בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ולאחר שפרסם את הנובלה המרשימה שלו "הזר", סבל אלבר קאמי מהתקפי שחפת תכופים, והרגיש כמו "גרגורי סמסא לאחר השינוי האנטומי שאין ממנו חזרה. שכוב על גבי, או לכל היותר על צדי, מצוי סגור בחדרי". כך כותב רן יגיל בשמו של הסופר ובגוף ראשון, בספרו "קאמי".
ההשוואה שעושה יגיל לסמסא, גיבור "הגלגול" של קפקא, אינה מקרית. קפקא וקאמי, שניים מגדולי הספרות העולמית במאה העשרים, היו שניהם חולי שחפת וחוללו בכתיבתם קסמים. "הזר" שינה את פני הספרות העולמית והעניק לה ממד חדש, ממש כמו "הגלגול" של קפקא או "החוטם" של גוגול לפניהם. אפשר להשוות בין קפקא וקאמי גם בזכות העובדה ששניהם עסקו ביצירותיהם במוטיב המשפט, איש איש בדרכו ולפי תפיסתו הספרותית. קפקא ברומן הידוע שלו "המשפט", וגם קאמי ב"הזר", שבחלקו עוסק במשפט שנערך לצרפתי מרסו על רצח הערבי "בגלל השמש".
בספרו, יגיל שם דגש רב יותר על ההשוואה שבין קאמי לסופר הנודע ג'ורג' אורוול מאשר לזו עם קפקא, ומוצא נקודות דמיון גם ביניהם. וכך כותב יגיל, בשם קאמי, על אורוול: "שנינו שחפנים, מבקרי הקומוניזם החריפים שבאו מן השמאל וכאבו את האכזבה, ושנינו מתנו בגיל 46".
יגיל אוהב לכתוב מגרונם של אושיות תרבות צרפתיים. לאחר "ז'אק", נובלה שפרסם לפני 25 שנה והעוסקת בחייו של השאנסונר הבלגי־צרפתי הנודע ז'אק ברל, מגיע תורה של הנובלה על קאמי. כמו ברל, גם קאמי היה מהגר, נטע זר בתרבות הצרפתית, שהצליח להיטמע בה בצורה מושלמת כמעט ולהפוך לדמות נערצת. ברל היה בלגי, פלמי ליתר דיוק, שעקר לצרפת. ואילו קאמי היה צרפתי שנולד באלג'יריה והיגר לצרפת. הזהות הכפולה שלו השפיעה על חייו, במיוחד לאחר פרוץ המרד באלג'יריה, שהפך את קאמי למעט דואלי בתחושותיו, עד שהצהיר ביחס למעשי הטרור של המחתרת האלג'יראית: "אני מאמין בצדק, אבל לפני הצדק אגן על אימי". גם ברל וגם קאמי נפטרו בגיל צעיר; קאמי נהרג בתאונת דרכים בגיל 46, ואילו ברל מת ממחלה בגיל 49. במידה זו או אחרת, שניהם התקבעו בזיכרון כצעירים לנצח.
כמו הרומן "ז'אק", גם "קאמי" כתוב בגוף ראשון. זהו מונולוג אוטוביוגרפי ואסוציאטיבי, אם כי סדור בדרכו, שבו קאמי מגולל כביכול את סיפור חייו ומותו ממרחק העל־זמן שבו הוא נמצא, 63 שנים לאחר מותו (קאמי נהרג בתאונה בתחילת 1960, ובספר הוא דוחה בשאט נפש את השמועות שכביכול התאבד). יגיל אימץ את המודל של ספר זיכרונות שנכתב לאחר המוות, והנובלה שלו מזכירה במידת מה את הרומן של מאשאדו דה־אסיס הברזילאי, "זיכרונותיו של מת", שפורסם בשנת 1881 וראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1987, וגם את "זיכרונות שלאחר המוות" של הצרפתי פרנסואה־רנה שאטובריאן, שראה אור אף הוא במאה ה־19, אם כי 32 שנים לפני כן, ושיגיל אף מזכיר בספרו. סביר שדוגמה זו הייתה נר לרגליו של יגיל יותר מאשר זו של דה־אסיס.
הקומוניסטים לא סלחו
יגיל עורך השוואות בין קאמי ובין היוצר והפילוסוף הצרפתי המהולל ז'אן פול סארטר. בתחילה קאמי ראה בו ידיד לכל דבר ואף מעין אח בוגר (סארטר היה מבוגר ממנו בשמונה שנים), אולם בהמשך מערכת יחסיהם הפכה מורכבת וטעונה. "היינו הפכים שהשלימו זה את זה", כותב יגיל בשם קאמי.
