הציווי "והגדת לבנך" עובר בספרו של אורן שניידר, "השוליה מבוכנוואלד", אדפטציה קלה והופך ל"והגדת לנכדך". מאז ששניידר היה ילד קטן, סבו הניצול אלכסנדר רוזיאק הלעיט אותו בסיפורים דרמטיים על השואה, "מבלי להשמיט אף פרט". הסב הטיל על נכדו את השליחות לספר את סיפורו ברבים ולפרסמו בספר. הנכד קיבל זאת ברצון, נשא את הלפיד והשלים את המשימה: "הוא היה מגלה לי עוד שכבה, חושף עוד עצב, מסיר את הלוט מזיכרון כואב נוסף… כשגדלתי, חייתי ונשמתי את ההשמדה, החורבן והעינויים שסבלו משפחתי ועמי… נשיאת מטען הזיכרון הפכה לשליחות".
סיפורי הישרדות מפתיעים סופרו כבר למכביר, אבל שניידר טוען שהסיפור של סבו "אינו דומה לשום סיפור אחר", וזו ההצדקה בעיניו לפרסמו. את מפעל התיעוד שלו החל הסבא כשנכדו היה בן חמש, בתחילה כסיפורים בעל־פה ולאחר מכן באמצעות מכשירי הקלטה. הסב לא הסתפק בסיפורים; הוא נטל את נכדו לטיול שורשים בכל מחוזות ילדותו, במחנה הריכוז בוכנוואלד בגרמניה, ובנתיב הבריחה שלו במלחמה עד שנתפס. הנכד השלים את המחקר בעצמו וניצל את ימי הסגר של הקורונה כדי לכתוב את ספרו. "הוא נפטר ממש כשעבודתי הושלמה. הבקשה האחרונה שלו ממני, בפעם האחרונה שנפגשנו, הייתה לוודא שסיפורו יסופר", נאמר בפתח הדבר לספר.
הסב אלכסנדר, שנפטר לפני כשלוש שנים בגיל 93, היה איש עסקים חובקי עולם בתחום האוטומציה המשרדית, לבוש תמיד בחליפת שלושה חלקים ושופע אופטימיות בזכות המנטרה הקבועה שלו, שאף היא חולקה לשלושה חלקים: "החיים טובים… חשיבה חיובית תמיד… ואם אני לא אדאג לעצמי, אף אחד לא יעשה זאת". עם זאת, הנכד מעיד שנשמת סבו הייתה מצולקת, והוא התקשה תמיד "להפריד בין אלכסנדר האסיר במחנה ובין סבא אלכסנדר… הוא נשאר אסיר המחנה עד יומו האחרון".
מדובר אפוא בספר תיעודי המבוסס על סיפור אמיתי, אבל הוא מסופר כמו מונולוגים בפרוזה. החלק הראשון הוא מונולוג של אלכסנדר הסבא, שגידל למעשה את נכדו שהתייתם בגיל שנה מאביו, טייס שנהרג בתאונת אימונים; והשני הוא מונולוג של אורן, הנכד, שגם כותב את ההקדמה ואחרית הדבר ממקום מושבו הנוכחי בברוקלין, ניו־יורק.
חיים בעולם חדש
אלכסנדר־שאניי רוזנברג־רוזיאק היה בן יחיד, שגדל עד גיל תשע בחממה עוטפת. הוא חי עם הוריו האמידים בסצ'ובצה, עיר סלובקית בצ'כוסלובקיה, נהנה מכל התפנוקים והעביר את זמנו באיסוף בולים. הוריו היו בעלי מעדנייה, שלא בחלו במכירת מזון לא כשר. בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה למדי, אבל ההורים, סולומון־זולי רוזנברג ואשתו אירנה, בחרו להשתלב בחברה הנוצרית, דיברו גרמנית בלבד, "לשון התרבות של החברה הגבוהה", ופקדו את בית הכנסת רק בחגים.
כאשר אֶחיו של זולי מהגרים לאמריקה, אירנה לועגת לגיסיה ("נסחבו לאמריקה בבטן אוניית מהגרים… כדי לפתוח דף חדש כנוודים חסרי פרוטה") וטוענת ש"אמריקה" נמצאת דווקא בארצם, "מוקד של תרבות". ואילו האב מסרב להגר לפלשתינה, כי "יש לנו בצ'כוסלובקיה כל מה שאנחנו צריכים". האֵם אף אומרת לבנה: "תודה לאל שאניי, שאתה לא תצטרך לחוות את החורבן של מלחמת העולם כמו זה של המלחמה הגדולה… אנחנו חיים עכשיו בעולם חדש".
