ארמון הנייר: נערה בחופשה נגררת להחלטה שתשנה את חייה

לא רק קונספציות ביטחוניות קרסו בשבעה באוקטובר. הכול קרס והפך בבת אחת לתפל. גם האוכל והספרים והסדרות. כדי לחזור בהדרגה מצום קריאה ארוך וטראומטי נדרשים ספרי מעבר, ו"ארמון הנייר" הוא בחירה טובה. הכותרת שלו מהדהדת בעגמומיות את ההרגשה הנוכחית לגבי החיים בישראל, שיש לקוות שתחלוף בהדרגה גם היא. הסיפור עצמו הוא לחלוטין אסקפיזם אמריקאי, והוא מפעיל ביעילות את שריר הקריאה.

אי אפשר לדבר על "ארמון הנייר" בלי לציין תופעה מוזרה מעט: רק בשנה האחרונה קראתי לפחות שלושה ספרים שמבנה העלילה שלהם זהה כמעט לחלוטין. בכולם כיכבו משפחות עם בתי קיץ ליד האגם, ונער ונערה שנפגשים שם בכל שנה. הספר נפתח כשהנער והנערה כבר מבוגרים, אבל חרף אהבתם רבת הקיצים הם לא הפכו לזוג, והעלילה היא הסבר רטרואקטיבי מדוע. זו העלילה של "ארמון הנייר", וזו בדיוק גם העלילה של "כל קיץ שיבוא", מאת קרלי פורצ'ן (אופוריה, אריה ניר, מודן, 2023), ובגרסה דומה גם של "היינו שקרנים" מאת א' לוקהארט (ידיעות ספרים, 2014). ואלה לא הדוגמאות היחידות.

איך קורה שמבנה של ספר משכפל את עצמו? אפשרות אחת היא שלכל האמריקאים יש בתי קיץ על שפת האגם, והתאהבויות הנעורים שלהם בחופשות הקיץ הן חוויה מכוננת משותפת. אפשרות אחרת היא ההאשמה הקבועה בכל הנוגע לספרות אמריקאית: יקום סדנאות הכתיבה השוקק, שמציף את השוק בספרי נוסחה. החשד בכתיבת נוסחה מתעצם כשמגלים שהסופרת, מירנדה קאולי־הלר, הייתה סגנית נשיא וראש מחלקת דרמה ב־HBO. אחרי הכול יש כאן לא רק מבנה מסודר אלא גם נוף אגם שמצטלם יפה, וחלוקה לפרק בכל קיץ שפשוט כותבת את עצמה.

אבל ההאשמה הזו היא קלישאת נוסחה בפני עצמה, והאמת היא שבמקרה של "ארמון הנייר" היא לא נכונה. ראשית,HBO העניקה לנו לא מעט יצירות שטשטשו את הגבול בין סדרת טלוויזיה לספר, והכניסו למשוואה סדרות משמעותיות יותר מהרבה ספרי נוסחה. קאולי־הלר עצמה הייתה אחראית על סדרות כמו "הסופרנוס" ו"עמוק באדמה". ספרים וסדרות בימינו הם קרובי משפחה, ואנחנו כבר יודעים שרבים הסופרים שחולמים לכתוב סדרות. למה לא להניח שזה עובד גם בכיוון ההפוך? שנית, ובהתאמה, בעוד הספר של קרלי פורצ'ן, למשל, הוא רומן רומנטי נוסחתי מתוק ונטול קונפליקט אמיתי, "ארמון הנייר" הוא אומנם בעל מבנה זהה, אבל בעומק מספר סיפור אחר.

הטרגדיה של הצעירים

הסיפור בקצרה: הגיבורה הראשית היא אלינור, בת להורים גרושים. אלינור מתמודדת עם אימא שהיא נצר לשושלת נשים במאבק הישרדות, ועם אבא שלקיחת אחריות היא לא בסל המטרות שלו. בכל קיץ היא פוגשת על שפת האגם את ג'ונאס, ילד צעיר ממנה, שבהמשך יהפוך את כל עולמה.

נחמד לדמיין בתים על שפת אגם והתאהבויות של קיץ. הכול מרגיש מאוד אמריקאי ומנותק, ונקרא מעבר למסך האפוקליפסה המקומית. בהדרגה, הקסם של מעבר אל יקום הספר מתרחש. אלינור הופכת לילדה אמיתית עם בעיות אמיתיות. סבתה ואימה, נשים נחושות שדילגו בין בעלים כדי לשרוד כלכלית, רחוקות מאוד מהחוויה הישראלית. איפה הן ואיפה הסבתות הקיבוצניקיות ששרדו חודש בשבי חמאס. אולי בגלל זה הן החלק בעלילה שפחות נכנס ללב ומעורר הזדהות. אבל אלינור עצמה חיה לא רק בעולם האמריקאים אלא גם בעולם המתבגרים, ושדות הקטל של הילדות הם אוניברסליים. היא מתבגרת בעולם שאין בו אינטרנט ויכולת לתקשר ולחפש תשובות, וגם אין בו מבוגרים שהם כתובת משמעותית להתייעץ איתה. זה הבסיס שממנו צומח האירוע המכונן שמפריד בין אלינור לג'ונאס. וזה גם הרובד בספר שנצרב ונכנס ללב.

