אמירה ידועה, שהשמיע פרופ' עקיבא ארנסט סימון, ביטאה מבוכה מוכרת, המשותפת לאינטלקטואלים דתיים רבים: "עם מי שאני יכול לדבר אינני יכול להתפלל, ועם מי שאני יכול להתפלל אינני יכול לדבר". זהו ביטוי לפער שנוצר, והלך והתעצם בעידן המודרני, בין הדת ובין הדעת, בין המסורת ובין המדע הכללי. אם בעבר צעדו שני העולמות יד ביד, כאשר רבים מגדולי הדת היו גם גדולי המחשבה הכללית – בעידן המודרני פעמים רבות מדי נפרדו הדרכים, ונפשו של האינטלקטואל הדתי, שחש בן בית בשני העולמות, נקרעה.
הרב יונתן זקס, שלאחרונה מלאו שלוש שנים לפטירתו, היה בין המנהיגים הגדולים בדור האחרון שהצליחו לגשר בין העולמות. ספריו והגותו מאפשרים לנו להיכנס הן אל בית הכנסת והן אל האקדמיה. ברוחב דעת ובאמנות רטורית הוא הצליח לשזור את עולם המסורת היהודית יחד עם ידע כללי רחב והבנה מעמיקה בתחומי מדע רבים – בהם פילוסופיה, כלכלה, פסיכולוגיה ועוד. באופן אישי אני יכול להודות שהרב זקס הוא שהשפיע עליי, אולי יותר מכול, להמשיך לאחוז בתפקיד רבני חרף משיכתי לעולם האקדמי. הוא נטע בי את האמונה והתקווה שהשילוב בין העולמות אפשרי, וכי יש שדה שניתן להתפלל ולדבר בו גם יחד.
ספרו שראה כעת אור בעברית, "שיעורים במנהיגות: קריאות חדשות בפרשת השבוע", בתרגומו המשובח של צור ארליך, הוא המחשה מעולה לחיבור שעורך הרב זקס בין העולמות. לפנינו ספר שעל פי כותרתו הראשית עוסק בנושא אוניברסלי – מנהיגות. ואמנם, לאורך הספר ימצא הקורא הפניות רבות לאנשי מדע ורוח שאינם בהכרח בני ברית, שחקרו והביעו רעיונות הקשורים לטבע המנהיגות ולאתגרים הנלווים לה. אך כותרת המשנה של הספר קושרת את הנושא לנישה יהודית פרטיקולרית ואינטימית: פרשות השבוע.
כך, פרשה אחרי פרשה, חושף הרב זקס דרך גיבורי המקרא עצמם, פעולותיהם או דבריהם, רעיון מקורי אחר בנושא המנהיגות, ומגיש אותו באופן מרתק ורב־עניין. קוראיו האדוקים של הרב זקס, ובמיוחד בספריו על פרשת השבוע, מכירים היטב את יכולתו להרחיב רעיון אחד, שלעיתים אפשר לתמצת אותו במשפט בודד, למאמר מפורט ומנומק היטב, גדוש באזכורים ולא פעם גם בסיפורים אישיים מחיי הרב זקס עצמו.
אומה של יחידים
ספר זה, אחרון ספריו של הרב זקס על פרשת השבוע שרואה אור בעברית, יצא לאור באנגלית כבר בשנת 2015, ולדברי העורך הוא "התגלה כספר פרשת השבוע הפופולרי ביותר מכל ספרי הרב זקס על הפרשה עד כה", תוך שהוא עוקף את "Covenant and Conversation" המפורסם משנת 2009, שלימים ראה אור בעברית בשם "שיג ושיח" בשנת 2018, ואת "רעיונות משני חיים", שפורסם באנגלית בשנת 2020 ותורגם לעברית שנה לאחר מכן. מכיוון שבעברית הספר על המנהיגות נדפס אחרון, חלק ממאמריו המקוריים, שפורסמו כבר ב"שיג ושיח" העברי, הוחלפו בספר זה במאמרים אחרים של הרב זקס בנושא מנהיגות, שלא פורסמו במהדורה האנגלית של הספר.
