עשרות ספורטאים ואנשי מקצוע שמשחקים, מתחרים ועובדים מעבר לים במגוון רחב של ענפים, מעידים על הפיכת הספורט הישראלי לבינלאומי במרוצת השנים. מתקפת הטרור של חמאס והמלחמה שפרצה בעקבותיה הציבו רבים מהם בסיטואציה מורכבת. השנה האולימפית שנפתחה לפני מספר חודשים והיא קריטית עבור ספורטאים רבים שרוצים להבטיח את מקומם באולימפיאדת פריז 2024, מקשה אף היא.
הג'ודאי שגיא מוקי הוא אחד מהם. לאחר שזכה בעבר באליפות העולם, פעמיים באליפות אירופה, ובמדליית ארד קבוצתית במשחקי ריו 2020, הוא עוד חולם להוסיף לרזומה גם מדליה אולימפית. ״שנה אולימפית היא שנה עמוסה עם המון תחרויות ומסעות בעולם, והמציאות כרגע מאתגרת״, מודה מוקי. ״השבוע הראשון אחרי האסון היה קשה מאוד, עם פחד אמיתי וחוסר ודאות שגרמו להפסקת האימונים שלנו. היה קשה להתאפס ולחזור לשגרת אימונים יומית, אבל המוטיבציה לייצג את ישראל בכבוד בימים האלה ולהעלות את המורל באחת התקופות הקשות שלנו אי פעם, עזרה לי במאמץ לחזור לתלם״.
בעיה נוספת שמוקי מתמודד איתה היא הסכנה הביטחונית, מכיוון שחלק מהתחרויות מתקיימות במדינות מוסלמיות. ״לפני כל תחרות אנחנו מקבלים עדכון האם אנחנו יכולים לצאת אליה, בידיעה שנצטרך לוותר על חלק מהיעדים. אני מדורג שביעי בדירוג האולימפי ואגיע לפריז. המטרה היא לצבור כמה שיותר נקודות עד חודש מאי כדי לקבל הגרלה נוחה בתחרות האולימפית, אם כי אצליח להסתדר בכל מצב״, הוא אומר. ״בתחילת נובמבר השתתפתי באליפות אירופה בצרפת, ובשישי בערב ירדנו לחדר האוכל, מוקפים באבטחה, ושם, יחד עם חברי הנבחרת האחרים עשיתי קידוש עם יין וחלות. הנבחרות האחרות סביבנו לא הבינו מה קורה, אבל היה לי חשוב לעשות את זה במיוחד בתקופה הזו, עם כל האנטישמיות שאנחנו חווים בגלל שאנחנו יהודים״.
רועי קהת: ״כשהמשחק התחיל הצלחתי להתמקד במה שקורה על המגרש, ורק אחרי שכבשתי שער חזרו אליי כל המחשבות על ישראל. אמרתי שמע ישראל, רציתי שכולם יראו וידעו שאני יהודי וישראלי"
בשנים האחרונות נוצרה חברות מיוחדת בין מוקי לבין סעיד מולאי, ג׳ודאי איראני מוסלמי שערק ממדינתו לאחר שלא ניתן לו להתחרות מול הגו׳דאי הישראלי. ״המלחמה גרמה לדחיית סדרת הרצאות משותפת שלנו בארצות הברית, סדרה שנקיים אחרי האולימפיאדה. חשוב לי לפעול גם למען קבלה הדדית של אנשים בעולם. בסופו של דבר כולנו בני אדם, צריך לחנך לאהבה והקשר שלי עם סעיד הוא דוגמה מצוינת״, מספר מוקי. ״בנוסף לג׳ודו אני עוסק גם בהסברה למען ישראל, שהובילה לסדרת איומים שקיבלתי ברשת מג׳ודאים מצ׳צ׳ניה, אבל אני משתדל להיות אופטימי, להתמקד בעצמי ולהשתפר כל יום כדי להמשיך ולייצג את העם שלי ברמות הגבוהות״.
