"החלטנו ללכת לעזור לחקלאים בעוטף כדי לנצל את הזמן", הסבירה סגן הודיה (22), בזמן שהיא נפרדת לרגע מחיילות וחיילי מחלקתה שהיו בהפוגה קלה מהקטיף בעוטף, שאליו נרתמו במהלך אחד מימי הפסקת האש. היא צועדת לעברנו לבושה במדי ב', נשק על כתפה וכיסוי ראש שמעיד על סטטוס די חריג בנוף השירות הסדיר במערך הלוחמה. הודיה משרתת כמ״מ בגדוד הרעם, הגדוד הרקטי היחיד בצה"ל, השייך לחטיבת עוצבת אש 282 בחיל התותחנים.
כבר במפגש הראשוני איתה, קשה לפספס את הקרבה וההערכה ששוררות בינה לבין חייליה, דבר שלדבריה התעצם עוד יותר מתחילת הלחימה. "אנחנו עושים הכול ביחד, קמים ביחד, מכינים ביחד ארוחת בוקר, מצחצחים שיניים זה לצד זה ויש גם את כל ארוחות השבת שמקרבות בינינו, אז קשה לא להתנהג כמשפחה". ולמרות זאת, עולה שאלה די מתבקשת, מה קורה עם הנוהל הצה"לי של היררכיה ברורה בין קצינים לפקודים. "אני חושבת שזו דרך נכונה יותר לפקד, מתחילת הדרך שלי בצבא לא תמיד היו לי מפקדים שראו אותי עד הסוף או קראו אותי בצורה הנכונה. לעומת זאת אלה שכן ראו אותי, הם אלו שהצליחו לקדם ולדחוף אותי – וזה הודות ליחס הקרוב.
"עכשיו, בתוך לחימה עוד יותר ברור לי שזה נכון להיות חלק מהם. אני הרי חווה איתם את כל מה שהם חווים, בין שזה חברים שנפלו או נחטפו, ובין שזה להיות בניתוק מוחלט מהמשפחה ומבני הזוג שנמצאים בבית או בלחימה בלב עזה. יש לי חיילות שהוצאתי לכמה שעות להתרעננות עם המפקדת שלהן בבית קפה כדי שישבו רגע לדבר. יש חיילים שזה מסתכם איתם בשיחה אישית, אחד על אחד. פשוט להבין מה עובר על החייל ובעיקר להכיל ולחבק. ויש לי גם חייל שחברה מאוד טובה שלו הייתה חטופה ועכשיו היא חזרה וזה עוד רגע שאני שמחה בשמחתו".
גם היא עצמה איבדה אנשים יקרים בלחימה, "אני איבדתי כמה חברים. חלקם היו איתי בבה"ד 1. אחד היה חבר מאוד טוב של בעלי, שהכרתי היטב. אבל היה ברור לשנינו מהרגע הראשון שממשיכים להילחם ומרימים את הראש לזכרו, להמשיך את המורשת שלו".
בעלה של הודיה, אלעד, שאיתו התחתנה באוגוסט, גם כן משרת כמ"מ ביחידה קרבית וכעת נמצא בלחימה בתוך שטח הרצועה. היא מספרת שבשמחת תורה שניהם היו בבית הוריו המתגוררים באזור המרכז. "כששמענו את האזעקה הראשונה הסתכלנו אחד על השנייה ואלעד אמר לי, 'הודיה, זה חריג שיש אזעקות, בואי נפתח את הטלפון'. הדלקנו את הטלפון וישר הבנו מה קורה. נסענו הביתה בטיל, ארזנו דברים, נפרדנו בצומת קסם וישר הגעתי לבסיס". הצעד הבא שלה היה לנסוע דרומה. "לקחתי איתי עוד לוחם, העמסנו תחמושת חיה ויצאנו לדרך". היא מוסיפה שכבר בדרכה לבסיס קיבלה הודעת הקפצה רשמית. "פרשנו את המשגר באחד מהקיבוצים בדרום, היינו המשגר הראשון בגדוד שהיה מוכן לפעולה".
קיבלתם גם ידיעות על מה שקורה מסביבכם תוך כדי?