ואכן, דומני שמכל ספרי הרב זקס על פרשות השבוע, ספר זה המוקדש לנושא המנהיגות הוא המיוחד ביותר. ב"שיג ושיח" מקבל הקורא עיונים סדורים על פרשות השבוע – כל פעם בנושא משתנה, בהתאם לתוכן הפרשה. הרב זקס נותן לפרשה להוביל אותו. גם ב"רעיונות משני חיים", חרף הצמצום לרעיונות דרמטיים במיוחד שמבקש הרב זקס לדלות מן הפרשה, פרשות השבוע נותנות לו מצע רחב למדי לעסוק בו. בספר הנוכחי, לעומת זאת, המשימה נעשית מורכבת בהרבה, שכן הרב זקס צמצם עצמו מראש לנושא ספציפי: המנהיגות.
האומנם אפשר למצוא את הנושא הזה בכל פרשה ופרשה? קל יחסית לעשות זאת בפרשות ספר בראשית, הדנות בצמיחתם של אבות האומה והאנושות. זה מאתגר יותר כשאנו מגיעים לפרשיות המשכן של סוף ספר שמות ולתורת הכהנים של ספר ויקרא. איזה מסר על מנהיגות אפשר לדלות מפרשה שלמה שעוסקת בקורבנות או שמפרטת את מידותיו של המשכן? כאן בולטת, יותר מבספרים האחרים, אמנות הדרשה של הרב זקס, ויכולתו לערוך חיבורים שאינם ברורים מאליהם בין הטקסט של התורה ובין הנושא שסומן מראש.
מדוע בחר הרב זקס דווקא בנושא המנהיגות ולא בנושא אחר, שעשוי להיות דרמטי ומשמעותי יותר עבור הקהל הרחב, כמו אמונה או חינוך? במבוא לספר מתאר הרב זקס כאילו הדבר קרה מעצמו. הוא מספר על קבוצת הלימוד שהוביל במשרד שלו, בעת כהונתו כרבה הראשי של בריטניה, וכותב: "מרתק היה לגלות כיצד התורה היא בעצם ספר על מנהיגות – ולא במובן הצר של המילה, של החזקת משרה רשמית, אלא כגישה כללית לחיים". על פי עדותו, הרב זקס וצוותו ניגשו אל הלימוד בפרשה בכל פעם שהתרגש עליהם משבר. אתגרי המנהיגות שחווה הם שהובילו אפוא את הרב למצוא להם מענה בתורה, ומכאן צמח ספר מיוחד שעוסק בנושא.
אבל לעיסוק במנהיגות יש סיבה עמוקה יותר, והיא קשורה הן לתודעתו העצמית של הרב זקס והן למורשת שלו. במבוא מספר הרב זקס על דרכו לעולם הרבנות וזוקף אותה לזכותו של הרבי האחרון מלובביץ', ר' מנחם מנדל שניאורסון. זקס הצעיר היה אז סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג', וחיפש את דרכו בעולם. מלחמת ששת הימים גרמה ליהודים רבים ברחבי העולם לשוב אל זהותם, והרב זקס החליט אף הוא לנסוע לצפון אמריקה כדי להיפגש עם רבנים והוגים יהודים מובילים. משנכנס לרבי מלובביץ' והחל לדבר עימו, אט אט השתנתה השיחה. במקום לענות על שאלות, הרבי החל לשאול את זקס הצעיר שאלות, בניסיון לדרבן אותו לקחת אחריות על החיים היהודיים של הסטודנטים בקמפוס. שיחה זו היא שהטתה את מסלול חייו של הרב זקס מן העולם האקדמי אל עולם הרבנות, וההמשך ידוע. מכאן זיקק הרב זקס תובנה מרכזית בהגותו: "מנהיג טוב מעמיד לו חסידים, מנהיג גדול מעמיד מנהיגים".
