במקור האנגלי נקרא הספר "סיפורה האמיתי של אישה אמריקאית בלב ההתנגדות הגרמנית להיטלר". במהדורה העברית שינו משום מה את השם והוסיפו כותרת משנה שיווקית: "סיפורה האמיתי של הצעירה שהקימה מחתרת התנגדות להיטלר". הכותרת יוצרת רושם שגוי, כאילו המחתרת הוקמה על ידי אישה יחידה, ולא היא. המחתרת הוקמה במאמץ משותף של שניים, מילדרד ובעלה אַרוויד הרְנַק, ואפילו של שלושה. ושלושתם, יחד עם חבריהם, שילמו בחייהם עבורה.
מילדרד הרנק, במקור פיש, נולדה ב־1902 למשפחה ענייה במילווקי, ויסקונסין. אביה נטש את משפחתו, ואימהּ פירנסה את ארבעת ילדיה מעבודתה כקצרנית ומדפיסה. הרקע הקשה והעוני הותירו צלקות בנפשה של מילדרד, והיא דבקה כל חייה במודעות החברתית ובהשקפותיה הקומוניסטיות.
מילדרד פיש ואַרוויד הרְנַק הכירו והתאהבו כאשר מילדרד למדה לתואר ראשון באוניברסיטת ויסקונסין, וארוויד הגיע לשם מגרמניה, כסטודנט־מלגאי. הם נישאו ב־1926, בטקס שהתקיים בחווה של אחיה של מילדרד, בוב, שגם דחף אותה ללימודים אקדמיים כדי שתצא ממעגל העוני והבערות. שנה לאחר נישואיהם שב ארוויד לגרמניה כדי להמשיך בלימודי דוקטורט, ואילו מילדרד נשארה בוויסקונסין כדי לסיים את לימודי התואר השני, ובינתיים לימדה ספרות בקולג'. בשנה שבה התגוררו במדיסון הם התיידדו עם גרטה לורקֶה, סטודנטית גרמניה שבאה להשתלם בסוציולוגיה בארה"ב. בין בני הזוג קרנק לבינה נוצר קשר הדוק, על רקע עמדותיהם הפוליטיות שנטו לקומוניזם מבלי שהצטרפו למפלגה. גרטה נישאה לאדם קוקהוף, ושניהם הצטרפו למחתרת של הזוג קרנק. הרבה מהידוע כיום על מילדרד וארוויד מבוסס על זיכרונותיה של גרטה, ששרדה את המלחמה.
קריאה מעמיקה ב"מיין קאמפף"
לאחר סיום לימודי התואר השני הצטרפה מילדרד לבן זוגה בגרמניה, ושניהם המשיכו בלימודי הדוקטורט. הם שכרו דירה בברלין, ומילדרד עבדה כמרצה במכללה אקדמית. היא לימדה אנגלית, וליתר דיוק ספרות אמריקאית, בעיקר כזו שעסקה באנשי־השוליים של אמריקה: האיכרים והחוואים בחוות הקטנות המבודדות, מעמד הפועלים ודלת העם בעיירות הקטנות – פרי עטם של פוקנר, ג'ון דוס־פאסוס, תומס וולף ועוד. התשלום היה זעום, אך היא נהנתה מהעבודה ומהקשר עם הסטודנטים, שאחדים מהם יצטרפו בעתיד למחתרת.
במקביל התיידדה מילדרד עם המזכיר הראשון בשגרירות ארה"ב בברלין, דונלד הית' ואשתו לואיז, ששכרו אותה כמורה לאנגלית לבנם, דון. לאחר עליית הנאצים לשלטון, כאשר בני הזוג הרנק יגבירו את פעולות ההתנגדות למשטר ואיסוף המודיעין – דון בן ה־11 או ה־12 יהפוך בהסכמת הוריו לבלדר, ויעביר את המידע הסודי שארוויד אסף בעבודתו במשרד הכלכלה הנאצי, אל האמריקנים או הרוסים. בהדרגה אספו מילדרד ובעלה סביבם עוד ועוד מתנגדי משטר ויצרו את ה"מעגל". אליהם הצטרפה קבוצה שבמרכזה קצין במשרד האווירייה – הארו שולצה־בויזֶן ואשתו ליברטאס.