השתלבותם בחברה לא סייעה להם כאשר התגברה השפעתן של תנועות פרו־נאציות כמו "הלינקובה גארדה", שאיימה על עסקיו של האב ובהמשך אף השתלטה על המעדנייה שלו. המצב הורע אף יותר לאחר הסכם מינכן. הגרמנים פלשו לצ'כוסלובקיה ללא התנגדות, ובבוהמיה ובמורביה הוכרזה מדינת חסות, והופעלו בה חוקי הגזע נגד היהודים. האב רצה להימלט מהמדינה, אבל האם לא ידעה לקרוא את הנולד והתנגדה לעזוב בחוסר כול, התנגדות שכמעט עלתה להם בחייהם. "אפילו בסיוטי הלילה הגרועים ביותר לא חלמתי שאירועים נוראיים כאלה יקרו בארצנו", אמר האב.
על אלכסנדר נאסר להמשיך בלימודיו, והוא הועסק זמנית כשוליה של מנעולן ותיק. העיסוק הזה יציל בהמשך את חייו, כשיהפוך לשוליה גם כאסיר כפייה.
"להילחם בממזרים האלה"
במאי 1942 נשלחו יהודי העיר ברכבות למחנות ההשמדה, אך משפחת רוזנברג נמנתה עם עשר משפחות האצולה היהודיות שניצלו זמנית מהגירוש בזכות תעודה לבנה שהונפקה להם בעזרת מקורבם ראש העיר. בן־לילה התרוקנה העיר מיהודיה, שהיוו שליש מאוכלוסייתה. בהמשך סידר ראש העיר לרוזנברג האב עבודה בחנות ספרים בעיר סמוכה, שבעליה היה לא אחר מראש התנועה הפרו־נאצית, ש"אהב כסף יותר מאשר תיעב יהודים". ראש התנועה, שהיה מרוצה מאוד מעבודתו של רוזנברג, סידר בהמשך למשפחה תעודות מזויפות על שם סטפן, אירנה ואלכסנדר רוזיאק. בעזרת חזותם האירופית הם הסתתרו בברטיסלבה בזהות בדויה, עד שמלשין יהודי הסגיר אותם לגסטפו. רוזנברג האב עצמו הוא שסיפר ברוב תמימותו למלשין, מכר ותיק שלו, היכן הם מסתתרים.
האב הציע שוחד לפקיד מקומי והם ניצלו זמנית מהגירוש וחזרו למקום המסתור שלהם. בעלת הבית הנוצרית, מריקה, קיבלה אותם בשמחה ואמרה: "ידעתי שהגרמנים הטיפשים עשו טעות נוראה… איך מישהו בעל שכל ישר יכול לטעות במשפחה ארית טהורה כמוכם ולחשוב שאתם יהודים מלוכלכים?"
אבל מדובר היה בהצלה זמנית בלבד. כעבור זמן קצר הם נתפסו שוב, והמשפחה התפצלה. האם נשלחה לגורל בלתי נודע, ואילו האב ובנו נשלחו יחד בשנת 1944 למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הישארותם יחד, גם כשהועברו למחנה הריכוז בוכנוואלד, תרמה רבות להצלתם. פעם האב הוא שחילץ את בנו מסכנת מוות כאשר קצין נאצי בעט בו בפראות, ובהמשך הנער רב התושייה הציל את אביו, ויותר מפעם אחת. זה קרה כאשר האב נידון למיתה מול כיתת יורים באשמת שווא, וכן לאחר שנפצע קשות בהפצצה והפך למוזלמן, והבן טיפל בו עד שהחלים.
כשהשניים הועברו למחנות הריכוז הם חשו שמזלם הטוב הפסיק לשחק להם, אך למעשה גם שם גורלם שפר עליהם לעומת זה של אסירים אחרים שנידונו לכיליון. השניים נשלחו לעבוד כעובדי כפייה במפעל הנשק "גוסטלוף". האב הפך לבן חסותו של אזרח גרמני בשם גינטר, שמינה אותו כמתורגמן מסמכים בזכות שליטתו של האב בשפות רבות, וכן כמנהל משמרת במחסן. ואילו את הבן אלכסנדר, שקיבל במחנה את הכינוי "לקסה", מינה גינטר כפועל במחסן והאחראי לניקוי וסידור המשרד שלו. גינטר אף עודד אותו שיום אחד המלחמה תיגמר, "ואתה תחזור הביתה, תגדל משפחה ותאכל אוכל ראוי". גינטר, סיפר אלכסנדר, "היה האדם הראשון שהתייחס אליי כיצור אנושי".