מסר זה איננו רק חסידי, אלא יהודי־שורשי. לאורך הספר – ואולי זה המוטו המרכזי שלו – טוען הרב זקס שכל אדם מישראל נקרא להיות מנהיג. "כולנו נקראים להיות מנהיגים, ליטול אחריות, לתרום, לשנות את חייהם של אחרים לטובה, להשרות שכינה בעולם" (בדרשה לפרשת עקב). במקום אחר הוא כותב שזהו הדבר המייחד את האומה היהודית ואת תורתה: "העם היהודי לא השאיר את המנהיגות לאדם יחיד, יהיה קדוש ונשגב כאשר יהיה, וגם לא לאליטה. בעם זה מצופה מכל יחיד להיות שר ומשרת – ובמילה אחת להיות מנהיג. לדמוקרטיזציה מהותית כל כך לא זכה רעיון המנהיגות מעולם" (פרשת יתרו). מכאן צומחת תפיסה מורכבת ומאתגרת של המנהיגות בישראל, אשר נדרשת לתת כבוד לכל פרט כיחיד ומיוחד – "אומה של יחידים", כלשונו של הרב זקס – ולהנהיג אנשים הרואים עצמם מנהיגים (בפרשת במדבר). "ה' הוא אמנם רוענו אך שום יהודי לא היה מעולם כבשה", קורץ הרב זקס לאופיו העקשן של העם היהודי (בדרשתו לפרשת יתרו).
את הדרך הזו, שהוריש לו הרבי מלובביץ', ביקש הרב זקס להמשיך הלאה. "אחת המשימות החשובות ביותר של מנהיג היא לטפח מנהיגות בקרב אחרים", הוא כותב במבוא, ואת זאת הוא מבקש לחולל בקרב קוראיו באמצעות הרעיונות שהוא מציג. כאן טמון אולי סוד הצלחתו של הספר, לפחות בקרב קוראי האנגלית בינתיים: הספר מזמין כל אדם לממש בדרכים שונות את פוטנציאל המנהיגות שקיים בו, ולהשפיע על סביבתו. אין דבר שממלא את חיינו בתוכן ובמשמעות יותר מקריאה זו.
מוסר לחימה וחברה אזרחית
כאן גם מצויה הרלוונטיות המיוחדת של ספר זה לתקופתנו. לצד הצער והכאב שאנו חווים מאז שמחת תורה, התגלתה מנהיגות מעוררת השראה מצד אנשים רבים כל כך, שלא חיכו שיטילו עליהם תפקיד אלא קמו ועשו מעצמם מעשה – בין בקרבות שהתחוללו ביישובי העוטף, בין בטיפול במפונים ובין בהתנדבויות הרבות שמציפות את הארץ, במגוון רחב של תחומים.
נושא אחר, שרלוונטי כל כך למציאות זמננו, הוא העיסוק של הרב זקס במוסר הלחימה. תוך עיון במצבו הנפשי של יעקב רגע לפני פגישתו עם עשו, עומד הרב זקס על המורכבות הטמונה בעולמו של מנהיג הנדרש להפגין תוקפנות. על יעקב נאמר "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב, ח). על פי המדרש שמביא רש"י, כפילות הפעלים בפסוק הזה מתארת את פחדו הכפול של יעקב: "ויירא – שמא ייהרג; ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים". מכאן לומד הרב זקס שאף שמי שנתון בסכנת חיים, כמו יעקב, רשאי ואף מחויב להגן על עצמו, עליו להכיר בקושי המוסרי שבנטילת חיי אדם. "כללי ההתגוננות אינם רישיון חופשי להרוג", הוא כותב בהתייחסו לצורך למזער את הפגיעה בחפים מפשע, וטוען ש"אדם צדיק הוא, בין היתר, זה המסוגל לפעמים להצטער גם כשהוא יודע שפעל נכון". חוויית "הפחד המוחשי מפני תבוסה", לצד "הצער המוסרי הכרוך בניצחון", הם שבונים יחד את קומתו המוסרית של האדם.
