שניים מתלמידיו של ד"ר יובל ריבלין – רכז מגמת הקולנוע בתיכון הימלפרב בירושלים – נהרגו בקרבות בחודשיים האחרונים. סרן אריאל רייך ז״ל וסמ“ר דביר ברזאני ז״ל. לאחר נפילתם נחשפו סרטי הגמר שלהם, שיצרו עם חבריהם לכיתה. בסרטו הקצר “הטלפון״ של אריאל רייך, מהדהדת התהייה האם ביכולתו של אדם לשנות את גורלו וסרטו של דביר בראזני “לברוח" עוסק בחרדה של בחור צעיר טרום גיוס. "הקולנוע אפשר להם להתמודד עם הפחדים ועם המורכבויות שכרוכות בחיים בחברה הישראלית״, אומר ריבלין, ״הצד האמנותי והיצירתי היה חשוב להם לא פחות מאשר להיות חיילים טובים ובמובן מסוים השירות הצבאי בנה אצלם שכבה נוספת של זקיפות קומה. היצירה סללה עבורם דרך בתהליך ההתבגרות ובאמצעותה הם נאלצו לקבל הכרעות שהן מעין לקיחת אחריות על המצב. בשני הסרטים, הגיבורים עוברים תהליך מדמויות פסיביות לדמויות שפועלות בעולם, גם במובן של להיות מודע לסכנות שבעולם״. באופן טרגי, שני הסרטים עוסקים כל אחד בדרכו בהתמודדות עם פחד, בדגש על פחד מוות.
שני בוגרים נוספים של תיכון הימלפרב הם ענר שפירא ז״ל שנהרג במיגונית ברעים לאחר שהציל רבים וסמ״ר שחר פרידמן ז״ל שנפל בקרב בצפון הרצועה. שניהם יצרו עבודות אמנות שדרכן אפשר לחוש את נקודת המבט הייחודית שלהם על העולם. ענר תיאר את אחד מציוריו כך: "בציור נראים פניו של אדם מוכה אימה. השימוש בצבעים כהים ונקודות אור הבולטות מתוך החושך שבחדר נועדו להעצים את המתח והדרמה בתמונה. הציור מוצג בחדר חשוך לגמרי כאשר האור היחיד מכוון לתמונה ונועד למשוך את כל תשומת הלב של הצופה. בעבודתי בחרתי לשלב בין שניים מהתחומים המרכזיים בחיי – אמנות ומוזיקה. המיצג נועד לבחון את הקשר שבין החושים שלנו – ראייה ושמיעה בעיקר, על ידי הנגדתם זה לזה מצד הרושם שהם מותירים באדם, ויצירת מצב של סערת חושים אצל הצופה. המנגינה נועדה לרמז על קשר לתמונה אך מציגה רוח ואופי שונים ומנוגדים להתרשמות מהציור עצמו".

גם הישיבה התיכונית אור תורה נווה שמואל באפרת שכלה שלושה מבוגריה בקרבות בעזה מאז פרוץ המלחמה. שלושה בני כיתה אחת. סמ"ר יהונתן סמו, סמ"ר איתן דישון וסמ“ר איתן דב רוזנצווייג זיכרונם לברכה.
איתן דישון שלמד במסלול הקולנוע יצר סרט קצר בשם "חיבור וחיסור“ שעוסק בשכול לא מדובר, בחברות ונאמנות. "איתן בעצם השאיר לנו צוואה", משתפת דודתו רינת שרייבר. "לספר או לא לספר? זו השאלה של הסרט, ואיתן מבקש בו שלא נשאיר דברים בבטן. היצירה הזו מבטאת גם את העומק שלו ביכולת להתבונן לנפש האדם ולשים לב לפרטים שלא נותנים עליהם את הדעת. כך הוא היה גם עם בני אדם, כולם הרגישו מאוד אהובים על ידו ולא פלא שזה נוכח בסרט בצורה חזקה". בכל דבר שאיתן נגע בו הוא הוסיף אסתטיקה. אפילו לנמ“ר שנכנס אליו ובו נהרג, הוא לקח איתו גמרא, בשמים ומוזיקה והנכיח גם שם את האישיות הייחודית שלו.

איתן דב רוזנצוויג ז״ל למד במגמת האמנות העל־אזורית שבגוש עציון ואיגדה תחתיה תלמידים מארבע מוסדות שונים בגוש. המגמה המיוחדת קרויה על שמו של סגן הדר גולדין ז״ל שהיה גם הוא יוצר מוכשר וחלק מציוריו אף התפרסמו לאחר מותו.
פורת סלומון: "פתאום הדבר הזה של 'האמן שנפל' מדגיש כמה הפסדנו כישרון גלום שרק התחיל לבוא לידי ביטוי ולא ימשיך להתפתח עוד לדאבון לב"
יצירתו המונומנטלית של איתן ז״ל – שזכתה לאלפי שיתופים ברשתות החברתיות לאחר נפילתו – היא למעשה ציור המתפרס על פני יותר משלושה וחצי מטרים, עמוס פרטים, מסתורי ואפוף סמלים הנושא את השם החריג "קומא, מי־עפעצים וקנקנתום" (דיו על קנבס). כך הוא תיאר אותו בנייר העמדה שצירף:
"היצירה באה לתת ביטוי חופשי למחשבה, בדגש על הארכיטיפ היהודי. הבחירה לעסוק בנושא זה עלתה בי בעקבות תהיות: איך היותי יהודי דתי, שומר תורה ומצוות, משפיעה על דרכי היצירה שלי? טכניקת העבודה של שימוש בדיו וציפורן על פני מגילת קנבס נועדה לתת את האשליה של טקסט מקודש. גם שם היצירה “קומא, מי־עפעצים וקנקנתום" הוא רשימה של המרכיבים מהם נוהגים להכין את דיו הסת"ם. למרות החיבור עם המקורות, השם נותר סתום ובלתי מובן. הקו המנחה בתהליך העבודה היה ה”אוטומטיזם” כפי שהוא מופיע אצל אנדראה ברטון, והעיסוק בו הוא ביחס בין זהות קולקטיבית לאישית".