"כן. גם השתתפנו בקרבות בעוטף וסייענו ללוחמים באש. הפעולה הראשונה הייתה יחד עם כוח של גולני שזיהה חוליה של נ"ט ממש על גבול הרצועה. הם העבירו לנו את המידע ועוד לפני שהחוליה הצליחה לעבור את הגדר, הורדנו אותה".
הודיה וחייליה משגרים מתחילת הלחימה רקטות מסוג "רומח" שמסייעות לכוחותינו שנקלעים למארבי מחבלים ברצועה ובתקיפת מטרות טרור בעזרת ירי מדויק. עובדה מעניינת היא שזו הייתה הפעם הראשונה שהצבא מנצל את האמל"ח הזה מאז מלחמת לבנון השנייה. "הרגשנו שאנחנו ממש עושים היסטוריה. המלחמה תפסה אותנו באמצע אימון על משגרי הרומח, בדיוק התחלנו להכשיר את המפקדים לעבודה על המשגר החדש והמערכות החדשות, ואפילו בשבוע שלפני המלחמה הקמנו כבר משטח אופרטיבי לכל הכלים, ממש לפי סדר יציאה למלחמה". הודיה מציינת גם שהפעם הראשונה שהם תרגלו משימה באופן מלא על הרומח הייתה במלחמה. "תוך כדי הלחימה היו אנשים שעוד היו להם פערים מקצועיים, והצלחנו להסמיך אותם תוך כדי תנועה".
"לקחתי איתי עוד לוחם, העמסנו תחמושת חיה ויצאנו לדרך. השתתפנו בקרבות בעוטף וסייענו ללוחמים באש. הפעולה הראשונה הייתה יחד עם כוח של גולני שזיהה חוליה של נ"ט ממש על גבול הרצועה, והורדנו אותה"
לא היה חשש שההכשרה שנקטעה תשבש ברגע האמת את השיגורים?
"אני חושבת שהרגע הזה תפס אותנו מספיק מוכנים בשביל להיות הפלוגה הראשונה שהייתה מוכנה לירי בשטח, וזה מעיד הרבה".
הודיה מספרת שבמהלך הלחימה הגדוד שלה גם סייע לכלל החטיבות המתמרנות. "בכל ערב הטלפונים במרכז הפיקוד צלצלו בלי הפסקה. ערב אחד קיבלנו מטרה דחופה של חוליית מחבלים ששהתה במחסן אמל״ח, במהירות שיא תכננו את המטרה, והצלחנו לפגוע בדיוק במחסן עם התחמושת – הנזק שרואים מהפיצוץ היה עוצמתי בטירוף ולא נשאר מקום לתהיות מה קרה למחבלים ששהו בו".
את הודיה אומנם פגשנו כבר עם שני "ארונות" על הכותפות, אך יציאה לקצונה לא תמיד הייתה מובנת מאליה מבחינתה. "בהתחלה לא רציתי לצאת כל כך לקצונה ומי ששכנע אותי היה מפקד היחידה שלי שפשוט בא ואמר לי 'צריך אנשים כמוך. את חוזרת לחברים שלך ואם צריך להילחם על משהו אני יודע שאת תילחמי בשבילם'. הבנתי אז שלפעמים לתת את הקול השונה זה מה שעושה את כל ההבדל. אני חושבת שמה ששכנע אותי בסוף זה שאני בקשר מאוד קרוב איתם וחשוב לי לדאוג להם".
היא מוסיפה שמבחינה זוגית, עלתה השאלה בינה ובין אלעד אם זה משהו שמתאים לעשות. "דיברנו על זה הרבה. עוד לפני שיצאנו לקצונה והתחתנו, שנינו החלטנו שאין מצב שאנחנו מוותרים על ההזדמנות הזאת לתרום לביטחון של מדינת ישראל, גם אם זה אומר בשנה־שנתיים הראשונות של הנישואין נידרש לוותר על חיי נוחות. הגענו להחלטה שאנחנו מסכימים לוותר על דברים מסוימים כי מבחינתנו יש פה משהו שהוא יותר גדול וחשוב. יש לנו עוד את כל החיים להיות ביחד".
