ביוגרפיה ספרותית אינה מסמך ביוגרפי־היסטורי. את עקרונות הכתיבה של ביוגרפיה היסטורית מתמצתת פרופ' אניטה שפירא – שחיברה שורה של ביוגרפיות חשובות, בהן זו של ברל כצנלסון – בשלושה עקרונות מרכזיים: לא ממציאים כלום, בוררים חומרים, ולא עושים הנחות לגיבור הביוגרפיה. ביוגרפיה ספרותית, לעומת זאת, מצייתת לכללים שונים לגמרי, כפי שמסבירה פרופ' נורית גוברין במאמרה "לא בחלל הריק: ספרות בהקשריה". מצד אחד, הדמות שבמציאות היא חומר הגלם של היצירה; מצד אחר, חומרי הביוגרפיה של הכותב עצמו גם הם חומר גלם ליצירתו. במילים אחרות: האישיות והביוגרפיה של מחבר הביוגרפיה מעורבים באופן אקטיבי בדרך שבה הוא מציג את "הדמות מן המציאות שגִלגל לתוך יצירתו", ובאופני המיון, העיבוד, הניתוח והפרשנות שהוא נוהג בעובדות ובחומרי המציאות, לרבות בדמותו של הגיבור ובדמויות הסובבות אותו. ההקדמה התיאורטית הזאת חשובה כשניגשים לקרוא את "הקוסם", ביוגרפיה ספרותית של תומס מאן, שכתב הסופר האירי קולם טויבין.
כשבעים שנה אחרי מותו של תומס מאן, שמו ויצירותיו הולכים ונעלמים מהאופק התרבותי שלנו. מעטים משוחרי תרבות־העולם שבינינו מכירים יותר מקומץ זעיר מהמכלול העצום של יצירתו, לרוב לא יותר מאשר את היצירות המפורסמות יותר: "בית בודנברוק", "מוות בוונציה" ואולי "הר הקסמים". נראה שהרומנים "דוקטור פאוסטוס", "וידויי ההרפתקן פליקס קרול" או הטרילוגיה התנ"כית "יוסף ואחיו", ומרבית הנובלות שלו – בהן "הנבחר", "טוניו קרגר" ו"מאריו והקוסם" – אינם מוכרים לקורא הישראלי, אף שחלקם תורגמו בעשורים האחרונים לעברית עדכנית.
כדאי להתחיל את הקריאה מן הטקסט על גב הספר, שהוא מהטובים ביותר שקראתי מסוגו. הוא מציע היכרות עם החשובים או הנגישים ביותר מבין ספריו של תומס מאן – "בית בודנברוק", "מוות בוונציה" ו"הר הקסמים", שנכתבו בעקבות חוויותיו האישיות של הסופר: חוויות ילדות, חוויות מחופשה או מאשפוזה של אשתו, מאבקיו בתשוקותיו הכמוסות, והתמודדויותיו עם טרגדיות משפחתיות ועם גלות כפויה וממושכת בעקבות עליית היטלר לשלטון. הסקירה התמציתית חותמת באמירה על מחבר הביוגרפיה, טויבין, שמצליח "לנסח תובנות מעמיקות ולחשוף את המסכות שמאחוריהן הסתתר מאן – 'הקוסם', כפי שכינו אותו ילדיו".
המשפט האחרון של התמצית הזאת, שלצערי לא צוין מי כתב אותה, רומז על כמה ממאפייני הביוגרפיה הספרותית שכתב טויבין על תומאס מאן: הרבה סיפורים ורכילויות אין קץ על חיי המשפחה של תומס מאן (היו לו שישה ילדים!) והכינוי "הקוסם" שנתנו לו ילדיו, שהוא הפליא לשעשע אותם ואת חבריהם במעשי קסמים וכשפים, לצד תיאור דמותו המסוגרת, הפרטית מאוד. מאחורי המסכות של פרסונה ציבורית – סופר מצליח ונערץ, זוכה פרס נובל וכוכב ערבי קריאה פופולריים – הסתיר מאן סודות שרק יומניו, שאותם כתב בהתמדה מדי יום, ואשתו קטיה, היו מודעים לקיומם.
מוצג במערומיו
טויבין הוא סופר אירי נודע, שנולד ב־1955 והתחנך וחי רוב ימיו באירלנד הקתולית והשמרנית. בספרו "MEMOIR" מתאר טויבין, הומוסקסואל מוצהר, את שנות ילדותו והתבגרותו בפנימייה קתולית, ואת המורים־הנזירים שאחדים מהם היו, כהגדרתו, "מושכים". לאחר שנים הורשעו אחדים מהנזירים בפנימייה זו בפגיעה מינית בחניכיהם. טויבין מקדיש חלק מכתיבתו גם למאבקים הממושכים מאז שנות השבעים ועד שנות התשעים להתקבלות חוקית וחברתית של להט"בים בארצו .
