שלושה שבועות לפני מותו שלח המשורר והמתרגם מאיר ויזלטיר למנחם פרי את קובץ שיריו האחרונים. סמוך לאחר מכן, בחודש מרץ האחרון, הוא נפטר בגיל שמונים ושתיים. כעת יוצא הקובץ ״קעקועים מאוחרים״, הכולל את השירים האחרונים שכתב.
לספרים שנכתבים סמוך למוות יש סגולה שנעדרת לעיתים מאלה שקודמים להם, והיא סגולת הזיקוק, הענווה וחשבון הנפש. כך למשל בשירתם של שני משוררים גדולים שנפטרו בשנים האחרונות, שכתבו את מיטב שירתם בזקנתם: חיים גורי וטוביה ריבנר. גם ב״קעקועים מאוחרים״ אפשר למצוא את הסגולה הזו: בספר כמה שירים נפלאים שעומדים בשורה אחת עם פסגת שירתו של ויזלטיר, ובהם שירי חוכמה, התבוננות ומבט לאחור. ואולם מצויים בו גם שירים רבים שאינם חורגים מהגיגים בשורות קצרות. קריאה ב״קעקועים מאוחרים״ מאפשרת מפגש עם משורר גדול, על מכלול היפה והפגום שביצירתו.
ויזלטיר היה אדם משכיל ופיקח, שקנה בצדק את מקומו החשוב בשירה העברית. כמשורר בן הדור שלאחר אלתרמן הוא ניסה בכל מאודו לרחוק מהפאתוס ולא לרגש את הקורא אלא לעמתו עם מציאות חייו. החיפוש אחר ריאליזם מאפשר מבט חריף אל הכיעור; שירתו חפה מכל סנטימנטליות או מניפולציה רגשית, ויש בה שירים רבים שמציגים את המציאות והמצב האנושי בעירומו.
המבט הזה מציב את הכוח והבעייתיות בשירתו, שיש בה גסות רבה ותחושת כפילות בין חמדה ופיכחון נוכח העולם הזה. יש בו שירים הנזכרים במעשי אהבים מגיל הנעורים וכמה שירי ילדות נוגעים ללב, המתארים את הפער בין החיים כפעוט חסר דאגות מול המוות שפוקד את אביו באותה עת בחזית הרוסית של מלחמת העולם השנייה, ויחד איתם שירים פחות חכמים ומרגשים, שיש בהם אף זלזול וגסות (כמו למשל בשיר ״התל אביביות״).
ויזלטיר הוא אולי המשורר החילוני ביותר שכתב בעברית, לא כהגדרה סוציולוגית אלא כתפיסה שאין כמעט דבר מלבד הנראה לעין. לפרקים שירתו של ויזלטיר נראית כחד־ממדית, כאילו יש בה רק מה שכתוב בה; אך ויזלטיר הוא אדם חכם כל כך עד שהעושר התרבותי שהוא חי בו נוטה להסתיר זאת. ויחד עם זאת, ״קעקועים מאוחרים״ – שיש בו כמה וכמה שירים מצוינים ואף נוגעים ללב (כמו השיר האחרון שכתב בחייו, המצורף בזה) – לא נכלל בעיניי במיטב שירתו.
שָׂרוּעַ עַל גְּחוֹנִי אֲנִי שׁוֹמֵעַ / קוֹל אֱלֹהִים הַמִּתְהַלֵּךְ בַּגָּן / קוֹרֵא: אָדָם, אָדָם / קוּם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצֵךְ, מוֹלַדְתְּךָ, בֵּית אָבִיךָ / לְאֹרֶךְ הַמִּשְׁעוֹל הַמִּתְפַּתֵּל / אֶל כָּל הַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר אֶרְאֶךָּ. // וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ: לֹא וְלָא / כְּבָר לֹא אֵלֵךְ מִפֹּה לְשׁוּם מָקוֹם / פֹּה אֶתְפַּגֵּר, פֹּה אֶקָּבֵר / בָּאֲדָמָה הַזֹּאת אַרְקִיב עַד שֶׁאַלְבִּין / וּמַצֵּבָתִי אַט תְּכֻסֶּה בְּחוֹל דָּקִיק / עַד שֶׁאֶהְיֶה תְּלוּלִית שְׁפוּפָה וְתוּ לֹא.