מסר רלוונטי אחר נוגע למקומה של החברה האזרחית. בניתוח מרתק של הפרשות שעוסקות בבניית המשכן, רואה הרב זקס בפרויקט העצום הזה מתכון לרפואתו של עם ישראל מן התלונות הרבות שאפיינו את דרכו מאז יציאת מצרים, ובמיוחד מחטא העגל. "אם שרשרת ניסים חסרת תקדים אינה יכולה לחלץ מהעם תגובה בוגרת, מה כן יכול לעשות זאת? זהו השלב שה' אומר בו: שיבנו משהו ביחד". תלונות נובעות מתחושת תלות ו"מגיע לי", והרי הקומץ לעולם לא ישביע את הארי. המתכון היחיד לכך שהעם יפגין בגרות וימלא את ייעודו הוא לתת לו פרויקט משותף לעסוק בו. כשאנו יוצרים ונותנים אנו מקבלים משמעות, ואז, באורח פלא, נעלמות התלונות.
על פי העיקרון הזה מסביר הרב זקס את ההבחנה הידועה בין מדינה לחברה: "המדינה מייצגת את מה שנעשה בשבילנו… החברה היא מה שאנחנו עושים זה למען זה". ניכר שהוא מבכר באופן ברור את החברה, ככזו שמסוגלת באמת לאחד אותנו ולשנות אותנו. מדינה חזקה זקוקה אפוא לא רק לממשלה מתפקדת אלא גם לארגוני חברה אזרחית חזקים ויעילים, המפיחים בעם רוח של עשייה והתנדבות. כאמור, המסר הזה הומחש באופן עמוק באירועי השנה החולפת.
רעיונות נוספים על מנהיגות פזורים לאורך הספר. לבקי במשנתו של הרב זקס הם יישמעו אולי מוכרים מספריו האחרים, אבל עדיין מובטחת נחת רוח גדולה מן הקשר שעושה הרב בינם ובין פרשות השבוע. עניין זה משיב אותנו אל שאלת היסוד של הספר: האם לפנינו ספר על פרשות השבוע או ספר בנושא מנהיגות?
ממשיך להעמיד תלמידים
ובכן, ספר מקיף על מנהיגות אין כאן. לא מדובר בספר שלוקח את נושא המנהיגות ומפרק אותו לגורמיו השונים, כפי שעושה הרב זקס לנושאים אחרים בספריו הרבים. בסופו של דבר, פרשות השבוע מגבילות את הרב זקס לרעיונות שונים המגולמים בפרשה, ואינן נותנות לו חופש גמור. יתרה מכך, סדר הפרשות אינו מאפשר עיסוק שיטתי ומובנה במנהיגות, כך שלעיתים נושאים דומים נידונים במקומות שונים ומרוחקים בספר (כמו הכוח לעומת ההשפעה, בפרשות לך לך ובהעלותך; האחריות הקולקטיבית, בפרשות תרומה, ויקהל וראה; חשיבות השבח, בפרשות וישב ופקודי, ועוד).
פה ושם אף אפשר לזהות מסרים סותרים מעט בין הפרקים. דוגמה לכך היא הקביעה של הרב זקס בדרשה לפרשת ויגש, שיהודה זכה למנהיגות על חשבונו של יוסף מפני שידע להודות בטעות ולצמוח ממנה; ואילו בדרשה לפרשה העוקבת, פרשת ויחי, הוא מציין את מעלתו של יוסף בכך שהייתה לו היכולת לסלוח ו"להמשיך ולצעוד קדימה למרות התנגדות… ומכשולים". עד כמה מנהיגות זו רחוקה מזו של יהודה שציין קודם? קצת קשה להבחין. בדרשה לפרשת לך־לך טוען הרב זקס שא־לוהים מצווה את אברהם להיות שונה, אך לא "שוני לשם שוני, אלא שוני שמטרתו להתחיל משהו חדש". נראה שדבריו אלה עומדים בסתירה לתזה שביטא בספרו "לכבוד השוני", שם טען שאברהם נקרא להיות שונה כדי לתת מקום לשוני בעולם.