המודעות הזו של טויבין, וההתנגשות עם הסביבה שחווה בצעירותו, משתקפות במקום המרכזי ולעיתים הבוטה שתופסת בספר ההומוסקסואליות המודחקת של הגיבור, תומאס מאן. אכן, ביומניו הנסתרים מתאר מאן לעיתים קרובות את משיכתו לנערים ולגברים צעירים, וגם נוקב בשמותיהם של מי שהיו "אהבותיו הגדולות". אבל כל זה היה בינו לבין היומנים. בפועל הוא היה איש מסוגר שרוב ימיו לא נטה להתרועע עם אנשים זרים, נמנע מהיחשפות וממעורבות ציבורית, ושמר בקנאות על תדמיתו המוכרת כאיש מכובד, הנוהג בגינונים של הבורגנות הגבוהה מהסוג הישן באירופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. טויבין, לעומת זאת, עושה ככל יכולתו להרים את כל המסכים והמסכות, להפנות את הזרקור אל הנטייה המודחקת והאירועים החד־מיניים בחייו של מאן, ולהציג אותו פחות או יותר במערומיו.
נוסף על כך, טויבין מקדיש מקום רב לתיאור כל שערורייה־בפוטנציה וכל אסון משפחתי, ופורש את מלוא צדדיהן האפלים או השערורייתיים. אכן, היו הרבה חריגויות במשפחת מאן לדורותיה: יוליה, אימו של תומס מאן, הייתה ברזילאית במוצאה, וללא ספק דמות יוצאת דופן בסביבה החברתית הבורגנית הגבוהה שאליה השתייכה משפחת האב – בן למשפחת סוחרים ובעצמו איש עסקים קפדני ודבק במוסכמות. גם תומס מאן הוכיח טעם חריג כאשר נשא לאישה את קטיה פרינגסהיים, בת למשפחה שהייתה גם עשירה וגם יהודית־מתבוללת.
ספרו הראשון של מאן, "בית בודנברוק", עורר שערורייה מסוימת בעיר הולדתו ליבק, משום שהתבסס על ההיסטוריה המשפחתית של סבו ואביו. כל הבורגנות הגבוהה בעיר נהנתה למצוא בין השורות גילויים מעניינים, אפילו "פיקנטיים", על המשפחה בעלייתה ובעיקר בשקיעתה. לא חסרו גם טרגדיות שערורייתיות במשפחת מאן: שתיים מאחיותיו של תומס התאבדו על רקע מה שמכונה "רומנטי". בתו אריקה ובנו קלאוס חיו חיים פרועים מכל הבחינות, וקלאוס ומרבית אחיו האחרים היו תלויים רוב חייהם בכספם של ההורים.
ויתור על העמקה
אבל החשיפה הזאת מטה את הביוגרפיה הספרותית אל השערורייתי והרכילותי, ובאה על חשבון עיסוק רציני יותר בצדדים העמוקים, רבי הערך והמעניינים של אישיותו ויצירתו של הסופר וגם של דמויות חשובות אחרות. למשל אשתו קטיה, שמופיעה תמיד כדמות משנית למרות מעמדה המרכזי בחיי המשפחה, ובעיקר אחיו היינריך, סופר ידוע ומצליח בזכות עצמו.
בין תומס לאחיו היינריך היו יחסים אמביוולנטיים שנעו בין אהבה לקנאה. אבל מקורות המחלוקת והריחוק בין שני האחים – שניהם סופרים מצליחים ודמויות מרשימות, כל אחד בדרכו – היו מהותיים, עמוקים ומעניינים יותר ממה שטויבין מתאר בדרכו הרכילאית. מקור הניכור והריחוק בין האחים נבע בין השאר מכך שתומס היה פטריוט גרמני נלהב בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ואילו היינריך ביקר את גרמניה הקיסרית והיה פציפיסט ושמאלן, קרוב לקומוניזם. זה נבע גם מכך שתומס הבורגני נשא אישה בגיל צעיר יחסית והקים משפחה מרובת ילדים, וביקר את אורח חייו של היינריך שהיה רווק עד גיל מאוחר ונישואיו לא היו יציבים.
הסימפטומים החיצוניים הללו שיקפו תפיסות עולם ומבני־אישיות שונים ומנוגדים, ובאו לידי ביטוי גם באופי כתיבתם ובהתנהלותם בזירה הציבורית והפוליטית. תומס מאן היה שמרן וכתיבתו הייתה קלאסית; היינריך היה סוציאליסט, מודרני באישיותו ובכתיבתו ומרדן. תומס הסתגר זמן רב מפני הפוליטיקה, שבשנות העשרים והשלושים עמדה במרכז חייה של אירופה בכלל וגרמניה בפרט, עד שלאחר עליית הנאצים לשלטון נאלץ להיחשף ואיבד את מולדתו ואת היציבות של ביתו. לעומתו, היינריך היה מעורב בחיים הציבוריים־פוליטיים עד למעלה מצווארו, משלב מוקדם. תומס גם לא אהב את העובדה שילדיו הבוגרים, אריקה וקלאוס, מצאו אוזן קשבת ושפה משותפת עם היינריך יותר מאשר איתו. ההעדפה הזאת והנתק בין האחים מילאו תפקיד מרכזי גם בטרגדיות של המשפחה.
אכן, אמרנו שביוגרפיה ספרותית אינה מסמך היסטורי. מותר לה לסטות מן העובדות, לשקף את דמות המחבר ולשים דגש על היבטים לא צפויים. אבל הכתיבה השטחית והרכילותית, העיסוק כלאחר־יד בנושאים החשובים והמהותיים, וההתייחסות הקלילה שאינה מתאימה לזמנים, לאירועים ולדמויות שבספר, מטביעים בביוגרפיה הזאת חותם של רומן מציצני והופכים בהדרגה את הקריאה, בייחוד ב־100 או 150 העמודים האחרונים, למתישה ומתסכלת.