הארו היה בן למשפחה אריסטוקרטית, בעלת קשרים לכל האליטה השלטונית והצבאית הנאצית. בנעוריו השתתף בקבוצות ששאפו לחדש את "תפארת הצבא הגרמני", ובהתארגנות נגד השליטה הצרפתית בחבל הרוהר בהתאם לחוזה ורסאי שנחתם בסיום מלחמת העולם הראשונה. אבל לימודיו האקדמיים, ביקורים באנגליה ובצרפת והיכרות קרובה עם התרבות הפוליטית המערבית, שינו בהדרגה את עמדותיו הפוליטיות. עליית המשטר הנאצי לשלטון והתוודעות מקרוב לאידיאולוגיה ולתוכניות הצבאיות שלו, ובעיקר קריאה מעמיקה ב"מיין קאמפף", גרמו להארו להפוך למתנגד המשטר ולהתחיל לאסוף סביבו אנשים כדי להפיץ עלונים וכרוזים נגד המשטר.
עם סיום לימודיו הוא התקבל – בסיועה של אשתו שהייתה מקורבת להרמן גרינג, שהיה מפקד הלופטוואפה ומשרד התעופה – למשרד האווירייה, ליחידה לאיסוף מודיעין על חילות אוויר זרים. תפקידו חשף אותו לעיתונות ומקורות צבאיים זרים ולמידע סודי בחיל האוויר הגרמני, והוא התחיל להעביר חומר צבאי חסוי ואיכותי לאנשי קשר סובייטיים.
אשתו של הארו, ליברטס, הייתה בת אצולה ממש: נכדתו של נסיך, בת של רוזנת ואחות של דוכסית. נישואיהם ב־1936 התקיימו בטירה המשפחתית, טירת ליבֶּנבֶּרג, ואחד האורחים בחתונה היה השכן הרמן גרינג, שארמונו נמצא בסמוך לטירה. קשרי השכנות של אשתו עם גרינג לא רק סייעו להארו לקבל עבודה במשרד האווירייה אלא גם תרמו לקידומו המקצועי, ושיוו לו תדמית של נאצי מסור שמאחוריה היה יכול לפעול ביתר קלות במסגרת ההתנגדות לנאצים.
בתחילת עלייתם של הנאצים לשלטון הייתה ליברטס חברה בארגון נשים נאציות, ושירתה ב"שירות ההתנדבות הלאומי". אבל אחרי נישואיה להארו היא שינתה כיוון, סייעה בהכנת העלונים האנטי־נאציים, עזרה בגיוס אנשים לקבוצת התנגדות, וקיימה מסיבות פיקניק חברתיות ששימשו מסווה טוב משום שהיו פתוחות לכול ונודעו כפרועות למדי.
כאשר הנאצים לכדו את קבוצת ההתנגדות של הרנק ושולצה־בויזן ואת הקבוצות הקשורות אליה, ליברטס נעצרה עם האחרים ונחקרה. מפחד העינויים היא מסרה שמות של חברים, כולל כאלה שטרם נעצרו. "במשך 25 חקירות, ליברטס לוחשת את שמותיהם של כל מי שהיא מכירה…". הכתבנית "מוסרת את השמות לחוקר קופקוב מהאס־אס. קופקוב נדהם. רבים מהשמות האלה לא שמע עד כה. הוא מדווח במהירות לגרינג, וזה דואג לכך ש(הכתבנית) תקבל חמשת אלפים רייכסמארק ומכתב תודה אישי מהימלר. קופקוב מקבל 30 אלף רייכסמארק". כל זה לא הציל את ליברטס, שהוצאה להורג יחד עם האחרים. במכתב לאימהּ היא מתוודה: "מתוך אנוכיות בגדתי בחברים".
"התזמורת האדומה"
"בדצמבר 1942 יש בידי הגסטפו שלושים קלסרים תפוחים. תשעה־עשר משפטים נפרדים מתוכננים לקבוצה של 75 גרמנים ולאשה אמריקאית אחת… לקבוצה יש עכשיו שם: התזמורת האדומה. האבווהר – המודיעין הצבאי הגרמני – משתמש במילה 'תזמורת' לכל רשת ביון של האויב. משדרים הם 'פסנתרים', האלחוטאים הם 'פסנתרנים'. כשהאבווהר גילה ב־1941 ש'פסנתרנים" גרמנים שולחים הודעות למוסקבה, הוא כינה את התזמורת 'אדומה".
