שגרת מלחמה. צירוף מילים משונה, כמעט אוקסימורוני. איכשהו אנחנו מנסים לחזור לכל מה שעשינו פעם כל כך בטבעיות ועכשיו פשוט כבר אי אפשר. אז כשחברה טובה ציינה יומולדת בשבוע שעבר וחשבנו מה כבר אפשר לעשות כדי לשמח אותה, היא ביקשה רק דבר אחד: להתנדב בחקלאות. וכך מצאתי את עצמי יוצאת מהבית עם שחר לעבודת השדה. הנה עוד משפט שמעולם לא הייתי מעלה על דעתי לפני השביעי לאוקטובר.
הגענו לאחד המשקים של עמק חפר, היישר אל חממות המלפפונים. מה שקורה עם ענף החקלאות בימים אלו מפעים ומרגש וגם משעשע במיוחד. מאחר שמדובר במרכז הארץ – כלומר תחושת שליחות מקסימלית עם סיכון ביטחוני מינימלי, לכאן מגיעים הבורגנים, התיכוניסטים ותאגידי הענק. מתברר שכל חברה שמחשיבה את עצמה מעודדת את עובדיה לסייע לביטחון התזונתי של ישראל. חלקם מאפשרים להגיע עצמאית ומחשיבים זאת כיום עבודה, ואלו המגדילים לעשות משנעים אותם באוטובוסים ודואגים גם לבקבוקי מים ולכריכים.
מסטודנטים ועד צפונבוניות בתיקי שאנל, קל לתת בהם סימנים: ההייטקיסטים מצוידים בחולצות ובכובעים ממותגים, מוקפים בצלם מקצועי שמתעד את פועלם (היישר לניוזלטר השבועי) ומסתודדים ליד עמדת הקייטרינג המושקע; המתנדבים העצמאיים, אלו שהגיעו חדורים במוטיבציה בשמיים, נותנים קצת יותר מדי עבודה. הם התייצבו כאן ראשונים בשש בבוקר, קוטפים בטעות גם סחורה שטרם הבשילה, תופסים את השורות עם הבוץ ומתיישבים על האדמה בלי לחשוב פעמיים; התיכוניסטים מגיעים במסות, לא מפסיקים להרעיש אבל עובדים בקצב הכי מהיר. וגם אנחנו. אלו שלא ראו עשבים שוטים מאז הביקור בחווה הלימודית אי אז בכיתה ד'. מלפפים, מנכשים, קוטפים וגוזמים ולא מבינים איך עברו רק שמונה דקות.
אחרי שמנהלת העבודה פותחת באמירת תודה מכל הלב ומסבירה איך לבצע כל פעולה באופן מיטבי, כל צמד מקבל שורה ומתחיל לעבוד. לאט־לאט הפעולות החזרתיות הופכות למדיטטיביות ואנחנו נשאבים לקצב עבודה. מדי פעם עובר תאילנדי (מ־33 פועלים נותרו למשק רק שבעה שנשארו בארץ) ומסייע בעבודות היותר רציניות כמו העמסות על הטרקטור. הייטיקיסט עם זקן היפסטרי מתעניין בשלומו ומיד שואל אם הוא מכיר אנשים בקופנגן.
בסוף יום העבודה, כשחזרנו לרכבים עם מנהלת העבודה, שאלתי אותה עד כמה קשה לעבוד עם מתנדבים חסרי ניסיון ואם אנחנו לא בעצם הורסים להם את הסחורה. היא העדיפה להשיב באופן דיפלומטי ואמרה בחיוך – בזכותכם אנחנו מצילים חמישים אחוז מהתוצרת. מה שבטוח, לעולם לא אסתכל יותר על מלפפון בסופר באותו האופן.
מלבד החקלאים, המרוויחות הגדולות מפרץ ההתנדבות הישראלי כל כך הן מסעדות האזור. הן אומנם מקבלות סועדים עם בוץ בנעליים אבל גם בטן מקרקרת. מותשים ומורעבים באנו ל"הרואה בקפה", בית הקפה המפורסם בכפר־הרא"ה, שם פגשנו לא מעט פרצופים שעבדנו לצידם אך לפני רבע שעה בקטיף. בזמן שחיכינו שיתפנה שולחן נכנסנו ל"עוגות של שושנה" המיתולוגית, שפעילה כבר 33 שנים, וילדיה הם אלו שהקימו את בית הקפה הצמוד. כאחת שנשואה לבוגר ישיבת כפר־הרא"ה העמסתי עוגות לשבת (לא שהוא יצא בסוף) וגם תבנית אמייל.
בית הקפה, ששוכן בחצר האחורית של משפחת שיקלר, עבר בשנים האחרונות שדרוג רציני וגם התפריט שלו הורחב והוא מזמן נוסטלגיה עם טוויסט עדכני. היינו שולחן גדול, אז הזמנו כמעט כל סוג מנה אפשרית. כולן היו נדיבות ועצומות והתאימו לזוג יותר מאשר ליחיד, ולרבות מהן התלוו סלט אישי או לחם קלוי. בלטו במיוחד: קדירה תאילנדית כיפית של אטריות אורז מוקפצות בקרם קוקוס וקארי אדום עם טופו, ברוקולי וטונות של כוסברה וחריף או טורטליני במילוי פטריות יער ופורצ'יני עם בצק נימוח שהוכן במקום, וגם יציאה מעניינת בדמות רוטב שמנת־טריאקי. גם סלט הקיסר שכלל לבבות חסה ואנדיב, פטריות ונתחי סלמון אפוי היה מוצלח ולגמרי עמד כארוחה בפני עצמה וחובבי הכריכים (מי אתם אנשים משונים שמגיעים למסעדה ומזמינים סנדוויץ'?) ייהנו מ"כריך דייגים" שהורכב מג'בטה חמימה עמוסת כל טוב דוגמת פילה דניס צלוי, בצל כבוש ואיולי צ'יפוטלה.
