את חיבתו של המחבר לתקופה, שעליה כבר כתב בעבר, ולגיבור הספר, שבבחירה ספרותית מעט מפתיעה דווקא לא זוכה לשתף בו את עדותו שלו. יחד עם זאת, ניתן לזהות בספר גם את הביקורת של חילו על חולשותיהם האנושיות של בני התקופה, ועל ההסתרה שבה ניהלו את חייהם. בלי לגלות ולקלקל יותר מדי, אפשר לומר שהמסע של חילו הוביל אותו לגלות או להמציא פתרון שנוגע גם ברוח תקופתנו, שהיה נוכח גם בכמה מספריו האחרים ושקשור למערכות היחסים בחייו של ברנר.
למי שאוהב רומנים היסטוריים, מחבב את תקופת העלייה השנייה ומוכן לספוג המצאות היסטוריות וספרותיות מעט פרובוקטיביות על חייהם של גיבוריו, "רצח בבית האדום" הוא ספר מומלץ מאוד.
רצח בבית האדום אלון חילו, ידיעות ספרים, 288 ע'