מצד שני, גם עיון מובהק בפרשות השבוע איננו מקבלים תמיד בספר. בפרשת ויצא, לדוגמה, הכניס עורך המהדורה העברית מאמר מוקדם של הרב זקס על הפרשה בנושא מנהיגות, שבולט לא רק בהיקפו הקצר ביחס למאמרים האחרים אלא גם בסגנונו; בניגוד לדרכו של הרב זקס לצמוח מן הפשט ולהתבונן מגבוה על אירועי הפרשה, דרשה זו מתבססת על פירוש דרשני לפסוק אחד מן הפרשה, וממנו מפליג הרב זקס לנושא התפילה ומתרחק מן הפרשה. בדרשה לפרשת תצווה מקדיש הרב זקס את דבריו למעמד הכהונה בעם ישראל ולמנהיגות שהיא מייצגת ביחס למוסד הנבואה, וזאת כאשר הקשר היחיד לפרשה הוא ששמו של משה לא מופיע בה. בדרשה לפרשת צו הרב זקס כבר אינו מזכיר ולו פסוק אחד מן הפרשה, אלא מדבר באופן כללי על מנהיגותם של חכמי בית שני ביחס למוסד הקורבנות.
אך דוגמאות אלו הן יוצאות מן הכלל המעידות על הכלל. ברוב הפרשות מצליח הרב זקס לחבר באופן מוצלח ומעניין בין נושא המנהיגות לפרשה, וחושף ממדים מקוריים ומגוונים בה. באופן זה הוא מטעין את הריטואל המסורתי של הקריאה בפרשת השבוע במבט רחב ואוניברסלי, אשר מעניק ללומד התורה אוויר פסגות של ידע חובק עולם, ומחבר בין מקום התפילה ומקום הדיבור באופן הרמוני. יש לשער שקוראיו של הספר יהיו בעיקר אנשים המעוניינים במבט נוסף ומקורי על פרשות השבוע ולא מי שמבקשים ללמוד את נושא המנהיגות, והדבר מעורר בהחלט תחושת החמצה. אילו היה הרב זקס חי בינינו, הייתי מבקש ממנו לייחד לנושא כה חשוב ספר עצמאי מקיף.
אבקש לסיים סקירה זו בדבריו של הרב זקס על גדול המנהיגים שקם לעם היהודי, משה רבנו: "כך נעשה משה, המנהיג הגדול ביותר שהיה לנו, לבן אלמוות. לא על ידי חיי נצח. גם לא בבניין מאוזולאום, פירמידה או מקדש שינציחוהו… משה אפילו לא נעשה בן אלמוות בדרכו של אהרן, שזכה לראות ילדיו נעשים ליורשיו בכהונה. בניו של משה לא ירשו אותו. משה נעשה בן אלמוות על ידי כך שעשה אותנו לתלמידיו… כדי להיות מנהיג אין צורך בכתב או במדי שרד. כל הדרוש הוא שתכתבו את הפרק שלכם בהיסטוריה, שתעשו מעשים שירפאו משהו מכאביו של העולם הזה, ושתפעלו כך שאחרים ייעשו טובים מעט יותר בזכות היכרותם איתכם. חיו כך שבריתנו הקדומה עם אלוהים תתחדש על ידיכם וזאת באופן היחיד הקובע: בחיים… בחרו בחיים" (עמ' 223).
ראויים הדברים לרב זקס עצמו. יורשים היכולים להיכנס לנעליו אין לו, אבל גם לאחר מותו ממשיך הרב זקס להעמיד תלמידים ותלמידי תלמידים הנושאים ומפיצים את תורתו הרחבה. בכך מימש את הייעוד שהציב לעצמו עוד בימי בחרותו: להפוך אותנו למנהיגים הלוקחים אחריות על חיינו ועל סביבתנו, וגורמים לעולם להיות קצת טוב יותר ובעיקר מלא חיים. בימים קשים אלה, זהו מסר מעורר תקווה.
