בשנת 2014 החליטה הוצאת הקיבוץ המאוחד לפרסם מחדש את כל כתביו של יצחק אוורבוך־אורפז, בעריכה מחודשת של פרופ' אבנר הולצמן. מעט לפני פרוץ המלחמה ראה אור הכרך העשירי במיזם, "מחר מתחיל יום חדש", המאגד את כל סיפוריו של אורפז שראו אור מאז 1973 ועד לשנת 2005, השנה שבה זכה בפרס ישראל לספרות (אורפז נפטר בשנת 2015, בגיל 93, ובעשר שנותיו האחרונות לא פרסם דבר).
בסיפורי "רחוב הטומוז'נה", שזכו עתה לפרסום מחודש, מוטמעים בצורה ייחודית געגועיו הטמירים של הסופר למחוזות ילדותו. לאור איכותם המיוחדת, אפשר לשמוח על כך שהם זוכים לפרסום מחודש למען דורות חדשים של קוראים.
המיזם המיוחד עבר כמעט מתחת לרדאר הספרותי וזכה להד חרישי בלבד, וחבל. אולי העובדה שאורפז הפסיק לפרסם בשלב מסוים יצירות קאנוניות חדשות, והסתפק ביצירות שוליות יותר, גרמה לכך שבניגוד לבן דורו יורם קניוק, שזכה לפריחה מאוחרת בסוף חייו, הוא נדחק מעט לקרן זווית ואף נשכח שלא בצדק. זאת אף שהיה סופר פורץ דרך, מהחשובים בתולדות הספרות הישראלית מאז קום המדינה, ושכמה מיצירותיו כמו "מסע דניאל", "נמלים", "הצליין החילוני", "הכלה הניצחית", "רחוב הטומוז'נה" ואחרות, נכללות בפנתיאון של הספרות העברית.
כתב בכל הסוגות
יצחק אורפז ניצב בשורה הראשונה של הספרות ההגותית והניסיונית, הסמלנית והאקזיסטנציאליסטית הישראלית. הוא ניסה כמעט תמיד לחדש בכתיבתו, אם כי לא באותה מידה של הצלחה בכל ספריו. "הביקורת והמחקר שתהו על אמנות הסיפור של אורפז ועל ההגות שמושקעת בה", כותב הולצמן, "נטו לקשור את יצירתו למרחב הספרות המודרניסטית נוסח קפקא וקאמי, וכן אל נוסח עגנון בסיפוריו הסמליים החידתיים".
אורפז כתב יצירות בכל הסוגות, מהריאליזם המובהק של "עשב פרא" ועד נובלות סוריאליסטיות כמו "מות ליסאנדה", ובהמשך ספרים קיומיים כמו "מסע דניאל", ספר מסות כמו "הצליין החילוני", ספר שירה כמו "לצלוח את המאה", ועד האוונגרד המיוחד במינו של "הכלה הנצחית". הוא פרסם רומנים, סיפורים, מסות, אטיודים וכאמור גם שני ספרי שירה, העומדים לראות אור בהמשך, בכרך האחד־עשר של כל כתביו.
את דרכו כסופר החל אורפז ככותב של סיפורים קצרים, וכך גם סיים למעשה, כאשר בין לבין פרסם רומנים. באחרית הדבר לספר כותב הולצמן שכתיבת "הכלה הנצחית" (1987), הנועזת ביצירותיו, סחטה לעדותו של אורפז את כל כוחותיו, ומשום כך לא חזר לכתוב רומנים והתמסר רק לכתיבת שירה וסיפורים קצרים.
"מחר מתחיל יום חדש" כולל סיפורים קצרים שנקבצו בעבר בארבעה מספריו: "עיר שאין בה מסתור" (1973), "רחוב הטומוז'נה", שפורסם פעמיים (1979, 1989), "אהבות קטנות, טירופים קטנים" (1992) ו"לילה בסנטה פאולינה" (1997). הפרסום המחודש של ארבעה ספרים בכרך עב־כרס אחד, הוא הזדמנות מצוינת לבחון האם כלל כתיבתו בסוגת הסיפור הקצר, שבה פרסם סיפורים מעולים כמו "ציד הצביה", "נמרוד גיבור ציד", עומדת במבחן הזמן.
