בין ביקורי חיילים בבתי החולים, לנדודים עם הגיטרה האקוסטית בין בתי עלמין ואוהלי אבלים, בין מלון המפונים בחדרה ואולם החזרות באשדוד, אני פוגשת באשקלון את צמד סולני להקת "הפיל הכחול", גלעד לוי (36) ולירון אטיה (36), בעיר שבה גדלו כל חברי הלהקה. את השירים הראשונים שלהם שקיבלו בחודשיים האחרונים משמעות נוספת, הם כתבו בבית החולים השיקומי בית לוינשטיין ברעננה. שם אושפז אטיה בגיל 18, לאחר שנפצע בעמוד השדרה בתאונת סנובורד בחרמון, ומאז הוא מתנייד בכיסא גלגלים. את השיקום הוא עבר עטוף בחברים ומשפחה, אבל בסופו של דבר הרגיש מאוד לבד: “הייתי בודד שם. אף אחד לא באמת יכול היה להבין את מה שאיבדתי ומאוד קשה לתקשר את זה מול עולם שלם שהחיים שלו המשיכו כרגיל. הייתי חייב לפנות פנימה, לחפש תשובות אחרות, הרבה מהשירים נולדו מהקושי הזה".
וכך, על מיטת בית החולים, התחילו החברים הקרובים לכתוב ולהלחין שירים, חלום ילדות שלוי הצליח לממש יחד עם אטיה. “אחיו מורן היה כותב שירים יפים ולירון היה מלחין אותם״, מספר לוי. ״זה היה פשוט יפה. שירים יפים. הבנתי את הפוטנציאל מגיל צעיר ואמרתי לו, לירון, זה טוב! בוא נקים להקה‘״. אטיה מספר שהוא לא היה שותף להבנה הזו מההתחלה ומוסיף תוך כדי התבדחות קלה שיש ביניהם פער בנושא הזה, ממש עד עצם היום הזה. "מגיל 16 אנחנו עם הפער הזה. אני שונא להופיע וגלעד פורח, מבסוט. רק תנו לו להופיע ולשיר ושהפנס יהיה עליו. אני לא רציתי כלום. הוא זה שאמר 'בואו נעשה'".
משם הדרך הייתה סלולה, וארבע שנים לאחר התאונה הוציאה הלהקה שלושה סינגלים ראשונים ולאחר מכן את אלבומה הראשון, "מעל המים", שבו מופיע גם שירם המיתולוגי "יסמין". מאז הלהקה תפחה לכדי שישה חברים, והוציאה ארבעה אלבומים נוספים, והאחרון שבהם יצא בפברואר. אטיה מספר שמאז 7 באוקטובר נודע להם שדווקא בתקופה האחרונה קהל המאזינים מוצא נחמה עוד יותר גדולה בשירים שלהם. "פתאום קיבלנו מייל מספוטיפיי שדווקא בחודשים האלה, לשירים שלנו הייתה קפיצה של 30 אחוז בהאזנות, שזה מטורף. זה הזכיר לנו עד כמה מוזיקה היא לא רק מקום של שמחה, אלא גם מקום של עזרה, חיבור ושיחה פנימית". אטיה מספר שהמשמעות הנוספת המוענקת בימים אלו לשירים שהם כתבו מצליחה להפתיע ולרגש אותם כל פעם מחדש.
אילו מקרים לדוגמה?
"הייתה אישה שעבדה בדפוס בארי ונרצחה ב־7 באוקטובר, והדבר האחרון שעשתה לפני שסיימה את המשמרת היה לכתוב את השיר שלנו 'שיר־לי' ולהשאיר אותו בעמדה שלה". הם גם מספרים שאחד משיריהם גם חרוט על מצבתו של אריק פרץ, שנסע עם בתו רות למסיבה ברעים ורק לאחר שבועות ארוכים ומורטי עצבים, הם נמצאו ללא רוח חיים. "הלכנו לשבעה ואלו באמת רגעים ממוטטים", מספר לוי. "לא יוצא לי הרבה לשיר ולבכות. אבל לשבת עם ההורים שמסתכלים לך בעיניים, בזמן שאתה שר לילד שלהם והם מתחילים לבכות, ואני מתחיל לבכות, אלה פשוט רגעים הזויים שבהם אנחנו מנסים גם לתת רגע של שקט ואולי גם להעניק קצת נחמה“.