בעונה הנוכחית עשרות כדורגלנים משחקים בליגות ברחבי העולם. חלקם, בעיקר אלו המשחקים בטורקיה, מצויים במציאות מורכבת בשל העוינות הרבה כלפי ישראל והאיסור הגורף להתראיין לתקשורת. מי שמשחק גם הוא במדינה מוסלמית הוא הקשר הוותיק רועי קהת, שעבר בתחילת העונה לקבוצת סומגאיט באזרבייג׳ן ועושה בה חיל למרות המצב. ״בניגוד למה שאני שומע מטורקיה, המדינה כאן בסך הכול ידידותית ותומכת בישראל. יש אומנם התראות לא לטוס לכאן ולמדינות שכנות, אבל בפועל החיים פה שגרתיים למדי, לצד החשש הטבעי בגלל הסיטואציה הקשה ומה שקורה באירופה. אנחנו עדיין נוהגים במשנה זהירות. לא מחצינים את היהדות שלנו ולא מסתובבים בחולצות עם כיתוב בעברית, אבל עד כה לא ראיתי כאן שום גילויי תמיכה בפלסטינים או הפגנות נגד ישראל״.
כמו כולם, גם קהת התקשה לשמור על ריכוז בימים הראשונים אחרי האסון הכבד. ״ההתחלה הייתה שוק מוחלט, ועד שעליתי לחימום ב־8 באוקטובר, יום אחרי שהכול החל, הייתי דבוק לטלפון ולחדשות״, הוא נזכר. ״כשהמשחק התחיל הצלחתי להתמקד במה שקורה על המגרש, ורק אחרי שכבשתי שער חזרו אליי כל המחשבות על ישראל. אמרתי שמע ישראל, רציתי שכולם יראו וידעו שאני יהודי וישראלי. היום הכדורגל עוזר לי קצת להתנתק, ובקבוצה דואגים לברר כל הזמן אם אנחנו בסדר. קשה להיות רחוק עכשיו, גרנו שלוש שנים בקריית־שמונה ויש לנו חברים שפונו מהבית, שאני בקשר רציף איתם. ההרגשה קצת מנותקת כי אני חי בעולם אחר, זה לא פשוט. כל היום אנחנו סביב המסכים והסרטונים וזה משפיע על מצב הרוח״.
מי שנמצא בסיטואציה מעט נוחה יותר הוא הבלם הוותיק, קפטן מכבי חיפה בעבר ושחקן נבחרת ישראל, דקל קינן, שגם בגיל 39 ממשיך לשחק כדורגל. קינן, שמתגורר עם משפחתו באורנג׳ קאונטי בקליפורניה, סיים לאחרונה עונה במדי לוס־אנג׳לס פורס, מליגת הכדורגל השלישית בארצות הברית, ובמקביל החל בקריירת אימון לצעירים.
״לא משנה כמה החיים פה קלים וטובים, בימים כאלה מרגישים היטב שזה לא הבית. קשה לי להיות רחוק מישראל, ולא משנה כמה אני פועל למען המדינה, המועקה גדולה וכואב לי שאני לא שם״, מודה קינן. ״אנחנו עוזרים פה באיסוף תרומות לישראל, משתתפים בצעדות שאליהן מצטרפים באופן מפתיע חברי הקהילה האיראנית, ומקבלים הרבה תמיכה. מצד שני, מתקיימות כאן הפגנות פרו־פלסטיניות לא אלימות, שרבים מהמשתתפים בהן מעולם לא היו באזור ולא יודעים כלום על הקונפליקט. התחושה באמריקה היא שלצעוק למען שחרור פלסטין הפך לעניין טרנדי, כשלרבים אין מושג על מה באמת מדובר״.
