האם אתה שומע? תלמידיו של יוסי הרשקוביץ ז"ל כותבים לו

עם נפילתו של יוסי הרשקוביץ ז"ל, שנהרג מפיצוץ מטען חבלה בפיר ממולכד בעזה, לפני חודש, התגלו הסיפורים הרבים עליו, אבל יותר מכולם בולטים הסיפורים של תלמידיו. הם מספרים על ההשקעה הרבה, על היעדר הדיסטנס, על העיניים הטובות שידעו לראות ללב ובעיקר על אדם שהיה עבורם ממש אבא. במלאת שלושים לנפילתו ביקשנו מתלמידיו לכתוב לו מכתב ולשלוח אלינו. קיבלנו הרבה מכתבים מלאי סיפורים על רגעים בין מנהל לתלמיד, על החיבור הנדיר לתלמידים בכל מצב ועל ריק שנפער ואין מי שימלא. אנו מציגים כאן ארבעה מכתבים בלבד. לקריאת שאר המכתבים אנחנו מזמינים אתכם לבקר באתר האינטרנט של מקור ראשון.

"מישהו הולך תמיד איתי…"

המנהל יוסי,
כל מי שמסתכל על תמונה שלך יכול להבין שאתה אדם מלא תכונות טובות וכוונות טהורות. תכונה אחת בלטה לי בדמותך, והיא האכפתיות העצומה בך. היה ברור שכל תלמיד חשוב לך: היית מסתובב ברחבי בית הספר ולוחץ לתלמידים ידיים, ושואל אותם לשלומם, לא כדי לפתוח בשיחת חולין חסרת משמעות, אלא כדי לדעת באופן הכן ביותר איך הם מרגישים ומה עובר עליהם ואם קשה להם או אם הם מאושרים. כמה עבדת כדי שיהיה לנו טוב יותר, הפכת עולמות בשבילנו, גם כשעברת זמנים קשים בעצמך.

נקשרתי אליך; ראיתי בך דמות מוערכת שתמיד אפשר לפנות אליה בכל נושא. היית פנוי לכל תלמיד שרצה לפנות אליך. כשיצאנו לחופשה הארוכה, לא דמיינתי שאחריה לא תחזור, כי מבחינתי אתה תמיד כאן בשבילי ובשביל כולם. אני מרגיש אותך איתי בכל בוקר כשאני נכנס בשער בית הספר. נשארת איתי ועם עוד כל כך הרבה אנשים אחרים. אני מרגיש שהזכות שהכרתי אותך הפכה למטרה: להמשיך את העבודה החשובה שעשית בעולם הזה.

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שפגשתי אותך; הזיכרון מטושטש. אבל אני זוכר שהרגשתי נוח ואופטימי יותר אחר כך. אני לא חושב שאני עצמי מסוגל להבין כמה משמעותי אתה עבורי. בזכותך עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד לעמנו, בזכותך.

אני רוצה להגיד לך תודה פשוטה, אתה יודע על מה.

הזיכרון שלך בי מוצק. אני זוכר אותך בתור האדם שהיה שם בשבילי כשנכנסתי סוער ובוכה למשרדך והרגעת אותי ועזרת לי. אני זוכר אותך בתור האדם שראה אותי בתור בן אדם לפני שראה בי תלמיד. אני זוכר אותך כאדם שהוביל את בית הספר כקהילה מאוחדת, וגרם שיהיה לנו אכפת אחד מהשני.

אני זוכר אותך ולא אשכח.
אני רואה את החיוך שלך ושומע את הקול שלך מכוון אותי.

יאיר שושני, תלמיד כיתה י"ב

"אל תיתן את ליבנו לשכוח…"

יוסי, היית מנהיג בית ספרי וכולם ראו בך אדם גדול אבל בשבילי אישית אתה היית יותר מכך. בשבילי היית גם חבר. אתה ואני הכרנו לראשונה כשהתחלתי ללמוד בכיתה ז' בבית הספר. למשרדך הגעתי בפעם הראשונה לאחר שהסתכסכתי עם תלמידים מכיתתי, ישבת ודיברת איתי על כך שאלימות לא מקובלת אך גם רצית לדעת מה הניע אותי לכך, מה עובר עליי ובאיזו דרך אתה ובית הספר תוכלו לעזור לי כדי שהמקרה לא יחזור על עצמו.