צריך לציין שלמרות נטיותיהם הקומוניסטיות, ארוויד קרנַק והארו סירבו להצטרף לרשת הריגול שנשלטה ממוסקבה ולהיות מופעלים על ידה. הסובייטים מצידם גילו עניין רב בקשר עם הגרמנים ובמודיעין שקיבלו מקבוצות ההתנגדות, לעומת האדישות והזלזול שגילו הבריטים והאמריקנים כלפיהן, שאף לא היו מוכנים להושיט להן עזרה. ראש ה־CIA, אלן דאלס, הודה כי "המערב לא התייחס בכובד הראש הנדרש לפניות של אותם גרמנים אנטי־נאצים שניסו להאיר את עיניו".
גם האדמירל קנאריס, ראש האבווהר, שתמך בהתנגדות להיטלר, ניסה להשיג תמיכה מאנגליה ונכשל: ב־1942, בזמן ההכנות למבצע הכושל "ולקיריה" לחיסולו של היטלר, ניסה קנאריס לעדכן את הבריטים שהפיקוד העליון הגרמני מתכנן להתנקש בפיהרר. הוא שלח לאנגליה את האב דיטריך בונהופר – הכומר הלותרני שהיה מוכר גם מחוץ לגרמניה כאחד מראשי המתנגדים למשטר הנאצי. הכומר נפגש עם ג'ורג' בל, הבישוף של צ'יצסטר וחבר בית הלורדים, והבישוף כתב לאנתוני אידן, שר החוץ בממשלת צ'רצ'יל: "אם יש בגרמניה אנשים שמוכנים לאסור מלחמה מבפנים נגד הרודנות האכזרית של הנאצים, האם נכון לרפות את ידיהם ולהתעלם מהם?" בתשובתו אידן נזף בבישוף בחריפות. "האופוזיציה בגרמניה בקושי הוכיחה את קיומה", טען.
הסובייטים, בניגוד לבריטים ולאמריקנים, רצו שהגרמנים יצטרפו אליהם, ולקבוצות ההתנגדות לא הייתה ברירה אחרת, מה גם שרבים מחבריהן היו קומוניסטים. אבל שיתוף הפעולה עם שירותי הביטחון הסובייטים – שכמו כל המערכות במשטר הסטליניסטי היו נתונים לחוסר יציבות ולחילופי אישים ומדיניות בלתי פוסקים – היה עתיר סיכונים. כך גם הגידול הרב במספר קבוצות ההתנגדות וחבריהן. בתנאי המעקב האינטנסיבי בגרמניה, שבה כל שָכן, בן משפחה ואחראי־רחוב היה מלשין בפוטנציה, ושהפעילה טכנולוגיות מעקב־אלחוט יעילות מול מפעילי אלחוט חובבנים – הלכידה הייתה כמעט בלתי נמנעת.
אתגר לבריאות הנפשית
ספרה של רבקה דונר מרתק וכתוב היטב. אבל אף שהוא מבוסס על עדויות, מקורות ארכיוניים ומאות ספרים, הוא אינו ספר היסטוריה אלא "סיפור אמיתי" בצורת רומן היסטורי. גם המקורות שהוא מסתמך עליהם מכילים מידע רלוונטי חלקי בלבד, ולא תמיד אמין לצורכי הספר הזה ולדמויות המופיעות בו. כך הדבר עם ספרי זיכרונות, שהתיעוד בהם משקף מטבעו זווית ראייה ואינטרסים אישיים של הכותבים, וכך גם עדויות שניתנו עשרות שנים לאחר מעשה, כשהזיכרון כבר נשחק או עוות. הספר כולל גם הרבה השלמות (הכרחיות) מדמיונה של הסופרת, שלא תמיד יכלה למצוא עדויות ומסמכים לגבי כל פרט ונושא שעסקה בהם.
מותר להניח שבעקבות התחקירים והמקורות הרבים שהמחברת הסתמכה עליהם, הספר משקף במידה סבירה את המציאות ההיסטורית. אבל אין לראות בו מסמך היסטורי שעומד בדרישות המקצוע. אכן, במקרים רבים דווקא רומן היסטורי עשוי לספק מבט מעמיק יותר, גם אם ספקולטיבי, על הדמויות ומצבן הנפשי.
הפחד התמידי מהגסטפו, המאמץ להעמיד פנים כלפי חוץ כנאצים נאמנים, הצורך לעבוד במקומות עבודה נאציים מובהקים או להסתופף בחברת נאצים חברי המפלגה, להיזהר כל הזמן ולחשוד בכל אדם, ולא להילכד במכשירי ההאזנה ששתלו הגרמנים בכל מקום ובעיקר בבתי חשודים – כל אלה הציבו אתגר קשה לבריאות הנפשית וליציבותה, ואולי הקרינו גם על הנפש פנימה וגרמו לשינוי באישיות. הסופרת כותבת על "משבר זהות" כתוצאה מההתחזות לנאצים וחיי המחתרת, וזו אבחנה חשובה.