תיקון הפרידה ממהורים
פתחתי את הקובץ בקריאה חוזרת של סיפורי "רחוב הטומוז'נה", שכבר קראתי בעבר. גיליתי שהם שומרים על רעננותם וחיוניותם, וראויים בהחלט שקהל הקוראים יחזור אליהם. הטריגר לכתיבת הסיפורים, כפי שסיפר אורפז, היה מלחמת יום הכיפורים שבה נפל אחיינו זאב, שאליו היה קשור מאוד. לאחר המלחמה חזר אורפז לשם אבותיו, אוורבוך, שממנו נפרד בעת שירותו הצבאי כרס"ן בחיל מרגמות, וצירף אותו לשמו העברי. בעקבותיה הוא חזר גם אל נופי העיירה ליפקאני בבסרביה, שמהם נפרד כשעלה ארצה בשנת 1938 במסגרת עליית הנוער, תוך שהוא משאיר מאחור את אימו ואחותו שנספו בשואה יחד עם קרובי משפחה נוספים. בארץ ישראל ניסה אורפז בתחילה להפוך לצבר לכל דבר ולהתנתק מעברו.
שיבתו לשורשים הניבה את מחרוזת סיפורי הטומוז'נה, שבה הוא ממציא את ילדותו מחדש. "אלה לא סיפורים אוטוביוגרפיים אחד לאחד", אמר לי פעם, "אלא מעין ילדות אלטרנטיבית". זהו ריאליזם פנטסטי במיטבו. אורפז משחזר ילדות ומוסיף לה קומות של דמיון מאגי, תוך שהוא מציג עולם מורכב מאוד אך מקסים מאין כמותו. הוא מצליח להחיות בצורה עזת ביטוי את הגלות ואת המתים, ובורא עולם עשיר וצבעוני אך גם מורכב ועמוק ומרובה סמלים.
הסיפורים מתרחשים בעיירה ענייה בשם ליפקייב, ששמה הספרותי הוא שילוב של שתי העיירות שבהן נולד וגדל אורפז, ליפקאני וזינקיב. הם מסופרים מעיניו של ילד המחפש תיקון לעצמו על פרידת הוריו ("ביתנו התחלק לשני בתים"), ורוצה לחיות בעולם מתוקן. הוא נולד למשפחה אמונית וחולם על גאולה בארץ האבות, אך מתלבט בשאלת קיומו של האל. הילד הוא סוג של מספר יודע־כול דון קישוטי, המשוטט תדיר עם חברו הירשל, שהוא מעין הסנשו־פנשה שלו. הם עוקבים אחר יהודי העיירה ויודעים את כל סודותיהם.
מבעד לעיניו אנחנו לומדים להכיר את הוריו: אביו התמים, המתהדר בשעון כיס נטול מחוגים, דבר שלא מפריע לו להציץ בו בקביעות, ואימו, צאצאית של הבעש"ט, שהבריות נדים לה מאחורי גבה בשל מוזרויותיה. הילד מנסה לזרום עם שיגיונותיה הקטנים והגדולים, ומתאר אותה בלשון סגי־נהור המגלה טפח אך מסתירה טפחיים של עלבון: "אמא היתה מלכה… מלכה של ארצות רחוקות. את הקרובות אינה רואה".
שעון פוזל ובונדאי פיסח
לפני נישואיה חיזר אחרי האם גבר שאותו היא מכנה הדוקטורל. היא דחתה אותו והעדיפה להינשא לבחור תם, אביו של הילד, שממנו תיפרד בהמשך. הדוקטורל נעלם לפני שנים רבות, ולאחר שנדחה על ידה אף קפץ, כך מספרים, לתוך בור סיד מבעבע. אך האם, כאילו הייתה מעין חולת אהבה משיכון גימ"ל, מחכה לו שיחזור אליה בספינה שתשוט בעמק הבוג. היא משקיפה תדיר על העמק בתקווה לראות את הספינה המתקרבת, ולילד לא נשאר אלא לזרום לא רק עם הספינה אלא גם עם דמיונותיה של אימו, ולאשר באוזניה שגם הוא רואה את הספינה.
האֵם היא דמות משמעותית במחרוזת, אך גם הדמויות האחרות צבעוניות להפליא, ובחלקן ביזאריות או מעוררות מחשבה, מזכירות ציורים של מארק שאגאל. בין השאר אפשר למצוא שם את הסב הגביר מעורר היראה בגלל הגבות העבות שהזדקרו ממצחו "כמו שתי קרני איל", ושהילד מסרב לחלוץ את נעליו; הדוד מלך שנוסע לאמריקה; הדודה בליומצי בעלת הצמה, שבמשפחה לגלגו עליה שהיא חולבת את המעשיות שהיא מספרת "מן הצמה שלה"; בעלה, הדוד ארלה, שאיבד נעל בדרכו אל החופה; מוטלה ניכטר השען, שפזילתו אינה מפריעה לו לתקן שעונים; המורה לכינור טולין, שרגליו עקומות אבל כשהוא מתחיל לנגן אפילו הירקניות בשוק מתענגות על נגינתו; יענקלה הבונדאי הפיסח, שיודע ללכת למרחקים על ידיו ונוהג להשמיע בקולו האדיר סיסמאות נגד גוזלי העם הפשוט ("מה הפלא שיענקלה רואה את העולם הפוך אם הוא הולך כשהראש למטה והרגליים למעלה!").