לא הייתי מעוניין בעזרה שלך ולא רציתי אותה וכך קרה שפעם נוספת חזרתי למשרדך, הפעם במקרה אחר של אלימות. הענשת אותי על כך אבל גם דיברת איתי ורצית לעזור לי בכל דרך שתוכל. הפעם כבר הבנתי שאני חייב לשתף איתך פעולה כי לא היית נגדי אלא רצית בטובתי.

עשית מאמץ גדול באותה תקופה לעזור לי לעבור תהליך שלם כדי שאוכל לממש את הפוטנציאל שבי ולהיות האדם שאתה ראית בי כל הזמן.

ביום האחרון של קבלת תעודות בסוף כיתה ח' שוחחנו במשרדך ואמרת לי כמה אתה גאה בתהליך שעברתי ואיך שיניתי את עצמי לטובה. הדבר האחרון שדיברתי עליו איתך היה סיפור הגבורה שסיפרת לנו בטיול שנתי – על המפקד של סיירת צנחנים איתן בלחסן ז"ל – ועל כמה הנאום שלך עליו עורר בי השראה.

זה שאתה לא כאן איתנו עדיין לא מתעכל אצלי ולא נראה לי מציאותי. פחדתי שהזיכרונות שלי ממך ישכחו אבל לאחרונה הבנתי שההשפעה והערכים שאתה הנחלת בי לעולם לא יישכחו ויישארו אצלי בלב תמיד, לשארית חיי.

יהונתן ערמון, תלמיד כיתה י"א

"האם אתה שומע? האם אתה יודע?"

 

יוסי, אני כותב בכאב, אני כותב עם דמעות בלב, אני כותב את המכתב הזה בלית ברירה, נפלת, אתה כבר לא תחזור. ברגע שקיבלתי את ההודעה על נפילתך אמרתי שאין סיכוי, לא יכול להיות שהתמונה שלך מופיעה עם הידיעה שהכול נגמר.

אתגעגע ללחיצת היד החזקה שלך, לחיוך שלך ולחיבוק האבהי הזה. אתגעגע ליחס האישי שהיה לך לכל אחד ואחד, אתגעגע לאכפתיות שהייתה כל כך מיוחדת לך ולכך שתמיד ידעת להוציא חיוך גם במצבים הקשים ביותר. אתגעגע לסיפורי המלחמה שלך, על גבורתך האין סופית במבצעים שלקחת בהם חלק ולדרך שבה הבאת את עצמך עם המקצועיות יחד עם הציניות והצחוק שסחפו את כולם אחריך. הפעם זה שונה, הפעם הסיפור הוא לא שלך, הוא עליך, סיפור שאני לוקח על עצמי להמשיך להדהד אותו בכל מקום שרק אפשר, סיפור על אדם שהיה כל כך הרבה מעבר, מחנך, מנהיג, איש סוד ועצה, גיבור.

כמה אור הבאת לעולם, אור שרק אתה יכול להביא, אור שמיוחד רק לך, ובא לידי ביטוי בדרך שבה התייחסת לאנשים, בדרך שבה אהבת ללא תנאי, בדרך שבה נתת מעצמך הכול בשביל אחרים ובשביל שיהיה להם טוב.

לפני כשנה היינו לפני הבגרות על ספר איוב ובדיוק עשיתי את שביל ישראל ולא יכולתי להגיע לבגרות. לא ידעתי מה לעשות, שיתפתי אותך בחששות. ענית מיד עם חיוך כמו שרק אתה יודע ואמרת שהכול בסדר, שאצא לשביל ונחשוב על זמן אחר לבגרות (כמובן בתנאי שאני שולח לך תמונות).