בפרק "שנת 1937-38", למשל, נאמר: "בפריז, מילדרד יושבת עם ארוויד ועם חבורת קומוניסטים. ארוויד מפר במצח נחושה את כללי הקונספירציה. לא אכפת לו. הוא רואה את עצמו (ואולי גם רוצה שייראו אותו?) כאחד ממנהיגי המחתרת הגרמנית ולא כמרגל מטעם הנקוו"ד (שירות הביטחון) הסובייטי. הוא מתפתח ממש מול עיניה של מילדרד… הסטודנט הזהיר משנה את צורתו ונהפך לגבר נועז. הוא אפילו קונה אופנוע". התיאור הזה של ארוויד (אולי ממכתב של מילדרד ששרד) מעיד על שחרור לחצים שכבר אי אפשר להכיל, באמצעות התנהגות פזיזה ומסוכנת שאיננה אופיינית; ואולי אפילו על שינוי אישיות ממש.
דוגמה חותכת יותר מצויה בדיווח על ביקורה של מילדרד בארצות הברית ב־1937. זהו שלב מוקדם עדיין בחיי המחתרת, לפני המלחמה. הסופרת מסתמכת על מכתבים ועדויות מאותו זמן: "מילדרד השתנתה", מעידים מכריה, "היא נבהלת בקלות, היא מתוחה… מילדרד הנינוחה והקורנת התחלפה במישהי קשוחה, מאובנת… נפחדת מאוד, כאילו מישהו נמצא מאחוריה כל הזמן" ("בברלין מכנים את זה 'המבט הגרמני'", מציינת הסופרת, "אבל באמריקה האנשים אינם יודעים עליו"). ידידה ותיקה אפילו אומרת לבעלה: "אני מרגישה כאילו נישקה אותי נאצית".
הגיס פרֶד, בעלה של אחותה, מציע: "אל תחזרי לגרמניה, תישארי". בתשובה, מילדרד "אומרת משהו חסר פשר: אני מחזיקה את הראש של ארוויד". האם חייו של ארוויד שימשו כערובה לשלטונות גרמניה שמילדרד תתנהג "כראוי" בנסיעה ותשוב להשגחתם? או שהיא מתכוונת לומר שנוכחותה נחוצה לבעלה כדי שלא יתמוטט?
פושעי המלחמה קיבלו חסינות
120 העמודים האחרונים בספר מספרים על הלכידה והעינויים של חברי המחתרת, שחלקם עמדו בעינויים ושתקו, חלקם נשברו ודיברו, והיו שהתאבדו כדי לא להישבר; על ההוצאות להורג וה"נתיחות לצורכי המדע" שערך הרופא שטיבֶּה בגופות הנשים; ועל מחנות הריכוז שאליהם נשלחו הנשים שלא הוצאו להורג. התיאורים מזעזעים וישנם פרטים נוראים שלא התפרסמו עד כה, כולל צילום רשימת "הנתיחות של ד"ר שטיבה".
דונר גם מספרת על פושעי מלחמה – כגון החוקר קופקוב מהאס־אס והתובע הראשי מנפרד רדר, שדן למוות את מילדרד וחבריה מקבוצת ההתנגדות. הם ניצלו את חוסר הידע של ה־CIA וקיבלו חסינות ממשפט כשסיפרו לאמריקאים על "רשת מרגלים קומוניסטים שחיים באמריקה", והבטיחו לגלות אותם בעזרת מעקב אחרי שרידי תנועת ההתנגדות שהם לא הספיקו לשלוח למוות.
למי שלא יצלח את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" וספרי היסטוריה דומים, ומסתפק ברומן היסטורי מתוחקר לעילא, מגישה רבקה דונר ספר כתוב היטב, מעניין ומעשיר. ספר שמציע, תמורת קריאה נוחה יותר, מבט על החיים בגרמניה (אבל מעט על היהודים); וסיפור חיים של דמויות יוצאות דופן שהתמודדו באומץ ובמחיר חייהן עם גרמניה שאיבדה את רפובליקת ויימר והפכה למכונת רצח. 511 עמודים דורשים נשימה ארוכה, אבל המאמץ כדאי.
