"בימים ההם" הוא ספרה החמישי של המשוררת ד"ר בלה שור, פסיכיאטרית קלינית במקצועה. כמו בספריה הקודמים, גם כאן השירים מבטאים את מורכבות חיי האדם, וקשורים להיבטים אקטואליים וחברתיים בימינו. הפעם ספרה מוקדש לספרי נביאים ראשונים, ובשיריה היא עומדת על תובנות שונות הנוגעות לפרקים ולאישים המרכזיים בספרים אלו. דוגמה מובהקת לשילוב שבין אקטואליה לפרקי הנביאים ניתן למצוא בשיר "היסטוריה", מן הבודדים בספר שנכתב לאו דווקא על פרק או אדם ספציפי, אלא במבט מעל, המתבונן בספרי הנביאים ככלל:
מִמַּסּוֹק שֶׁל סֵפֶר שְׁמוּאֵל, מְלָכִים וְדִבְרֵי הַיָּמִים/ אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל עִנְיְנֵי דְּיוֹמָא/ קוֹרֵאת אֶת חַדְשׁוֹת הַיּוֹם/ בַּפְּרִיזְמָה שֶׁל הַכָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת/ כְּבָר הָיִינוּ בַּהַצָּגָה הַזֹּאת/ יוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת/ אוֹתָהּ גְּבֶרֶת צָצָה שׁוּב/ וָשׁוּב בְּשִׁנּוּי אַדֶּרֶת/ עַם שָׁסוּעַ/ כִּתּוֹת/ בְּרִיתוֹת שֶׁכּוֹרְתִים וּמְפֵרִים/ קוֹאָלִיצְיוֹת שֶׁנּוֹצָרוֹת וּמִשְׁתַּנּוֹת/ שִׂנְאָה וּמִלְחָמָה/ עֲבוֹדָה זָרָה לְמִינֶיהָ/ קוֹל נָבִיא לְלֹא אֹזֶן קַשֶּׁבֶת/ שָׁלוֹם שֶׁאֵינֶנּוּ מַחְזִיק מַעֲמָד// יֵצֶר הָאָדָם אָכֵן רַע מִנְּעוּרָיו/ וְיֵצֶר הַמַּנְהִיג רַע יוֹתֵר/ בְּכָל הַהַצָּגוֹת הָאֵלֶּה כְּבָר הָיִינוּ לְאֹרֶךְ הַהִיסְטוֹרְיָה/ וְלֹא לוֹמְדִים לֶקַח/ וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן/ הָעוֹלָם עֲדַיִן קַיָּם.
בפתיחת הספר מתארת המשוררת את דרכה לאהבת התנ"ך, שדווקא התחילה ממקום שלא עורר בה עניין: "החשיפה הראשונה שלי לתנ"ך הייתה בהיותי תלמידה בין כותלי בית הספר בית יעקב. לימדוני שם לקרוא את הטקסט בעין לא ביקורתית, ולקבל את הפרשנות המסורתית המועברת אלינו התלמידות בתיווך המחנכים כתורה למשה מסיני. אולי בגלל זה לא נמשכתי לעיון מעמיק בתנ"ך ומצאתי עניין בתחומים אחרים".
למרבה הצער, שור איננה היחידה שעברה תהליך כזה. במוסדות חינוך שונים העיסוק בפרקי התנ"ך עצמם, בניתוח העולה מפשטי המקראות ומן העושר המופלא של הסיפורים והדמויות, הוסט למחוזות אחרים. בעקבות זאת תלמידים איבדו את העניין בסיפורי התנ"ך, ושיעורי התנ"ך הפכו למשעממים ולחסרי השראה, בניגוד משווע לתכנים המרתקים של הספר.
ואולם, מעידה המשוררת, "בשנותיי המאוחרות חזרתי לקרוא בתנ"ך וגם לטעום מהתלמוד בבתי מדרש, תחום שנאסר לבנות בחברה שבה גדלתי. התאהבתי במיוחד בהתכתבות בין הטקסט המקראי ובין דברי חז"ל". ואכן, השירים עוסקים בשני היבטים מרכזיים – הן במסרים העולים מתוך פשוטי המקרא, הן בתובנות וברעיונות המופיעים בעולם המדרש העשיר. מסרים אלו משולבים בהיבטים אקטואליים ובמבט חודר לנפש האדם.