אני מצדיע לך ומבטיח לך, אמשיך את דרכך ונסיים את העבודה שאתה התחלת במיגור החושך והגברת האור. חיית בחייך כגיבור ומַתָּ כגיבור, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, אזכור אותך לעולם, יהי זכרך ברוך.

אלעד ברגר, בוגר ביה"ס, מחזור ב'

"בעולם הזה, עצוב לנו יותר…"

היי המנהל יוסי, היה חודש לא קל, סיפרנו עליך סיפורים, צחקנו, בכינו, אבל עוד לא עיכלנו, עוד לא עיכלתי.

לא עיכלתי שלא תבוא אליי בבוקר עם לחיצת היד החזקה והאור בפנים שלך.
לא עיכלתי שאם תהיה לי כל סוג של בעיה, לא תהיה שם להקשיב ולעזור.
לא עיכלתי שאתה כבר לא תלך במסדרונות, אלא תהיה תמונה על הקיר.
לא עיכלתי שדברי התורה שלך בסוף התפילה יהפכו עכשיו להרבה צוואות קטנות שהשארת לנו.

הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בבית חולים שערי צדק. אתה היית עם הבן הקטן שלך ואני הייתי באמצע חלוקת הפתעות במחלקת ילדים, לרפואת יונתן ארליכמן ז"ל. שמעתי קול מאחורי צועק לי "ויסברט! מה המצב?"

הסתובבתי ונתקלתי בחיוך הענק שלך.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך לא כמנהל אלא כאבא. ישבנו, פטפטנו, התעדכנו מה קורה ועשית לי היכרות עם בנך המתוק נטע.

כששמעת מה הביא אותי לבית החולים, הדאגה לשכן שלנו יונתן שלקה בדום לב, הפנים שלך הרצינו והתרככו. שאלת אותי מיד מה אפשר לעשות ואיך אפשר לעזור. לא מתוך נימוס – זה לא היית אתה – שאלת כי רצית לדעת איך תוכל לעזור לי בשעה כזו, איך תוכל להפוך את העולם של התלמיד שלך ליותר טוב. האמנת שהעולם הוא בר תיקון ושהשינוי הזה מתחיל בכל אחד מאיתנו. אני מבטיח לך שאני אשתדל להיות יותר טוב וכך כל תלמידיך. אנחנו לא נוותר לעצמנו כמו שאתה לא ויתרת לנו. אנחנו נרים את הראש למעלה ונסתכל אל עתיד של אהבת חינם ואחדות, של חוסר הסכמה עם חיוך ואהבה.

כשראיתי אותך בסרטונים מנגן בכינור נזכרתי במילים האלה שמתארות אותך באופן כל כך מדויק:

"וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים"

המנהל – תודה שדיברת והקשבת לנו בגובה העיניים.
תודה שדאגת לנו וחשבת עלינו. תודה שלא דיברת על ערכים ודרך הישר אלא הראית לנו במעשים שלך.
תודה שבחרת להסתכל עלינו תמיד בעין טובה, לפרגן בלי סוף ולעודד כשצריך.
בית הספר מרגיש ריק בלעדיך ודלת המשרד שלך מחכה שתפתח אותה ביד אחת וביד השנייה תזמין תלמיד לשיחה בין לבבות.
אנחנו לא נצא מזה, אנחנו נכאב ונזכור אותך תמיד. אבל אנחנו נצא עם זה, עם כל מה שלימדת והשרשת בנו.
מוזר לקרוא לך ככה בפעם הראשונה ובכל זאת, בפעם האחרונה, תודה על כל מה שעשית בשבילנו. בשבילי. תודה יוסי.