בלי להרוס את האירוע המניע של הספר, אפשר לומר את זה: טרגדיות רבות נולדו כשאנשים צעירים מדי נאלצו להחליט בעצמם מה הדבר הנכון. צעירים נוטים לפעמים לראות במבוגרים שילוב של אלו שאין סיכוי שיבינו ואלו שצריך להגן עליהם. הטרגדיה היא שלא פעם הם צודקים. בעולם אידיאלי, הורים אחראים על שלומם וביטחונם של הילדים. בעולם האמיתי הורים הם לא פעם ילדים בגוף מבוגר, בלי ספר הוראות לגידול ילדים או מוטיבציה לקרוא אחד כזה.

לאלינור ולאחותה אנה יש אבא חלש. החוויה הלא־מספקת מולו צורבת את יחסיהן מול המבוגרים האחרים בחייהן. אין להן יותר מדי ציפיות. בעולמן, הילדות אחראיות גם על המבוגרים וגם על עצמן. אל הקלחת הזו נוספות משפחות שמתפרקות ומתאחדות כמו בועות שמן במים. חצאי אחים ואחיות, בנות ובני זוג של ההורים. הרבה המולה והרבה בדידות.

כשטועים משלמים מחירים

כך נגררת אלינור לקבל את ההחלטה שתשנה את חייה. והיא מקבלת אותה לא מול מבוגרים שמעניקים לה שכיות כמו חוכמת חיים, עצה ועזרה, אלא מול ילדים כמוה, שבויים בכאבים ומצוקות, שהשפעתם צומחת פרא. המחברת אומנם לא עומדת מאחורי האירוע עד הסוף, וברגע האחרון היא מוסיפה לו נסיבות מקילות שאמורות לספק גאולה. אבל למרות ניסיון הטשטוש הזה, זה עדיין סיפור על ההחלטות שאנחנו מקבלים ואיך מתמודדים איתן בדיעבד. הספר מעז להישיר מבט אל נושא שמעסיק לא מעט סופרים ויוצרים, וגם אנשים אמיתיים. נגיד שנקלעת לדרמה ונאלצת לקבל החלטה. בעקבותיה ויתרת על אפשרות, ובנית חיים שלמים בלעדיה. פתאום, כעבור עשורים, היא חוזרת. מה עושים עכשיו?

בספרים מהסוג הנאיבי יותר, הכול מסתדר באורח פלא. שום דבר לא נהרס באופן סופי, הכול היה רק אי־הבנה שתתוקן. בני זוג אחרים נעלמים באורח פלאי, ונסיבות החיים משתלבות ומתאחדות. בספרים שמשקפים את העולם האמיתי אין תשובה אחת. מה הדבר האמיתי והנכון? מה שרצינו במקור או מה שעשינו אחר כך? לכאורה, לחוקי האהבה ולחוקי המוסר יש שתי תשובות מובהקות וסותרות. אבל החיים האמיתיים, כאמור, מורכבים.

השאלה על טיב היחסים בין אלינור לג'ונאס מובאת כבר בתחילת הספר. פענוח הנסיבות שהובילו אותם לא להיות יחד הוא קריאה מספקת, ושאלת העתיד מעניינת. זו גם הנקודה שבה האסקפיזם הופך לקריאה אקטואלית, לפחות לרובד אחד של החיים: יש דרך שלא בחרנו בה, ודרך שכן. בדרך שנבחרה היו דברים טובים, ובדרך גם טעינו והתרסקנו, ושילמנו מחירים שאי אפשר לקבל בחזרה.

גם בלי לגלות את הבחירה של אלינור, האופן שבו היא מתמודדת עושה חשק להפוך אותו לכל הפחות לאפשרות. אולי פחות משנה מה בחרנו, האם באמת טעינו, ומה היה קורה אם היינו יכולים לחזור לתמימות של אז אבל עם הידע של היום. אולי פחות משנה מי אשם. בסופו של דבר יש רק תשובה אחת: נצטרך לבחור מחדש, ללמוד מהטעויות, לסלוח לעצמנו על מה שלא ראינו, ולהמשיך הלאה.