וגם את אשר ליבליך, שמשקיע את כל כספו ברכישת נחלה הזויה בארץ ישראל, כאילו הוא מוסר את נפשו על קידוש השם; בתו החורגת ריבינו, שהרה לשען הפוזל ("גם זקני עירנו לא זכרו דבר כזה, שבתולה כעורה וענייה תדחה חתן עשיר ועדין, שאפילו פזילתו יפה"); חיים זיבאלה הקברן, שכאשר הוא נצמד למישהו הכול יודעים שקיצו קרוב; רבי נויח, שהנוצרים מאמינים שהתרנגול שלו קדוש; בנותיו התאומות, אלקה ואטקה, שעל אחת מהן, אטקה, סיפרו שהתעברה מתיש, אך למעשה היא התעברה מנתן אפרסמון, השליח הציוני, שהיא מחכה לשובו כמו שאימו של הילד מחכה לדוקטורל שלה: "הן נפלו זו על צווארה של זו, אטקה ואמי, שתי נשים מחכות. זו מספרת על הדוקטורל שלה, וזו על נתן אפרסמון. והן חולמות יחד וצוחקות יחד, ושרות יחד".
"בכל הארץ מכים יהודים"
טומוז'נה הוא גלגול של השם טוטר מוז'יני – הכול מותר, וגם אורפז חש כנראה שהכול מותר לו הפעם בכתיבה, ולכן הספר יצא משובח. "כאן למדנו לאהוב את החיים שבאבק", הוא כותב על ליפקייב. רחוב הטומוז'נה הוא מעין חלם קטנה, שהאווירה בה עליזה מחד אך טרגית מאידך, אווירה שמוהלת צחוק ודמע. בסיפור "שנת הצופ" כותב אורפז: "היו אלה השנים העליזות של ליפקייב. תושביה רובם עניים אבל צעיריה נלהבים, וכל התנועות שבעולם הגדול הקימו בה סניפים. ציוניסטים וסוציאליסטים וטריטוריאליסטים ובונדיסטים, הם ופלגיהם ופלגי פלגיהם, והכול חוגגים את בוא משיחם כבר מחר, ולכל המאוחר מחרתיים".
היחסים בין יהודים לנוכרים בעיירה טובים למדי, עד שאנשל הקצב נרצח ולאחריו נאנסה ונרצחה גם אטקה היפה, ואז פורצות מהומות שבהן היהודים צריכים להגן על עצמם מפני הקאצאפים. "זה קרה בפסחא, הסיתו וחיממו אותם בכנסיות. בכל הארץ מכים יהודים, ואתם? התאספו מכל כפרי הסביבה, המון רב, מי בקלשון ומי בגרזן וכולם עם שקים לבוז בז, ויצאו לדרך בעגלות". אבל יהודי ליפקייב ידעו להתגונן. הם הערימו עליהם ומשכו אותם למלכודת והניסו אותם מרחוב הטומוז'נה.
כתיבתו של אורפז, השומרת כאמור על כוחה גם בחלוף 44 שנים מאז הפרסום הראשון, מצטיינת בחיבור חד־פעמי לעולם העבר, שרק סופר מיומן באמת יודע לעשות. הסיפורים מקיימים דיאלוג פנימי ביניהם, כתובים בלשון אסוציאטיבית כמו תודעה של ילד, קופצים מעניין לעניין אך תמיד־תמיד באותו העניין. זוהי מחרוזת השזורה ביד אמן ונטווית בחוטי זהב. לטעמי, אורפז מגיע כאן לאחד השיאים הבשלים בכתיבתו, גם אם לא כל הסיפורים טובים באותה מידה. בתום הקריאה חשתי צער על כך שאורפז הסתפק בכתיבת 13 סיפורים בלבד, ולא המשיך להפליג בספינת דמיונותיו בנהר הבוג.
מצד שני, חלק מהסיפורים המובאים באסופה, משלושת ספריו האחרים של אורפז, אינם ניצבים באותה מדרגה צרה ואיכותית של סיפורי "רחוב הטומוז'נה", במיוחד לא האטיודים הנכללים בספר, וגם מקצת מהסיפורים האחרים שאינם עומדים במבחן הזמן. גם כשמדובר בסופר בעל שיעור קומה, לא תמיד כל מה שהוא מפרסם בימי חייו ראוי לפרסום מחדש גם לאחר מותו. ועם זאת, הוצאת הקיבוץ המאוחד ראויה לכל שבח על המיזם שמנסה להחזיר לתודעה סופר עברי ייחודי, ולמנוע מיצירותיו להישכח.