נצר ויסברט, תלמיד כיתה י'

"הצמחת בך ענפים, כל אחד את שלו…"

יוסי יקר לנו מאוד,

אני יושבת בבית, ובדיוק התחיל היום חורף, ומגד הקטנצ'יק מנמנם עלי. הוא כבר בן חודש וחצי ועוד לא הכרתם. רצינו כל כך שתיפגשו. אנחנו מרגישים, ואתה יודע את זה (כל כך שמחה שזכיתי להודות לך קצת) שהפלא הזה הוא לא מעט בזכותך ובזכות הצוות המיוחד שגידלת סביבך. העיקר זו המשפחה, אמרת לי לא פעם, וגם עשית. וזה הוקרן לכולם. לא היה סיכוי שהטיפולים וההיריון יצליחו כך תוך כדי עבודה כל כך אינטנסיבית בלי התמיכה המוחלטת והרוגע שדאגת בשיטתיות לתת לי, בלי לשאול שאלות או לדרוש דיווחים.

"רק תחזיקי את הכיתה שלך", אמרת. "מכל השאר את משוחררת". ועמדת מאחורי המילים האלו יום אחר יום, בפרטי הפרטים. נכנסת לכיתה תוך כדי שלימדתי כי הרגשת שאני במצוקה, "הם יסתדרו עם עבודה עכשיו", וישבת בכיתה לדבר איתי כמעט כל השיעור. ואם כבר על פרטים מדברים, פלא בעיני איך עם כל הרוח הגדולה והרעיונות והיוזמות ברומו של החינוך, דאגת יותר ממני לזכויות הסוציאליות שלי בכל רגע נתון ולכך שאשב אם ראית שאני עומדת בכינוס השכבתי. עכשיו אני מבינה שלא הייתי היחידה שהייתה צריכה יחס מיוחד, ואני לא מצליחה להבין איך הצלחתלעשות את זה והכל בכזו נחת, עם בטחון ושקט שכולנו קיבלנו ממך. ותמיד אפשר לטעות, ואף פעם לא חייבים להיות מאה אחוז. שחררת שליטה, סמכת עלינו, ומגנטת את כולנו למשימה הקדושה של החינוך. כל הסביבה שלי שמעה עליך כל השנה. כמה שהיה מאתגר עבורי להיכנס לעולם חינוך הבנים בגיל הזה ומתחילת השנה הרגשתי שזכיתי.

שירה היועצת אמרה שהצמחת בך ענפים, כל אחד את שלו. ואני מנסה בימים האחרונים לפענח את הסוד, איך עושים את זה, אפילו במרחבי הבית.

למדתי הרבה, גמעתי, את הדרך החינוכית שהקרנת בלי הרבה מילים. כשהן היו, הן היו קצרות ומדויקות. מילד שסובל בבית התכווצו לך הפנים, אין דבר כזה תלמיד שלא יחגוג בר מצוה בגלל קושי כלכלי, נעשה לו בבית הספר כולל צלם מגנטים. ובתיק שלך, תמיד קטעי ארכיון מהשואה שחקרת וכל כך הסתקרנתי מה גילית מהם.

אנחנו זוכרים את כל אלו יוסי, ועוד ועוד, הם יהיו עכשיו חתומים בלב. נצורים כמתנות יקרות להמשך דרכנו.

השיחה האחרונה שלנו הייתה על הפרויקט שהצעתי לקדם כשאחזור, החממה בבית הספר. התעניינת בסבא שלי שהיה איש של אדמה, והרגשתי שכך אני ממשיכה את זכרו, ובמקביל, כשעוד לא הגענו בכלל לתוכנית מעשית, הבהרת שהחממה הזו לא תהיה רק לסייע להם בבית הספר אלא גם בהענקה להם החוצה.

אתה חסר, חסר מאוד. הפנקס עוד על שולחנך, נגדע באמצע. שאלות שהשארתי לפגישה שלנו יישארו פתוחות. אולי כמו שהיית רוצה, שאנחנו נשיב בעצמנו. ברור כבר עכשיו שהאור שלך מופץ בעוצמות פי כמה וכמה, אבל לנו, ביומיום הפשוט, אתה חסר.