אחד האתגרים הגדולים שהיא מעידה עליהם, בעיקר בימים אלה הוא הניתוק הכמעט מוחלט ביניהם מאז שמחת תורה. בין כל המשימות הם זכו להיפגש פעם במסגרת אישור תוכניות אש לקראת התמרון הקרקעי בעזה, שבה תיאמו יחד עם עוד גורמים נוספים מטרות, תמונות מודיעין ומארבים פוטנציאליים. מתחילת הלחימה הגדוד שהודיה מפקדת בו גם מסייע ליחידה של בעלה בירי רקטי מדויק, בעת לחימתו ברצועה.
כאן הצטלבה הדרך שלכם בלחימה, אבל האם היית אומרת שיש גם חפיפה בחוויות שלכם מהצבא?
"ברור. לאורך כל ההכשרה, ובעצם כל המסלול שעברנו בצה"ל, היינו ממש מקבילים. התגייסנו יחד, עשינו טירונות במקביל וגם אימון מתקדם וקורס מפקדים. אז ממש שיתפנו חוויות ודילמות וכל מיני דברים שקרו לנו וגם באמת הצלחתי להבין אותו, כי אני יודעת מה זה לנווט בלילה לאורך 20 ק"מ עם תיק גדול על הגב ולהיות מתוסכל מזה שפספסת נקודה. אנחנו בעצם חיים את אותה השפה, את אותו העולם, זה דווקא נחמד".
"היום יש בנות שנלחמות בעזה והן עושות עבודה מדהימה, וישנן הטנקיסטיות שנתנו עבודה יוצאת מן הכלל בשבעה באוקטובר – הן הוכחה חיה לכך שצדקנו"
אומנם כל עוד התותחים רועמים החיים שאחרי השחרור נראים רחוקים, אבל אלעד והודיה כבר חולמים על טיול גדול, לימודים ואפילו ילדים. "אני כנראה אחזור לחקלאות כי פשוט התאהבתי בדבר הזה בשנת שירות. אולי ללמוד אגרונומיה או פשוט ללכת לעבוד בזה קצת אחרי הצבא. זה משהו שאני יודעת שאחזור אליו בוודאות. קשה לתאר את הסיפוק שאני מרגישה עד היום כל פעם שאני נוסעת בכביש שש וצופה במטע האבוקדו העצום שנטענו לפני כמה שנים. אולי זה גם השפיע על הבחירה להביא את החיילים עכשיו בהפסקת אש לסייע לחקלאי העוטף".
סגן הודיה נולדה וגדלה ביישוב אפרת שבגוש עציון, ויש לה אח אחד הגדול ממנה בשנה ומשרת בחיל המודיעין, וארבע אחיות צעירות ממנה שאחת מהן נמצאת כעת בקורס קצינים. היא התחנכה באולפנת נווה־חנה, וכמו רוב הבנות בכיתה י"ב התחילה אז לחשוב מה היא מתכוונת לעשות בשנה הבאה: שירות לאומי או גיוס לצבא. "אבל לפני כן", היא מוסיפה, "הייתה השאלה האם אני עושה משהו אחר קודם". במהלך שנות התיכון היא למדה במגמת חקלאות והספיקה להתנדב בארגון השומר החדש, לכן החליטה שלפני שהיא עוברת לשלב הבא, היא מעוניינת להמשיך לתרום בתחום הזה. בשנת השירות שלה שהייתה בשומר החדש היא גם פגשה את אלעד. "היינו במטע זיתים ברביבים. זה מטע הזיתים הכי גדול בארץ, וזה היה בשבועיים הראשונים בשנה, כשעדיין לא היינו מחולקים לקומונות. אחד המדריכים אמר לנו לבחור מישהו שעדיין לא דיברנו איתו ולעבוד איתו כל הבוקר, ואני הצטוותּי לאלעד. התחלנו לעבוד ולדבר ומאז לא הפסקנו", היא מעידה כשחיוך על פניה.