הוריו של קינן, שגרים בקיבוץ ראש־הנקרה, הגיעו לבקר אותו יומיים לפני שהכול החל. ״הם לא היו יכולים לחזור כי הטיסה שלהם בוטלה והקיבוץ פונה, אז הם נשארו איתנו כמה שבועות עד שהרגישו שהגיע הזמן לחזור הביתה״. קינן, שהחל השנה גם לאמן בקבוצת נוער מקומית, מספר כי ״בשיחות עם השחקנים שלי גיליתי שהם ניזונים בעיקר מסרטוני טיקטוק, ואני מנצל את ההזדמנות להסביר להם דברים יותר לעומק״. יתרה מכך, ״האבטחה תוגברה בבתי הספר היהודיים ובבתי הכנסת, יש זהירות יתרה של המשטרה ושל החבורה הישראלית שהתארגנה כאן לפעול יחד. נכון לעכשיו עוד לא קרה כלום אבל יש מתח באוויר״.
ענף הכדוריד הישראלי מתנהל ברובו הרחק מאור הזרקורים, אבל בשנים האחרונות שחקנים ישראלים רבים זכו לחוזים בקבוצות מעבר לים, כמה מהם בקבוצות בכירות באירופה. אחד מהם הוא יואב למברוזו בן ה־23, כוכבהּ של נבחרת ישראל. למברוזו חתם בתחילת העונה בקבוצת הפאר הפורטוגלית, בנפיקה ליסבון, שזכתה לפני שנה בליגה האירופית ובנתה העונה סגל חדש צעיר ומסקרן.
״ב־7 באוקטובר התעוררתי במלון בפורטו, לשם נסענו לקראת אחד המשחקים היוקרתיים של העונה, ושם שמעתי על האסון הנורא שהתרחש בארץ״, משחזר למברוזו, ״חבר טוב שלי, לוטן אביר, נהרג במסיבה ברעים יחד עם מאי נעים, הנכדה של שלמה שרף, וכמה חברים אחרים שרדו. מספר ימים לאחר מכן נפלו בקרבות עידו קסלסי, חבר טוב מבית הספר, ועוד כמה חברים מבית־עריף, המושב שגדלתי בו. בימים הראשונים, כשסיימתי אימון, פחדתי להסתכל בטלפון ולגלות עוד בשורה רעה. כל החברים שלי מגויסים וזו תקופה מאוד לא פשוטה עבורי״. בניגוד למקומות רבים אחרים באירופה, למברוזו לא נתקל עד כה בפעילות עוינת כלפי ישראל. ״לא ראיתי כאן שום הפגנה, פעילות פרו־פלסטינית או אנטישמיות, פרט לתלישת פוסטרים של חטופים מקירות בשכונה שלי. מצד שני, אני מרגיש פה תמיכה מהרבה אנשים״.
לצד הקושי חייב למברוזו להתמקד גם בצד המקצועי, כדי להצדיק את החוזה המיוחד שזכה בו. ״אי אפשר להגיד שאני מרוכז כל כולי בכדוריד, כי כל החיים שלי סובבים כרגע סביב מה שקורה בארץ, אבל עם כל הקושי אני מנסה לשמור על שגרה, אין ברירה אחרת. לפני כמה שבועות הגעתי לביקור קצר בארץ וגיליתי אווירה שמעולם לא הכרתי או חוויתי. בכל משחק אני עולה עם סרט שחור על הגופייה וכיתוב על הנעליים לזכר החברים שלי, והיום, יותר מאי פעם, אני מרגיש שאני מייצג גם את ישראל. קשה לי להתרכז ולשים הכול בצד, אבל אני מנסה לעשות את הכי טוב שאפשר״.