אני לא יכולה לדמיין איך כשאחזור מחופשת הלידה אתה לא תימצא שם בשער לקבל את פנינו, ולחשוב יחד איתנו על עוד חלומות שאנחנו מבקשים להגשים. אז בינתיים מתפללת כמו שלא התפללתי מעודי על תחיית המתים, ואולי נזכה עוד בכל זאת להמשיך יחד כשאשוב.

וגם, מבקשת אם רק תוכל לעזור לי בדבר קטן אחד נוסף: בבר מצוה לתלמידים אמרת שלפני השינה אתה שואל את עצמך 3 שאלות, נדמה לי שאחת מהן הייתה מה למדתי חדש היום, והשניה מה עשיתי טוב היום לעולם, אני מנסה כל הזמן להיזכר בשלישית ולא מצליחה, תוכל להזכיר לי?

בכאב, געגוע והרבה הודיה,
דומעת על הזכות להכירך,

הילה גן רווה

מורה באורט פלך בנים בירושלים 

"את הדרך שלך לא אשכח לעולם"

המנהל יוסי, או אולי יוסי, קשה לדעת מאיפה להתחיל.

אף אחד לא מכין אותך לדברים האלה… היית איש מיוחד במינו, איש של חסד של אמונה ושל טוב לב, שעושה הכל  בצניעות.

אבל מעבר לזה, היית פשוט מציל נפשות. לפני שנה חבר שלי נפטר  ואני הפסקתי לבוא לבית ספר. התייאשתי. אבל לא ויתרת עליי.  שלחת לי הודעות שוב ושוב. הגעת עד לבית שלי וגררת אותי, ממש ככה, עד לבית ספר. פשוט לא ויתרת עלי לעולם.

היה אפשר לדבר איתך על הכל ומשום מה תמיד היה לך זמן לשמוע על הקשיים ולענות על כל שאלות שיש. יצא לי לדבר איתך המון על הצבא, על ארץ ישראל ועל איך לתת מעצמי למענה. תמיד דחפת אותי אחרי החלום של לשרת בקרבי ביחידה עילית. גרמת לי להבין כמה אני רוצה את זה, וכמה אני צריך להתאמץ בשביל זה. שוחחנו לפעמים גם בשעות מאוחרות של הלילה וגרמת לי לצאת מצרות ולבחור בדרך ישרה. את הדרך שלך לא אשכח לעולם. את החינוך, את המסרים החשובים, את העשייה של החסד ואת ההשראה שהבאת לנו ולכל עם ישראל.

תודה, יוסי.

למדתי ממך המון ופשוט הצלת אותי בימים הכי קשים שלי.
שינית לי את החיים מהקצה אל הקצה.

נועם גיבלי, תלמיד כיתה י"ב

"הוא חי את החיבור לארץ, את החיבור לעם ישראל. לא כי צריך, אלא כי זה נכון" 

יוסי יקר,

בישיבה התיכונית בה למדתי רווחה לה תפיסה שאין דבר כזה "גם וגם", כלומר שאין אפשרות אמיתית לשלב בין ישיבה לבית, בין לימוד תורה רציני להדרכה בתנועת נוער, כי בסוף האחד יגבר על השני.

יוסי, לימדת אותי שאפשר אחרת.
אפשר לחנך למסורת יחד עם חדשנות חינוכית בלתי פוסקת.
אפשר להיות מנהל ויחד עם זאת לייצר חברות כנה ואמתית עם המורים שלך.
אפשר להעניש תלמיד ולהעמיד אותו במקום, ובאותו הזמן לקיים אתו שיחת נפש ארוכה.
אפשר להיות לוחם שלא מהסס לרגע, ולהיות בעל עדינות נפש ואהבה למוזיקה.

כשטסנו המשפחה למסע שורשים בעקבות סבתא שלי, יוסי ישב שעות למצוא מידע מהעבר שקיים על משפחתי. "שהמסע יהיה לכם יותר משמעותי", הוא אמר. כשהייתי צריך מילה, זמן, סתם מקום או מישהו שיבין – דלת המשרד שלו תמיד הייתה האופציה הראשונה ללכת אליה.