השירים, הקצרים ברובם וכתובים בשורות קצרות, מאפשרים לקורא לקבל מבט או תובנה על סיפור או על דמות בספרי הנביאים, מבלי להתייגע בקריאת שיר ארוך שקשה להבינו. ראויה להערכה היא העובדה שהעברית אינה שפת אימה של המשוררת, ולימוד השפה, כעדותה, היה חלק מלימוד התנ"ך שלה.
אין תלונות
המשוררת מדגישה את הקשר בין הרקע המקצועי שלה כפסיכיאטרית ובין שיריה, שלדבריה לעיתים "כתבו את עצמם", מבלי שהיא תכננה לשבת ולכותבם. דוגמה טובה לקשר בין ההיבט הפסיכולוגי לניתוח המקראי עולה באחד השירים הראשונים בספר, המתייחס לכך שבזמנו של יהושע, למעט מקרים חריגים, עם ישראל לא הקשה על המנהיג כפי שהיה בימי משה. שור מציעה בשירה "עידן יהושע" שני הסברים לכך:
עִדַּן יְהוֹשֻׁעַ/ יַחֲסִית עַל מֵי מְנוּחוֹת!// אָכֵן, הָיָה עָכָן/ וְהַגִּבְעוֹנִים/ וְכִבּוּשׁ הָאָרֶץ/ שֶׁלֹּא הִסְתַּיֵּם// הַאִם הָעָם הָיָה בִּטְרָאוּמָה/ אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה/ הִרְגִּישׁוּ אֲשֵׁמִים/ עַל כָּל הַתְּלוּנוֹת/ עַל שֶׁהוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה/ וְהֶחְלִיטוּ לְהִתְנַהֵג יָפֶה/ עִם יְהוֹשֻׁעַ// אוֹ שֶׁסְּתָם כָּךְ, כָּל אֶחָד הָיָה עָסוּק/ בִּבְנִיַּת בֵּיתוֹ/ בִּנְטִיעַת גַּפְנוֹ וּתְאֵנָתוֹ/ בְּסִפּוּק אֹכֶל וּמַיִם לְמִשְׁפַּחְתּוֹ/ כְּשֶׁתַּמּוּ הַמָּן/ וּבְאֵר מִרְיָם.
האם הרוגע היחסי בספר יהושע נבע מהפקת לקחים ומתחושת אשמה על התלונות המרובות בימי משה, או שמא בני ישראל בחרו לעסוק כל אחד בבניית ביתו הפרטי בתקופה של מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית? המקרא אכן איננו מתייחס לשאלה זו, וטוב עשתה המשוררת כשלא ניסתה לטעון לתשובה אחת בלא ביסוס, אלא השאירה את השאלה כנקודה למחשבה עבור הקוראים.
למנצח ליואב
באחד השירים שריגשו אותי במיוחד כואבת המשוררת את כאבו של יואב בן צרויה, שר הצבא האמיץ של דוד, שהוצא להורג בידי בניהו בן יהוידע על פי צוואתו של דוד לשלמה. השיר "יואב בן צרויה", הארוך באופן יחסי, נפתח כך:
אֵיךְ הִרְגַּשְׁתָּ/ יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה/ אַחְיָנוֹ שֶׁל דָּוִד/ כְּשֶׁהֶחְזַקְתָּ בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ/ לִפְנֵי שֶׁהֲרָגוּךָ/ שֵׁרַתָּ אֶת דּוֹדְךָ דָּוִד בִּמְסִירוּת אֵין קֵץ/ (כְּמוֹ עֲשָׂהאֵל וַאֲבִישַׁי אַחֶיךָ)/ נִלְחַמְתָּ בִּשְׁבִילוֹ/ שָׁמַרְתָּ עַל מַלְכוּתוֹ/ נִסִּיתָ לִשְׁמֹר עַל כְּבוֹדוֹ, עַל יָשְׁרוֹ/ עַל תִּפְקוּדוֹ כְּמֶלֶךְ/ גַּם בְּיָמִים שֶׁל אַנְדְּרָלָמוּסְיָה/ גַּם בִּמְחִיר אִישִׁי כָּבֵד/ אַתָּה הוּא שֶׁיָּדַעְתָּ כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם/ וְסִדַּרְתָּ דֶּרֶךְ אִשָּׁה חֲכָמָה מִתְּקוֹעַ/ לְהַחְזִיר אֶת אַבְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם/ וְדָאַגְתָּ שֶׁאַבְשָׁלוֹם יָמוּת וְהַמֶּרֶד יִפָּסֵק/ וְשֶׁדָּוִד בִּמְקוֹם לִשְׁקֹעַ בְּאֵבֶל/ יְתַפְקֵד כְּמֶלֶךְ.