נעמה פז, רכזת המגמה ומדריכה ארצית לאמנויות בחינוך הממלכתי דתי מספרת: ״איתן היה כמעיין המתגבר. לכל תלמיד יש מחברת סקיצות שמתמלאת אט־אט. איתן היה מסיים מחברת במהירות כאילו שהיא הלחם והמים שלו. הוא רצה לבלוע את העולם והפך אותו במחברת לדימויים, כתמים וסמלים. הוא היה ילד עם תשוקה גדולה ונכח בכל סיורי המגמה ובכל המפגשים עם אמנים אורחים. כמורים, הבנו שהוא תלמיד ברמה אחרת, היה נדמה שהוא מורה שלי יותר משאני שלו".
האמן פורת סלומון, מייסד ומנהל לשעבר ב׳פרדס׳ בית הספר הגבוה לאמנות פותח במילים "אל הנער הזה התפללתי" כשהוא נזכר באיתן. "היה בו שילוב מושלם של אמן עכשווי ותלמיד חכם בית מדרשי״, הוא ממשיך ״לא כשני צדדים באישיות, אלא כדרך חיים של הרמוניה וחשיבה יצירתית, כפי שניתן לראות היטב ביצירה שלו. הוא סיפר לי שהוא קורא את קארל יונג, הפסיכואנליטיקאי הנודע שטען כי לתרבויות יש תת־מודע קולקטיבי משותף. ושאנחנו נושאים בתוכנו זיכרונות וטראומות שהן לא רק אישיות שלנו אלא כאלה שמשותפות לכל העמים והתרבויות. על גבי זה הוא בנה קומה נוספת כשקרא את ״מסע הגיבור״ של ג'וזף קמפבל. איתן רצה לצאת ל״מסע הגיבור היהודי״.

המשימה שאיתן לקח על עצמו הייתה לצייר ציור שהוא קצת כמו כתיבה אוטומטית. לשפוך פנימה את כל הדימויים מתוך התת־מודע היהודי הקולקטיבי. הוא שאב בתאוות ידע כל מה שיכול היה לתת עומק לחיים שלו, בין אם זה תורה, חסידות, אמנות. הכול היה אחד אצלו, לא מחולק למגירות נפרדות. ״קומא, מי־עפעצים וקנקנתום" היא יצירה שמחזיקים אותה כשהיא מגולגלת. מעין ספר תורה חזותי שבתוכו אפשר למצוא מוטיבים חסידיים ופילוסופיים, ציוניים וישראליים. שילובים בין הרב קוק לשירים של חיל הים ועוד. איתן פיתח בה שפה אמנותית עצמאית, ששאבה השראה מסגנון האר־נובו ומאמן "בצלאל" אפרים משה ליליאן. הוא צייר אותה במשך מספר חודשים בתקופת הקורונה בבית הוריו. הבידודים והסגרים בתקופה ההיא היו חלק מהעניין.
"הוא צייר אותה על השולחן במרכז הבית״ נזכר עוזי רוזנצוויג, אביו של איתן ז״ל, ״ולמרות שהיה שקוע בעבודה תוך כדי שהוא מקשיב למוזיקה אירית או הסכתים שונים, הוא היה מאוד מחובר לסביבה, מאוד קליל. כששאלתי אותו מה יהיה האורך שלה הוא ענה, אולי שני מטר אולי עשרה, לא יודע. הוא שרטט בעצם את מסעו של היהודי בגלות שמסתיים בגאולה, והגאולה היא הרי בלתי נגמרת. היא נמשכת כל הזמן, לכן כנראה הוא לא ידע לומר איפה היצירה הזו תסתיים. זהו תהליך שלא ייגמר לעולם. בינתיים אנחנו ממשיכים לחיות עם הזיכרון של איתן. עם החוכמה שלו, הלב הגדול, העושר הפנימי שלו והיצירות שהותירו הד מאד משמעותי בעולם"
נעמה פז: "איתן היה כמעין המתגבר. לכל תלמיד יש מחברת סקיצות שמתמלאת אט־אט. איתן היה מסיים מחברת במהירות כאילו שהיא הלחם והמים שלו. הוא רצה לבלוע את העולם והפך אותו במחברת לדימויים, כתמים וסמלים"
״פתאום הדבר הזה של 'האמן שנפל' מדגיש כמה הפסדנו״ מסכם פורת סלומון ״כישרון גלום שרק התחיל לבוא לידי ביטוי ולא ימשיך להתפתח עוד, לדאבון לב. קצת כמו הסתלקותם של צדיקים. הדמות עצמה מגבילה את הגודל שלה, ומהרגע שבו הם נפלו ואינם עוד, היצירה מקבלת הזדמנות להתקיים בזכות עצמה ולשמש עבור יוצריה תל של זיכרון לנצח נצחים״