אני זוכר דיונים אין סופיים על מה נכון לתלמיד כזה או אחר, שגם מתגלגלים לשאלות על ריבונו של עולם ועל מקומו של החינוך אל מול האמונה. ואין ספור רעיונות, כל יום רעיון אחר: "נלך עם השמיניסטים על התרמת ספר תורה לזכר חייל", "תרצה שנרים אירוע סליחות והתנדבות?" ומשם לטיול קרוואנים שהוא מתכנן. והכל פשוט, עד הסוף, עם חיוך.

הדברים נכתבים בתוך רחובות העיר עזה, ברגעי ההפוגה, שמאפשרים לאבל לחלחל מעט. רק כאן אני מבין את הדברים שיוסי חי כל יום. כל הסיסמאות הגדולות, הספרא והסייפא, וה"לוחם ומאמין" – לא דיברו אליו. הוא חי את החיבור לארץ, את החיבור לעם ישראל. לא כי צריך, אלא כי זה נכון.

באחת ההודעות האחרונות כתב לי כך:
"בפלך קורים המון ניסים, לא נוותר לו שם למעלה"
מבטיח לא לוותר יותר.

תודה על הזכות לעבוד וללמוד לצדך.

יאיר וייגלר, מחנך כיתה י"ב ורכז חברתי 

"תודה על מה שהיית, מה שנתת ומה שהיית יכול עוד להיות"

אין כל כך מאיפה להתחיל, והזוי שזה בלשון עבר… יוסי… הסגן… המורה… האח…

איפה שהוא במהלך גיל ההתבגרות שעוד מתמשך לו, הגעתי אליך לראיון והסתכלת לי בעיניים. המבט שלך, שהיה מאמין ונחוש, נתן לי את הכוח לצמוח. בחרת לתת לי הזדמנות, כתף ואוזן קשבת – בין אם בלימודים ובין אם בדברים שמעבר.

עם כל בלבול גיל ההתבגרות גרמת לי להיות יציב, חזק ואמיתי עם עצמי, בדיוק כמוך!
ידעת לשחרר כשצריך, להציב גבולות ולא משנה מה ומתי תמיד להאמין, בי ובכל אחד אחר שהיה צריך את זה. וכמובן שהכל תוך אהבה, אמונה וחברות אמיתית.

לא סתם כולם בשכבה שלנו כינו אותך ״יוסי האח״. ידענו שאם יש מישהו שיהיה אפשר להרגיש איתו בנוח, שידע להכיל ולקבל, זה אתה. היית לנו אח גדול שגם יודע להעמיד במקום כשצריך.

גם לאחר סיום השנים בבית הספר הקשר בינינו לא נפסק. המשכנו בשיחות עומק על הצבא, על פרויקטים משותפים לנזקקים ניצולי שואה שדחפת אליהם תמיד, גם אם זה בא על חשבון הלימודים. בהודעות האחרונות שלנו בדיוק דיברנו על פרויקט שכזה וכששאלתי אם זה בסדר שהתלמידים יבואו להתנדב על חשבון שעות לימודים כתבת לי שאין שאלה בכלל, ואם יצטרכו יקדישו יום שלם.

היית מנהיג וגידלת תלמידים מנהיגים שימשיכו את דרכך, כי פשוט לא הייתה אפשרות להיות בקרבתך מבלי לראות ללמוד ולספוג את החוזקות האלו. הלוואי והיה אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולהגיד לך לפחות עוד פעם אחת תודה, תודה על מה שהיית, מה שנתת ומה שהיית יכול עוד להיות.

דביר דרעי, בוגר ביה"ס, מחזור א'

"אני עדיין לא מאמין שאתה אינך איתנו יותר"

יוסי,

אני עדיין לא מאמין שאתה אינך איתנו יותר. היה בינינו חיבור עמוק מן הרגע הראשון שנפגשנו. נפעמתי מהניצוץ בעיניך כשדיברת בלהט על השינוי שנדרש לעשות מתודעת מפעל תעשייתי לתודעת בית גידול לאנשים.