תוך כדי שנת השירות הבינה הודיה שהיא מעוניינת להתגייס. "לא ראיתי סיבה מספיק טובה למה שחוק גיוס החובה לא יחול עליי וגם הבנתי שזה התור שלי להיות זאת ששומרת על הבית, ורציתי לעשות את זה בתור לוחמת. דווקא כי אני גרה באפרת, שבה חוויתי כל חיי את החיילים ששומרים עלינו כל הזמן, היה לי חשוב לגמול לכל אלו שאפשרו לי לחיות חיים רגועים.
"הסיסמה שמלווה את דרך החינוך באולפנה היא 'חירות זאת אחריות' ואני מאמינה שזה דבר מאוד נכון. כשהסיבה שבגללה את בוחרת לעשות משהו מספיק טובה וברורה, אז התרומה שלך תהיה מדויקת ואיכותית בהתאם. אני גם חושבת שרק אם פורשׂים בפנייך את כל האופציות ומספקים לך מספיק מידע על כל אפשרות, רק אז את מסוגלת להבין את השיקולים במלואם, את היתרונות והחסרונות בכל דבר, ובסופו של דבר לבחור במסלול המתאים ביותר בשבילך".
בגיוס של הודיה לחטיבת התותחנים היא גם ממשיכה את דרכו של סבא, יעקב חבובא. "סבא שלי נלחם במלחמת יום כיפור כחלק מחטיבת התותחנים בגדוד 405 והוא ממש התרגש והתלהב כשהתגייסתי לתותחנים. כשאני באה לבקר אנחנו מדברים הרבה על זה. בדיוק ציינו חמישים שנה למלחמת יום כיפור והוא סיפר לי על חוויות וקשיים מהמלחמה, שבדיעבד אני מבינה שגם אנחנו עוברים אותם כרגע".
יש אחרייך עוד אחות שיצאה לקצונה. את חושבת שבמקום מסוים פרצת דרך בשביל אחיות שלך?
"אני בטוחה שכן. אם כי בהתחלה קצת הפחיד אותן המסלול הקרבי שאני עברתי ולכן גם הסברתי להן שיש עוד מסלולים ועוד תחומים. אבל אני בטוחה שזה פתח להן שער לעולם הזה, ואני גם בטוחה שזה מסלול שהן יבחרו בו, כי הן מבינות שאין סיבה שלא. האחות שיצאה לקצונה לומדת דף יומי כל יום, מקפידה על תפילות והולכת רק עם חצאיות, והצבא מאפשר לה את כל הדברים האלה. אז באמת אין סיבה לא לבוא ולתרום במקום הזה".
הוריה עודדו אותה ותמכו בגיוס שלה ללוחמה, דבר שקצת הפתיע אותה. "הם הבינו שזה משהו שחשוב לי וזה גם חשוב מאוד למדינה. זו תקרת זכוכית שבשנים האחרונות נשים מנסות לנפץ, שהן יכולות להיות לוחמות ואפילו לוחמות טובות". היא בכל זאת מעידה שיש אנשים שהגיוס שלה כלוחמת לא עבר להם כל כך חלק בגרון. "פשוט לא התייחסתי לזה וידעתי שזו הדרך שלי ושכך אני רוצה לתרום למדינה".
ובכל זאת, יש לא מעט אמירות שאומרת שלוחמות לא מסוגלות להגיע לאותם הישגים כמו לוחמים בשטח.
"אני חושבת שלאמירות האלה פשוט אין שחר. יש לי עוד חברות שהן לוחמות והיו לנו חיכוכים בחבורה הקרובה סביב הגיוס שלנו ללוחמה. התשובה שלנו היא שבסוף צה"ל צריך את הכוח הזה. אם אני אתגייס לחי"ר גבולות או לתותחנים או לכל מקום אחר שפתוח בפני נשים, יותר גברים יוכלו להתגייס למקומות אחרים ולתרום שם. היום יש בנות שנלחמות בעזה והן עושות עבודה מדהימה, וישנן הטנקיסטיות שנתנו עבודה יוצאת מן הכלל בשבעה באוקטובר – הן הוכחה חיה לכך שצדקנו. ואם מישהו הטיל ספק בפרויקט הזה או באומץ שלהן או ביכולת שלהן לתפקד, אז הייתה פה הוכחה ניצחת. אני חושבת שאנחנו הולכות ומוכיחות את היכולות שלנו כל הזמן, ועוד ילכו ויפתחו תפקידים לנשים כי בסוף זה עובד".