אלא שאז נקלע אלכסנדר לדילמה אמיתית. גרישה, קצין רוסי שבוי שעבד אף הוא כעובד כפייה במפעל הנשק, הטיל על הנער, שהיה היחיד מבין האסירים שהורשה לנוע בחופשיות יחסית בתוככי המפעל עם המריצה שלו, משימה חשאית: להעביר הודעה לשבוי רוסי אחר כיצד ניתן לחבל בתהליך ייצור רובה המאוזר שיוצר במפעל, ובדרך כזו שהחבלה תתברר רק בשדה הקרב ולא קודם לכן. הנער לא רצה בתחילה לבגוד באמונו של גינטר, סוג של מלאך בגיהינום שגורלו שלו ושל אביו היו תלויים בו, אלא שדווקא אביו, שאיתו התייעץ, עודד אותו "להילחם בממזרים האלה".
גם בהמשך משמש אלכסנדר כאיש הקשר של גרישה, המחלק הוראות לאסירים כיצד לחבל בנשק. הכול מבוצע מבלי לעורר את חשדם של הגרמנים, ותוך שהנער הצעיר מנסה לתרום את תרומתו האישית הקטנה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. "הרעיון שמאות חיילים גרמנים מסתערים על חיל רגלי אמריקאי או על עמדה רוסית, רק כדי שברגע האמת הרובים שלהם ייכשלו, היה עונג צרוף".
לאחר שמפעל הנשק הופצץ והאב נפצע, הצטווה אלכסנדר על ידי הגרמנים לתקן מכונות כתיבה. "הגרמנים חשבו שהוא לא שוליה בלבד אלא אומן ממש", ואף נטו לו חסד מסוים בזכות הגרמנית המושלמת שלו. תנאיו כאסיר השתפרו פלאים, והוא פרץ למחסן סודי שבו אִפסנו הגרמנים משלוחי רווחה של הצלב האדום, בהם מארזי שוקולד נסטלה. אלכסנדר הזין את עצמו בחשאי בשוקולד, ובחפיסות נוספות הוא השתמש כדי לשחד את כל מי שצריך במטרה לגלות להיכן נשלח אביו הפצוע. הוא מצא אותו לבסוף בבלוק של המוזלמנים, והזין אותו במרק ובשוקולד כדי שיתחזק.
בן־גוריון חשד
הן הנער אלכסנדר והן אביו זולי־סטפן ניצלו בסופו של דבר כאשר מחנה בוכנוואלד שוחרר על ידי האמריקנים, שהתקבלו במחנה כמו "אלים יווניים". כעבור שבועות אחדים, כשהאב התאושש במידה משביעת רצון, יצאו השניים למסעם חזרה לצ'כוסלובקיה. שם, בברטיסלבה, גילו שגם האם אירנה הצליחה להינצל. האב החליט שלא לחזור לשם רוזנברג אלא לשמור על השם רוזיאק, שלפי הרגשתו הא ניצל בזכותו. ואילו אלכסנדר בן ה־18 סבל מסוג של פוסט־טראומה. "בלילה חלמתי על המפקדים במחנות הריכוז, על המרק הדליל, על ליקוט של שורשי עשבי החורף… ועל היותי נעול שעות ארוכות בקרונות רכבת ללא חלונות, מוקף גוויות… לא יכולתי למצוא את מקומי".
את מקומו מצא לבסוף אלכסנדר בישראל. הוא השתתף במלחמת העצמאות במסגרת הבריגדה הצ'כית המאומנת והממושמעת, שעוררה את חשדו של בן־גוריון ("ברגע שהזקן שמע את הדיווח, קפץ לו פיוז והוא קרא לבכיר במשרד הביטחון והזהיר אותו שהמדינה הצעירה חווה 'הסתננות קומוניסטית מאורגנת שיש לפרק אותה מיד'. ימים אחדים אחר כך הפרידו את כולנו ליחידות צבאיות שונות ברחבי המדינה"), הקים משפחה והפך לאיש עסקים מצליח. נבואתו של גינטר, האזרח הגרמני, התקיימה אפוא במלואה.
הספר מסתיים במסע השורשים של הסב ונכדו אורן לבוכנוואלד ולכל אתרי הזיכרון המשפחתיים. הסצנה שבה הסב שר משירי ילדותו בסלובקית, יחד עם להקה צוענית, במסעדה הונגרית קטנה בווינה, תוך שהוא מרעיף שטרות על נגנים, היא לא רק ספרות לשמה אלא גם קולנועית לעילא, ומצליחה להטעין את זיכרונות השואה המרים במעט טעם טוב.
תת־הכותרת הבומבסטית של הספר, שנועדה מן הסתם לצורכי מכירות ("סיפורו האמיתי של הנער שחיבל במכונת המלחמה של היטלר"), היא מעט מוגזמת ואף פוגמת במידת־מה בספר שכתוב ברהיטות, ובלי לנסות לייצר סנסציה מיותרת מסיפורו האישי המיוחד למדי של הסב.