שמך, כשמו של יוסף הצדיק ורב הדמיון ביניכם. שניכם אנשי חזון ובעלי חלומות. אתה נהגת לשאול כל מורה או תלמיד שרצית להכיר "מה החלום שלך"?, שאלה שטלטלה את עולמם ופתחה להם צוהר לחשיבה מחודשת על עצמם. יוסף נקרא צדיק מפני שהצדיק עליו את הדין, בכל הצרות שעבר בחייו דבק באמונתו. אתה יצאת אל הקרב בקריאת "הנני" חרף הסכנה ובשל אמונתך בצדקת הדרך. בחייך האישיים עברת כמה משברים בצורה מעוררת השתאות שמהווה עבורי השראה ומצפן.

אלו שהכירו את יוסף כינו אותו בהתפעלות אברך, כפי שמסבירים חז"ל ש"היה אב בחכמה ורך בשנים". היה בך את השילוב הנכון בין רוח החדשנות של הנעורים לבין אורך הרוח של הזקנה. אצבעות הידיים אינן מספיקות כדי למנות את התוכניות הייחודיות שיזמת. תוכניות שהפכו עם השנים לעמודי היסוד במשנה החינוכית בבית ספרנו.

יוסי שלנו! השארת לנו צוואה לראות את הטוב שבכל אחד, להגדיל אור ולהוסיף אהבה. כפי שעם ישראל נשא את ארונו של יוסף 40 שנה במדבר גם אנחנו לא נוותר על מורשתך. נעמיק ונבסס את היוזמות שלך, נביא להגשמה חלומות מפורטים שהותרת במגירה, ונחלום גם אנחנו חלומות משלנו.

בחייך תמיד הצלחת להעלות צחוק על פנינו גם שהזמנים היו קשים. כעת ממקומך בשמיים בין הצדיקים ותחת כנפי השכינה, נבקש שתחתור חתירה תחת כסא הכבוד שייפתחו מעייני הישועה, שיימלא שחוק פינו ולשוננו רינה.

"בחלומותיי תופיע דמותך
רגע של שלווה

נסוך על פניי

תן לי לבוא וללכת
רק לנגן אהבה"

אוהב,

מור.

מור כלפון, מנהל חטיבת הביניים

"סה"כ עבר שבוע, אבל מרגיש שאנחנו בעולם אחר"

יוסי,
לא מאמינה שעבר רק שבוע מאז שנלקחת מאיתנו בסערה. מרגיש כאילו התבגרנו כולנו בעשור.
ביום של ההלוויה התלמידים נכנסו כולם בחולצות לבנות, כמו שתמיד אהבת, מכובד ולאומי. התלמידים שקטים, המסדרונות דוממים. אתה יכול לדמיין את בית הספר שקט?

נדמנו.

סה"כ עבר שבוע, אבל מרגיש שאנחנו בעולם אחר.
הצוות שפינקת והשקעת בו מעל ומעבר, מכונס, עצוב וכואב.
התלמידים פתאום כל כך רציניים.
ההורים באים בהמוניהם, שותפים כואבים בעיבוד האובדן התהומי הזה של הקהילה שלנו.

יש כל כך הרבה לספר לך רק מהשבוע האחרון,

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב פונה באינסטינקט לטלפון להקליט לך הודעה קולית ארוכה וחופרת לשאול אותך מה לדעתך צריך לעשות עם המצב המטורף הזה, רוצה לשתף אותך שאתה לא תאמין איך התלמיד הזה דיבר עליך ואיזה תהליך הוא עבר… מחכה לתגובות שלך בוואטסאפ הנהלה, שתגיד לנו כמה אנחנו צוות מדהים ואיך כל האירוע הזה, הוא משבר, אבל הוא מתוחזק ועומד בזכות האנשים שאנחנו… אבל אתה לא פה.