כאשר מוזכרת הביקורת על חוסר ההקשבה של הדרגים הגבוהים לתצפיתניות ולבכירות באמ"ן וב־8200 בכל הנוגע לאזהרות שהן העלו, עולה השאלה האם גם היא מרגישה לפעמים שפחות מקשיבים לה, בגלל היותה אישה במערכת גברית כל כך. "יכול להיות שבמקומות אחרים זה אולי שונה, אבל פה אני מרגישה שמאוד סומכים עלינו ועל שיקול הדעת שלנו, ובכלל רואים שנשים הן עוצמה מטורפת במערכת הצבאית. אנחנו גם שתי קצינות ביחס לקצין אחד ואנחנו לגמרי פלוגה מובילה בגדוד. לפעמים אני מרגישה שמקשיבים לנו יותר כי יש לנו ראייה קצת אחרת. באופן כללי לנשים יש הבנה אחרת של המציאות וקור רוח מטורף בקבלת החלטות. גם במהלך הלחימה אני רואה שלוקחים בחשבון את שני הקולות".
היא מזכירה פריצת דרך נוספת של נשים בצבא, שבמסגרתה זומנו שלוש חיילות לגיבוש המשך ביחידת 669 ושלוש נוספות לגיבוש המשך ביחידות יהלום. "באופן אישי זה ממש מרגש אותי. אני חושבת שאם עושים את ההתאמות לתפקיד ומבינים איך אפשר לעשות את זה, נשים יהיו כוח אדיר בלוחמה וכוח עוד יותר אדיר במודיעין. בכל מקום שהן יגיעו אליו הן יתרמו, בחשיבה שהיא קצת אחרת ובזכות תכונות אישיות שלהן שעד עכשיו התפספסו". הודיה גם מספרת שהיא מכירה באופן אישי את אחת הבנות שהגישה את העתירה לבג"ץ כששירתה איתה בתותחנים. "לדעתי נראה את המגמה של שילוב נשים מתרחבת – בצה"ל ובמקומות עבודה ובמקומות רבים נוספים, שהן חסרות בהם. אני חושבת שזה נכון, מבורך וחשוב".
מה היית אומרת לצעירות דתיות שרוצות להתגייס למסלול ללוחמה אך חוששות?
"בשבילי להיות לוחמת זה אומר לעשות משהו משמעותי ופשוט להגן על הבית, ולדעתי מי שמרגישה ככה, שתגשים את השאיפה הזאת. ואם תצטרכי לשבור בשביל זה תקרות זכוכית או כל דבר שצריך, פשוט תעשי את זה. זה אפשרי".
למה את חושבת שיש התנגדות כל כך גדולה לגיוס בנות ללוחמה בציבור הדתי?
"אני חושבת שקשה לשנות תפיסה וקשה להתרגל לשינויים, במיוחד משום שלאורך ההיסטוריה תמיד הגברים הם אלה שנלחמו. לעומתם היו בנות לוחמות שהיו כמו קרן אור בתוך האפלה, כמו יעל שתוקעת לסיסרא את היתד בראש או דבורה הנביאה שהובילה גברים בלחימה. אני מבינה שהצבא מאוד זהיר בנושא משום שהוא רוצה להיות הכי מקצועי, ולכן הוא גם מרגיש צורך לקבוע שאין אצלו מקום לאפליה מתקנת, כי בפועל אנחנו צריכים לנצח. אבל אני כן חושבת שהלוחמות מוכיחות שבפועל, אנחנו מנצחות. אגב גם במלחמת העצמאות היו לוחמות, ואני אישית גדלתי על הסיפור של כפר־עציון שבו היו לוחמות שנשארו להילחם. אני מבינה שזה לא פשוט להכניס את זה לתוך תבנית ולתוך הכשרה, אבל בסופו של יום אנחנו שם לתת את העבודה. אני חושבת שהביצועים שלנו במלחמה הזאת יעזרו להרבה אנשים לשנות את התפיסה ואת נקודת המבט שלהם בנושא".