ספורטאית נוספת שפועלת מתחת לרדאר שלנו היא לינה גלושקו, הטניסאית הבכירה בישראל שמדורגת במקום ה־330 בעולם. בקיץ האחרון היא עברה לגור בברצלונה, שם היא מתאמנת באקדמיה ומשם יוצאת לתחרויות בעולם. ״עברתי לכאן גם כי כבר לא היו לי יריבות אימון בארץ וגם כי מפה הרבה יותר קל וזול לנסוע לטורנירים ברחבי אירופה. ב־7 באוקטובר שיחקתי בחצי גמר בתחרות בספרד, אבל מהרגע שגיליתי מה קרה בארץ היה לי קשה להתרכז והפסדתי במשחק בשלוש מערכות״, היא נזכרת. ״זמן קצר אחרי שהכול החל גיליתי שיפתח יעבץ, חבר ששיחק איתי טניס בילדות, קצין ביחידת מגלן ומהראשונים שהגיעו לניר־עוז, נפל בקרבות. אני גם מכירה רבים שנרצחו או ניצלו מהמסיבה ברעים והתחושה נוראית. במקביל, בוטלו טורנירים בארץ שהייתי אמורה להשתתף בהם, אז נשארתי להתאמן בספרד״.
לינה גלושקו: ״בברצלונה חיים הרבה מוסלמים ולאחרונה בהחלט מרגישים את זה. מישהו ריסס צלב קרס ברחוב שלי ואני מפחדת. יש כאן הפגנות של פלסטינים, ואני לא מדברת בטלפון בעברית ברחוב ולא אומרת שאני מישראל״
גלושקו מתגוררת באזור שבו חיים פרו־פלסטינים רבים. ״בברצלונה חיים הרבה מוסלמים ומהגרים ממרוקו, ובשבועות האחרונים בהחלט מרגישים את זה. מישהו ריסס צלב קרס ברחוב שלי, שהוא בפרוור קטן המרוחק עשרים דקות מהעיר עצמה, ואני מפחדת. יש כאן הפגנות של פלסטינים, ואני לא מדברת בטלפון בעברית ברחוב ולא אומרת שאני מישראל״.
החשש שלה מתבטא גם במסעות לטורנירים. ״הייתה לי עצירה בפריז, והחבאתי את הדרכון עד הרגע שהייתי צריכה להראות אותו לפקיד, בחשש שזה מישהו שהוא נגדנו והוא יעשה לי בעיות״, היא מודה. ״אני טסה לתחרויות עם מאמן, מה שעוזר לי לתחושת הביטחון, וכשאני כבר שם אני לא מפחדת, להפך. אני גאה לייצג את ישראל בעולם, אומרת לכולם מאיפה אני ועד כה לא נתקלתי בשום בעיה. בנות אחרות בסבב שואלות אותי הרבה שאלות על המצב ואני שמחה שאני יכולה לתת להן מידע ולעזור קצת בהסברה. אין לי איך לעזור במה שקורה בארץ אז אני מנסה לנצח, להביא חדשות טובות, ולתרום קצת. לא הייתי בארץ כבר כמה חודשים, ואני מקווה לבקר בינואר כי אני זקוקה לזמן איכות עם משפחה וחברים״.
מי שחזרה לארץ לפני כמה חודשים היא מאמנת ההתעמלות המוערכת אירה ויגדורצי׳ק, שעזבה את תפקידה כמאמנת נבחרת רוסיה, מהנבחרות הטובות בעולם, שהושעתה מהשתתפות בתחרויות בינלאומיות לאחר הפלישה לאוקראינה.
״כשהמלחמה עם אוקראינה התחילה, לא הבינו איך אני נשארת שם אבל הרגשתי כמו עובדת זרה שלא מעורבת באף מדינה ורק עושה את התפקיד שלה. בשבילי, לעבוד שם כישראלית ויהודייה היה סגירת מעגל מיוחדת, כי גדלתי ברוסיה בשנים שבהן בגלל הדת שלי לא יכולתי אפילו להתקרב לנבחרת, ולאמן שם זה כמו לקבל משרה ראשית ב־NBA״, מסבירה ויגדורצ׳יק. ״הבעיה הייתה שככל שעבר הזמן הבנתי שאני חיה במציאות שלא האמנתי שאני חלק ממנה, בלי גברים ברחוב או שתופסים שם גברים ומכריחים אותם להתגייס. הייתה לי מאמנת שהגיעה פעם בוכה לאימון כי בעלה נתפס ונשלח למלחמה, ובפעם אחרת מתעמלת מיררה בבכי כי רצחו את סבא וסבתא שלה באוקראינה״.