רק שבוע עבר, ומאז כמות היוזמות, הטקסים, ההתנדבויות והעשייה שנובעת מתוך חסרונך, מאפשרות לאיזה אשנב של תקווה להתחיל להיפתח.

זה כל כך אתה, לדאוג לזה שהרגש והכאב ינותבו לעשייה, קצת דיבורים ומעגלים וניגון ושיתוף, אבל בעיקר עשייה… כמה חזרת על זה. ותראה איך זה מוטמע בתלמידים, בנו.כמה האופטימיות שלך כבר נדבקה בנו, חלק ממי שאנחנו.

יוסי, רק שבוע עבר, אבל כבר מרגישים את הגעגוע העמוק, הצורב ואנחנו מתגעגעים, אני מתגעגעת..
למנהל, למנהיג, לשותף, אבל בעיקר פשוט לחבר.

אתה מאוד מאוד חסר לי פה,
רבקה.

רבקה בזר, יועצת חטיבה עליונה 

"כבר כמה פעמים שניסיתי להתקשר אליך ובלמתי את עצמי ברגע האחרון"

יוסי יקר,

בשבוע החולף מאז שנפלת, נפגשתי עם כל כך הרבה אנשים מופלאים שאוהבים אותך ולומדים ממך. מתוך כל השיחות הרבות אני רוצה לשתף אותך בנקודה קטנה, כמו שאנחנו תמיד עושים. כבר כמה פעמים שניסיתי להתקשר אליך, לשמוע את עצתך הטובה, להרגיש שותפות בשאלות הקשות והמצחיקות של החיים. בלמתי את עצמי ואת המבוכה העצמית ממש ברגע האחרון, ובלב שבור נותרתי רק עם געגוע שמזכיר "שיחה ממתינה" לחבר-נפש.

השבוע פגשתי אשה מרשימה בתפקיד חשוב, ופגשתי מיד לאחר מכן איש מרשים נוסף בתפקיד אחר חשוב במישור הלאומי. שניהם באו לכבד את משפחתך ולזכות לגעת ברושם האצילי שהותרת, אך נמנעו האחד מהשנייה. בצר לי, ניגשתי אל כל אחד מהם, וסיפרתי להם קצת עליך, וגם קצת עלינו. שיתפתי על הבחירה שלנו להיות שותפים כנים בפרויקט החינוך שלנו, הקמת תיכון אורט פלך בנים בירושלים. סיפרתי על נושאים רבים מאוד שראינו עין בעין ממש, וגם סיפרתי על כמה וכמה מחלוקות שהיו בין שנינו. תמיד האמנתי וידעתי שאתה רואה את טובת הקהילה והתלמידים, ואני חושב שגם אתה חשת כך כלפיי. הנהגה של חברותא, כך קראת לזה. סכין המושחזת בירך חברתה, היא דבר שעשינו בכל יום. כל התלמידים והצוות ראו את זה, אבל אף אחד לא יכול היה להיכנס ולהפריד ביננו או לערער על רצוננו הטוב. זה היה סוד הנהגת הקהילה, סוד ידוע לעין כל.

אם זה עובד אצל אנשי קהילה, למה זה לא יכול לעבוד אצל מנהיגים לאומיים? למה אנחנו לא דורשים את ה'עוז וענווה' מכל מנהיגינו, כפי שאתה פעלת בכל אפיקי הנהגתך?

אמרת שהחלוקה בין מגזרים ועמדות פוליטיות כבר לא רלוונטית, שצריך משהו רחב, רצף והסכמה לאומית רחבה. אני חושב שהתכוונת הרבה מעבר לכותרת של "ממשלת אחדות לאומית". אני מחכה לעצה שלך, שבוודאי לא אסכים איתה אך אשמח בה כל כך, על הדרך הישראלית היציבה והרחבה שבה נפסע, בדילוג קליל מעל מהמורות המחלוקת הקטנוניות אל עבר עתיד יהודי וישראלי יציב יותר.

מתגעגע, אח יקר.

שלום וייל, מנהלו הראשון של בית הספר אורט פלך בנים