השיר יהיה מובן רק למי שמכיר את פרקי ספר שמואל, ובכללם את סיפור השבת אבשלום לירושלים אחרי רצח אמנון, בדרך מתוחכמת שאותה רקם יואב מתוך דאגתו לכך שליבו של המלך יוצא אל בנו; וכן את פרק הסיום של מרד אבשלום, שבו שקע דוד באבל גדול על מות אבשלום, דבר שגרם לתסכול עמוק בקרב לוחמיו שסיכנו את חייהם מול אבשלום הרוצח. מי שאכן מכיר את הספר ימצא בשיר זה ביטוי למורכבות העולה מתוך פרקיו בכל הנוגע ליחסי דוד ויואב, ואכן מציבה קושי שהמשוררת מבקשת לבטא.
הוצאתו של יואב להורג בידי דוד היא אירוע מורכב: יואב אכן היה איש דמים בעצמו, שהרג את אבנר בן נר שביקש לחבר את ישראל ויהודה לממלכה מאוחדת תחת דוד, בגלל מניע אישי של נקמת דם בלתי מוצדקת באבנר שהרג את עשהאל, אחיו של יואב. עם זאת, יואב אכן גילה בדרך כלל נאמנות לדוד, ונראה שעיקר זעמו של דוד על יואב היה בגלל צעד נכון שעשה יואב – הריגת אבשלום, בנו האהוב של דוד. לקראת סופו של השיר, שור יוצאת מגדרה ומביעה את דעתה האישית:
מָה שֶׁהִרְגַּשְׁתָּ, יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה/ לֹא נֵדַע/ אֲנִי כּוֹעֶסֶת עַל דָּוִד/ כּוֹאֶבֶת אֶת מוֹתְךָ בְּטֶרֶם עֵת/ בְּאֹפֶן כָּזֶה/ הֲיָדַעְתָּ שֶׁהַקְּלָלוֹת שֶׁקִּלֵּל אוֹתְךָ דּוֹדְךָ דָּוִד/ נִתְקַיְּמוּ כֻּלָּן בְּצֶאֱצָאָיו שֶׁלּוֹ [כאן מפנה המשוררת בהערה למדרש חז"ל בסנהדרין מח ע"ב]/ אַךְ כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מַכִּירָה אוֹתְךָ/ זֶה לֹא הָיָה מְנַחֵם אוֹתְךָ// יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה/ לוּ הָיִיתִי דָּוִד/ בִּמְקוֹם לְקַלֵּל אוֹתְךָ/ לְחַסֵּל אוֹתְךָ/ הָיִיתִי מְהַלֵּל וּמְשַׁבֵּחַ אוֹתְךָ/ וּבְסֵפֶר הַתְּהִלִּים שֶׁלִּי/ הָיִיתִי מַקְדִּישׁ פֶּרֶק לִכְבוֹדְךָ/ "לַמְנַצֵּחַ לְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה/ לוֹחֵם הַמְּלוּכָה…".
באופן אישי אני נוטה להסתייג מן ההתייחסות החיובית מאוד ליואב, שלא פעם פעל מתוך אינטרסים אישיים וגרם לשפיכות דמים, ואני נוטה לחשוב שמותו אכן היה עונש בידי שמיים. עם זאת, עצם קריאת השיר מעוררת מחשבה ומעלה שאלה אמיתית המתבססת הן על פשוטי המקראות והן על מדרשי חז"ל. דומני שהבאתו של שיר זה במסגרת שיעור סיכום לפרקים אלו בספרי שמואל ובתחילת ספר מלכים, עשויה להעשיר את הדיון ואת ההסתכלות על הנושא בכללו.
הערה זו נכונה גם לגבי שירים רבים אחרים בספר. קריאה צמודה של השירים עם פרקי התנ"ך עשויה להרחיב את המבט, להתמודד עם שאלות ולהוסיף עוצמה רגשית ללימוד, ובאופן מיוחד יש בה כדי לעורר עניין אצל לומדים ולומדות. הספר יכול לשמש ככלי עזר רב־מעלה להוראת תנ"ך במסגרות רבות.
אי אפשר לסיים את הדיון בספר בלא לעמוד על העיצוב הנאה של סטודיו "עפעף", המושך את הקוראים לעיין בספר. השירים ערוכים לשונית ומנוקדים ביד האמן של דוד הרבנד, וההערות מעוצבות בעיצוב מיוחד המשתלב בקריאת השירים ללא טרחה. בטוחני שאוהבי התנ"ך ומלמדיו ימצאו בספר תועלת רבה.