קאמי קרא את "הבחילה", ספרו הידוע של סארטר, עוד כשחי באלג'יריה, התפעל ממנו מאוד וכתב מאמר על הספר. "זאת הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את הקול שלי שכנגד… 'הבחילה' סינוורה אותי. סוף סוף גיליתי רומן ששווה להפוך ולהפוך בו ולהתווכח עמו". גם סארטר התפעל בהמשך מ"הזר" של קאמי, שראה אור ב־1942, ופרסם מסה משבחת עליו שסייעה מאוד לספר לפרוץ לתודעה הציבורית. "הוא הבין את יצירתי עד הסוף באופן סימביוטי, עד כדי כך שהרגשתי… כאילו הוא מקנא שהוא עצמו לא כתב את 'הזר'", כותב יגיל בשם קאמי.
לאחר שקאמי עקר לפריז הרבו השניים להיפגש על גדות הסן, התיידדו, ושררה ביניהם הערכה רבה. יגיל עומד על נקודות הדמיון והשוני ועל והסיבות ליריבות שצמחה בין שני הסופרים והוגי הדעות האלה, שבחייהם ובמותם לא נפרדו בעיני הביקורת, כאילו באו יחד לעולם כתאומים אקזיסטנציאליסטים. למרות פוריותו הגדולה של סארטר כסופר וכמסאי, קאמי הקדים אותו בשמונה שנים בזכייה בפרס נובל, וכבר בגיל 44, בזכות יצירות כמו "הזר", "המיתוס של סיזיפוס", "הנפילה", "גלות ומלכות", "האדם המורד" וכמובן "הדבר" (שחזר לתודעה ביתר שאת בימי מגפת הקורונה), והוא הסופר הצעיר ביותר שזכה בפרס הזה מאז רודיארד קיפלינג. "המפרי בוגרט של הספרות" כינו אותו, בגלל הצילום המפורסם עם הסיגריה השמוטה בזווית הפה.
יגיל רואה בקאמי, ובצדק, סופר אסתטי יותר מאשר סארטר, שכונה "מצפון העולם" והאמין שיש לו "מונופול על החוכמה". "נולדתי במזל סופר… היה לי אורך ורוחב של מגרש כדורגל בכתיבה שלי. לוֹ היה אורך ורוחב של מגרש גולף. איזו כמות של יבול עמקני ואיכותי. אבל אסתטית – הייתי יותר מפותח ממנו, וזה מה שקובע בספרות", הוא כותב בשם קאמי.
היריבות בין השניים פרצה לא בשל קנאתו כביכול של סארטר בקאמי על כך שהקדימו בזכייה בפרס נובל (סארטר דווקא גילה אבירות והצהיר שאין מתאים מקאמי לזכות בפרס), אלא לאחר שקאמי פרסם מאמר ביקורת נגד סארטר, וזה גמל לו כששחט את ספרו החשוב "האדם המורד", שהוא אחד החשובים שבספריו. סארטר היה קומוניסט, ו"האדם המורד" היה לצנינים בעיני הקומוניסטים, שמתחו ביקורת חריפה על קאמי. זאת על אף, או דווקא משום שבעברו היה חבר התנועה ואביר הרזיסטנס – תנועת המחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה – ועורך כתב העת "קומבה", שהטיף למאבק בנאצים. קאמי העלה את חמתם, מכיוון שנטש את התפיסה הקומוניסטית ובחר בזו ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית. עם זאת, כל חייו ניסה קאמי, ובצורה מעט לא מובנת, להתנער מתיוגו כאקזיסטנציאליסט. יגיל עצמו, כמדומה, מתפלא על כך ושואל בשמו בספר: "אם אינך אקזיסטנציאליסט, אז מה אתה כן?"
היריבות ביניהם החריפה כאשר בת זוגו של סארטר, הסופרת סימון דה־בובואר, שחיזרה בעבר לשווא אחרי קאמי, סגרה איתו חשבון בספרה "המנדרינים", רומן־מפתח שדמותו של אחד מגיבוריו מבוססת על קאמי.
