נושא הסתירות בין לא מעט מפסקיו של הרמב"ם בפירושו למשנה ובין המקבילות שבמשנה תורה, נדון לראשונה כבר בחיי הרמב"ם עצמו, ודיונים לגביהן נמשכו בבתי המדרש עד עצם היום הזה. כפי שמובא במבוא לספר שלפנינו, "על כנפי נשרים: מחקרים בספרות ההלכתית של הרמב"ם", נושא זה הטריד גם את עולם המחקר האקדמי כבר לפני כמאה שנה. החוקרים הבינו שחלק מהפתרון הוא בהבנה שהרמב"ם כתב במשך חייו כמה מהדורות של הפירוש למשנה, שבהן שינה את דעתו בלא מעט נושאים, שינויים שהשתקפו גם במשנה תורה.
רוב המחברים העוסקים בספרות ההלכתית של הרמב"ם ניתנים לשיוך לאחת משלוש קבוצות: אנשי בית המדרש, שהתחנכו על הפרשנות של נושאי הכלים שהודפסו במהדורות השונות של "משנה תורה", ועל דרכי הלימוד שפיתחו גדולי האחרונים ב־300 השנים האחרונות; אנשי העולם האקדמי, המשתמשים בשיטות מחקר מדעיות שפותחו על ידי חכמי מדעי היהדות בתקופה המודרנית; וקבוצה הולכת וגדלה של אנשי אקדמיה שאינם מהססים לשלב את השיטות של בית המדרש יחד עם השיטות המדעיות.
הערה אישית: במשך למעלה מארבעים שנה למדתי גמרא כל בוקר בחברותא עם חברי הרב פרופ' יעקב בלידשטיין ז"ל. יעקב, מתלמידיו המובהקים של מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק, בלט בלמדנותו החריפה וגם היה מגדולי החוקרים האקדמיים של הספרות ההלכתית של הרמב"ם. מחקריו זיכו אותו בפרס ישראל במחשבת ישראל, ובחברות באקדמיה הישראלית למדעים. מחקרים אלו הם דוגמה בולטת לחשיבות הגדולה הטמונה בשילוב דרכי החשיבה של עולם הישיבות עם אלה של האקדמיה. לא פעם העיר לי בצחוק שלמרות הדיונים הרבים שקיימנו במשך השנים, בדרכי החשיבה שלי נשארתי "בחור ישיבה".
הרב ד"ר אדלר, שגם הוא מתלמידיו של הרב סולובייצ'יק, ואף שימש כמה שנים כעוזרו האישי, מצליח גם הוא לשלב בספר שלפנינו את יכולתו כלמדן עם כישוריו כחוקר אקדמי. כחובת גילוי נאות אציין שמחבר הספר ואנוכי מכירים זה כארבעים שנה. הכרנו לראשונה כאשר הוא שימש כר"מ בישיבה התיכונית בבאר־שבע, ואחד מבניי למד אצלו. במשך השנים נפגשנו מעת לעת וקיימנו שיחות על סוגיות שונות במשנה תורה ועל תורת מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק.
בשלות ועצמאות
הספר, שכפי שמעיר המחבר כולל י"ד פרקים לא במקרה, מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון, הכולל מבוא ועוד חמישה פרקים, מבוסס על עבודת הדוקטור שלו, "העקרונות השיטתיים כיסוד לחזרותיו של הרמב"ם (מפירוש המשנה למשנה תורה)", שהוגשה לסנאט אוניברסיטת בר־אילן בשנת 1987. כאמור, נושא הסתירות בכתבי הרמב"ם נדון, וחלק מההסברים לו נעוץ בקיומן של כמה מהדורות לפירושו למשנה. חוקרים הצליחו לזהות הבדלים מהותיים בין ה"מהדורה קמא" ל"מהדורה בתרא", והרב אדלר מצביע על 749 הבדלים. זהו החלק הטכני של המחקר, שאומנם יש בו חשיבות רבה, ואולם הקושי האמיתי הוא לזהות את הסיבות שגרמו לשינויים אלו בפסקיו של הרמב"ם, וכאן תרומתו המיוחדת של המחבר.
אדלר עומד על חמישה עניינים עקרוניים שונים שגרמו לרמב"ם לשנות את פסקיו, וממיין את 749 המקרים לחמש קבוצות, כל אחת על פי אחד העקרונות שהוא זיהה. עיקרון אחד הוא מתן מקום של כבוד לתלמוד הירושלמי; השני הוא עצמאות מבוקרת שהחל הרמב"ם לגלות כלפי תורת הגאונים; שלישי – ההבחנה בין חומר תלמודי אותנטי ובין חומר סתמי ובתר־אמוראי בסוגיות הבבלי; העיקרון הרביעי הוא עימות בין כללי הפסיקה המקובלים ובין הרושם הכללי העולה מן הסוגיה; ועיקרון אחרון – הסתמכות על מנהג מצרים וארץ ישראל.