את הפעילות הבינלאומית של הרוסיות החליף סבב תחרויות ברחבי רוסיה הגדולה. ״ככל שעבר הזמן הרגשתי יותר ויותר רע עם עצמי, ודאי כשהבנתי שאסור לי לדבר על מה שקורה. זה הזכיר לי את התקופה לפני שעלינו לארץ, רק יותר גרוע. היה לי ברור שלא אצליח לשמור על שתיקה ואם אישאר אני אומר את דעתי ואיכנס לכלא. מאמן אולימפי מקבל את המשכורת שלו מהממשל הרוסי, וכשחתמתי על החוזה התחייבתי לא לדבר על מגוון נושאים, אבל כבר לא רציתי שום קשר לשלטון הזה״, היא מספרת. ״מאז שעזבתי יצרו איתי קשר כמה פעמים וביקשו שאחזור, אבל אחרי מה שהם אומרים עלינו מאז פרוץ המלחמה אני לא אחזור בשום אופן למדינה תומכת חמאס, שפוגעת בעם שלי וחושפת אנטישמיות ושנאה לישראל. אני מקבלת הרבה הצעות מנבחרות מחוץ לארץ, אבל במצב הנוכחי אני לא רוצה לצאת לשום מקום בעולם״.
ימים אחדים לאחר מתקפת חמאס עזבו את ישראל השחקנים הזרים מכלל הענפים השונים. אך בעבר היה גם מי שנשאר איתנו בזמנים קשים כאלה. אנדרו קנדי, שעוקב היום מרחוק בדאגה אחרי המתרחש אצלנו, הוא כדורסלן עבר מצוין שהעביר את מרבית הקריירה שלו בישראל, והיום הוא מגלה כישרונות בקבוצת וושינגטון מליגת ה־NBA, שבה משחק דני אבדיה. קנדי, שיחק שנים ארוכות במדי הפועל גליל עליון, באזור שסבל במשך שנים מירי קטיושות מלבנון, בתקופה שלא הייתה התראת צבע אדום או זמן קצוב להגיע לחדר ביטחון או מקלט.
״אני זוכר שהמשפחה והחברים שלי חשבו שהשתגעתי כשהחלטתי להישאר, הם רצו שאעבור לקבוצה אחרת באירופה או אחזור הביתה״, נזכר קנדי. ״זה לא שלא פחדתי, ברור שכן. הטילים טסו לנו מעל הראש, ראיתי בחדשות רכבים ובתים בקריית־שמונה שנפגעו והרבה מחשבות עברו לי בראש, חלק מהן גם היו על עזיבה. אבל הצטרפתי לגליל עליון בגלל החבורה הנהדרת ששיחקה שם וההנהלה יוצאת הדופן, והם היו כמו משפחה שגרמה לי להרגיש בבית. העברנו את התקופה הזו יחד, כשהחברים מרגיעים אותי ומבטיחים לי שעוד מעט יהיה בסדר. זה מה שהפך את הקבוצה שלנו לכל כך מיוחדת, האמנו ובטחנו אחד בשני, זה היה מעבר לכדורסל, היינו יחד בתקופות קשות ושרדנו אותן״.
הייחוד של הקבוצה הזו, תחת האימון של פיני גרשון, הוביל אותה לזכייה היסטורית באליפות בעונת 1993־1992. ״בשבוע שעבר הייתי אמור להגיע לארץ לאירוע לכבוד 30 שנה לאליפות, שלצערי בוטל בגלל המצב. כששמעתי מה קרה אצלכם פשוט נשבר לי הלב. אני מכיר היטב את החיים הפשוטים והטובים בקיבוץ, מקום שבו אף אחד לא נועל את הדלתות, וסיפרתי על זה בפגישה השבועית עם הצוות המקצועי בוושינגטון. זה אסון מזעזע שהימם אותי והשפיע עליי מאוד, ואני מתפלל שדברים ישתפרו בקרוב״.