אירופה השבויה שהשלימה עם גורלה
"קאמי" עוסק גם בסוגיות אחרות בחייו ובתפיסת עולמו של קאמי. יגיל מספר על העוני הרב שבו גדל קאמי, במשפחה שהוא היה היחיד בה שידע קרוא וכתוב. עובדה זו לא מנעה ממנו להפוך לאיש רוח, פילוסוף האבסורד, וסופר בעל שיעור קומה. הוא עוסק גם ביחסיו המורכבים עם הכתיבה בסוגות השונות (פרוזה, מסה, עיתונאות ומחזות), ביחסיו המורכבים אף יותר עם נשותיו ואהובותיו הרבות, ובמחאה שלו נגד עוולות שנגרמות לאדם הקטן, וגם לאלו שנעשו ליהודים, שאליהם הרגיש קרוב במיוחד ואף נהג להזהיר אותם מפני הגסטפו.
"ברחוב לא היה איש", הוא מתאר את פריז בימי המלחמה, "בדקו תעודות. מדי פעם אזעקה… פגשתי יהודים וחצי יהודים. למי שאפשר אמרתי לעזוב, לעזוב מיד! תכף הגסטפו יהיה כאן". הסבר לתמיכתו של קאמי ביהודים אפשר למצוא בריאיון שהעניקה בשעתו בתו קתרין לאילת נגב, שבו הצהירה שאימה פרנסין, אשתו של קאמי, וגם סבתה, היו למעשה יהודיות אלג'יראיות, וגם היא רואה עצמה כיהודייה.
הנובלה גם מרחיבה בסוגיית המרד האלג'יראי נגד השלטון הצרפתי, מרד שיצר דילמה לא קטנה אצל קאמי, ובגינו זכה לביקורת מימין ומשמאל על כך שאינו מגלה מספיק מעורבות בנושא, אף שהוא בהחלט הביע את דעתו נגד הוצאות להורג מצד אחד ונגד הטרור מצד שני. אחד הציטוטים שלו בנוגע לטרור האלג'יראי ולטרור בכלל יפה אולי גם לימי המלחמה הללו. וכך כותב יגיל, תוך שהוא מתבסס כמובן על אמירותיו של הסופר הצרפתי: "המצב המידרדר באלג'יריה גרם לי כאב לב נורא… למרות זאת… תמיד סברתי שטרור הוא טרור הוא טרור, גם אם הוא נעשה בידי ערבים מדוכאים. מי שרוצח נשים וילדים חסרי אונים, מעכב מבחינתי את המרד ולא ממריצו". ועוד: "תמיד גיניתי את הטרור. אני חייב לגנות גם טרור שפועל בצורה עיוורת, ואשר יכול לפגוע באחד הימים באמי או במשפחתי".
ספרו של יגיל הוא מעין רומן אוטוביוגרפי, מעין תחליף או המשך לרומן הלא גמור "אדם הראשון", שקאמי לא הספיק לסיים, ושאותו לקח איתו לנסיעתו האחרונה, שם נמצא טבול בדמו לאחר שנהרג בתאונה. "אדם הראשון" אמנם התפרסם בהמשך, אבל יגיל כותב לו מעין וריאציה אישית משלו. בכתיבת הנובלה הקצרה הוא הולך בדרכו של קאמי, שאף הוא דגל בתמצות.
יגיל שולט בחומרי חייו של קאמי וגם במה שנכתב עליו לאחר מותו. במיטבה, הנובלה חודרת לראשו של קאמי ומדברת מגרונו, ואפשר לאהוב את הסצנות שבהן יגיל מנסה ממש לדבר בקולו של קאמי, למשל בקטע הבא על ימי שלטון וישי ומלחמת העולם השנייה: "על שערי פריז רבץ מנעול כבד. ניתן היה לראות את עיר האורות החיה רק מבעד לחריץ שאפשר השלטון הנאצי… היינו שבויים שלהם. אירופה הייתה שבויה בידיהם. העיר לבשה את פרצוף השבויה שהשלימה עם גורלה".
יגיל מגולל את העלילה בצורה כרונולוגית, תוך שהוא שומר על הסגנון הפרוזאי האישי. פה ושם היה אפשר אולי לסדר את הקלפים מחדש ואף לערבב ביניהם. הנובלה סובלת גם מאי־אלו חזרות. למשל ההשוואות עם אורוול, ונטיית הקהל להתייחס לרומנים שניהל קאמי עם נשים במקום לרומנים שהוא עצמו כתב. אך אפשר בהחלט לומר שכל מי שאוהב את יצירתו המשובחת של קאמי, עשוי למצוא עניין רב גם בספר האחרון שהוא כתב כביכול מעולם המתים ושהובא לדפוס על ידי רן יגיל.