חמשת הפרקים הראשונים של הספר מוקדשים לבירור חמש קבוצות אלו. דוגמה אחת (פרק ב): "יחסו של הרמב"ם לתורת הגאונים". הרמב"ם התחיל בכתיבת המהדורה הראשונה לפירושו למשנה כאשר היה בן 23, וסיימו בגיל 30. הוא הסתמך לא מעט על כתבי הגאונים שעליהם חונך, ובשלב זה של חייו ראה עצמו ככפוף לפירושיהם ולפסקיהם. ברם, בחיבוריו ההלכתיים השונים אנו מוצאים שהרמב"ם מצהיר במפורש כי הוא דחה את פירושי הגאונים לסוגיות שונות ומחדש באופן עצמאי פירושים מקוריים משלו. זה השפיע כמובן גם על פסיקותיו, והרב אדלר דן ב־36 מקרים שבהם שינוי גישה זו התבטא ב"מהדורה בתרא" לפירוש המשנה ובמשנה תורה.
נורמות לכלל האנושות
בחלק השני של הספר דן המחבר בנושאים שונים ב"משנה תורה", כאשר חלקם מתייחסים לתופעות שמאפיינות את כל הספר ואחרים עוסקים בעניינים נקודתיים. אתייחס לשתי דוגמאות. הפרק השביעי דן ב"משמעות של הביטוי 'נמצא' במשנה תורה". המחבר פותח את הפרק בהלכה מהלכות מלכים (ט, א), שהעסיקה רבים מלומדי ופרשני הספר:
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטווה. הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". נמצאו שבע מצות.
בחיפושים שביצעתי בכלי חיפוש שונים מצאתי פרשנים רבים שדנו רבות בכל משפט ומשפט שבהלכה שלפנינו, חוץ מבמשפט אחד, המשפט האחרון: "נמצאו שבע מצוות". המחבר שלנו מתרכז דווקא במשפט זה: "סיכומו של הרמב"ם … עשוי להיראות מיותר ואף טרחני: ברור לכל בר־דעת כי סכום המספרים שש ואחת הוא שבע". הרב אדלר מצביע על כמה עשרות הלכות שבהן הרמב"ם מביא סיכום דומה של רשימות שונות, ומסיק "שלא סיכום כמותי־מספרי לפנינו אלא סיכום מהותי". האתגר, כמובן, הוא להסביר את מהותו של ה"סיכום המהותי".
תשובת המחבר: "שבע המצוות – לרבות המצווה השביעית (איבר מן החי) שנמסרה לנח ובניו ולא קודם לכן – הן חטיבה אחת שנמסרה, כלשון הרמב"ם כ'קבלה בידינו ממשה רבינו', והן הקובעות את הנורמות הרוחניות והמוסריות לכלל האנושות. לכן כלל הרמב"ם חטיבה זו כגוף אחד באמצעות הביטוי 'נמצאו שבע מצות'". ה"קבלה בידינו ממשה רבינו" יוצרת צירוף של הציוויים לאדם עם הציווי לנח ליחידה אחת של שבע מצוות, שמטרתה לקבוע "את הנורמות הרוחניות והמוסריות לכלל האנושות". הרמב"ם מתאר צירוף זה במשפט הסיכום "נמצאו שבע מצות". בפרק זה דן המחבר בהרחבה בעשר דוגמאות.
תפירות ספרותיות
הדוגמה השנייה שברצוני להתייחס אליה נדונה בפרק י"ב, "משנה תורה כספר אחד ומאוחד". כידוע, "משנה תורה" מתחלק לי"ד ספרים המכסים את "כל דיני התורה". המחבר מצהיר ש"הרמב"ם טרח לתפור כל ספר עם הספר הקודם לו בתכיפות ספרותיות מעשה אומן, עד שהמעבר בין הספרים נעשה חלק ביותר" (מעניין שבעלי התוספות פותחים כמה מסכתות בש"ס באותו סוג של דיון). לגבי שני הספרים הראשונים, ספר המדע וספר אהבה, הדבר בולט. הרמב"ם חותם את ספר המדע בהלכות תשובה, ופרקו האחרון דן בקשר שבין רעיון התשובה ובין "אהבת ה' הראויה". בהלכה החותמת את הפרק ואת ספר המדע כולו כותב הרמב"ם: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי". וכך מתאר הרמב"ם את הספר השני, ספר אהבה: "ספר שני אכלול בו את המצוות שהן תדירות, שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום לזכרו תמיד".
כדי להראות שלפנינו תופעה כללית לוקח אותנו הרב אדלר לסיור לאורכו של משנה תורה, ומראה לנו שכך נהג הנשר הגדול בסוף כל ספר וספר. התפירות שתפר הרמב"ם מלמדות אותנו הרבה על המחשבה שהקדיש לארכיטקטורה של כל החיבור הגדול.
כפי שהעיר פעם פרופ' חיים סולובייצ'יק, "משנה תורה" איננו רק קודקס הלכות אלא גם עבודת אומנות. הרב אדלר מראה לנו בספרו כמה זוויות נוספות שמהן ניתן להעריך עבודת אומנות זו ואת האמן שיצר אותה.