אטיה: "פתאום קיבלנו מייל מספוטיפיי שדווקא בחודשים האלה, לשירים שלנו הייתה קפיצה של 30 אחוז בהאזנות, שזה מטורף. זה הזכיר לנו עד כמה מוזיקה היא לא רק מקום של שמחה, אלא גם מקום של עזרה, חיבור ושיחה פנימית"
זה בטח מתיש ללכת לכל כך הרבה לוויות ושבעות מבלי לעצור לרגע?
אטיה: "אני אומנם לא מצליח לישון הכי טוב, בגלל המחשבות. הסיפורים האלה משפיעים עליך. ולמרות זאת אני מרגיש שאין אפשרות אחרת. זו זכות מאוד גדולה שמישהו, ברגע הזה, רוצה שתבוא ותשיר לו שיר שלך שהיה חשוב לקרוב אליו". גם לוי, תושב העוטף, משתף שהוא מרגיש חוסר מנוחה בשעות הלילה ומספר שאחת לשעתיים הוא מוצא את עצמו קם מהשינה ובודק שאשתו ובנו ישנים בשלווה.
הלהקה עתידה להופיע ב־28.12 בבית מזי"א בירושלים במסגרת הפסטיבל היהודי לאומנויות הבמה, בהופעה שתאחד את חברי הלהקה המפוזרים ברחבי הארץ ונועדה להביע תמיכה בתושבי עוטף עזה. "באמת שכבר חודשיים שלא בא לי לעשות כלום חוץ מלהתגייס למען המצב", אומר אטיה. "לא לעבוד, לא לעשות מוזיקה, שום דבר. לא בא לי על אסקפיזם בכלל. פשוט הגיע שלב שהבנתי שאני לא יכול להמשיך ללכת בשביל הזה כי הוא לוקח אותי למקום לא טוב. ההופעה הזאת היא הזדמנות להחליט שאני מנסה לעזור גם לעצמי במצב הזה. שגם אני בוחר בחיים. הרגשתי בנוח איתה בגלל שכל הפסטיבל קשור למה שאנחנו עוברים בתקופה הזו והרגשתי שזה הדבר הנכון להתחיל בו אחרי כל הלוויות".
לוי, שבימים אלו שוהה עם אשתו מיכל ובנו איתן בן הארבע במלון מפונים בחדרה, זוכר לפרטי פרטים את בוקר שבעה באוקטובר שאליו התעורר בבעתה בביתו שבקיבוץ יד־מרדכי.
"קמתי בשש וחצי בבוקר מאזעקות, הערתי את אשתי ונכנסנו עם הבן שלנו לממ"ד. עשר דקות אחר כך כבר התחלנו לשמוע צרורות ירי", הוא מספר. "אני שירתי במילואים בארבע מלחמות ושמרתי במסגרתן בגבולות, ואף פעם לא שמעתי ירי כל כך קרוב אליי. במקביל אני רואה סרטונים בטלגרם של מחבלים שנמצאים בשדרות. אני מסתכל על מיכל ואומר לה 'תקשיבי זה פה. הם פה'. לקחתי סכין מטבח וניסיתי לנעול את החדר ואת הדלת, הבית שלנו נבנה ב־48', ככה שהוא לגמרי פרוץ. למזלנו בקיבוץ שלנו קרה נס גדול ובזכות ארבעה לוחמי מג"ב ועשרה לוחמי ימ"מ שחיסלו בין עשרים לשלושים חמאסניקים, ממש על גדרות הקיבוץ“. בשש בערב החליטו גלעד ומיכל לברוח מהקיבוץ, בלי לדעת לאן. "ראינו שכנים שלנו מתארגנים ליציאה והם הסבירו לנו שאפשר לצאת דרך כביש 4. הם אמרו לנו לכסות לילד את העיניים לפני היציאה ובאמת בדרך החוצה היינו עדים לכל הרכבים השרופים". רק אחרי שיצאו הבינו שעדיין יש סיכוי שייתקלו במחבלים בדרך. "ראינו מסוק שטס עשרה מטרים מהקרקע בלי אורות. אמרתי למיכל ללחוץ על הגז, ולא לעצור לאף אחד, חששתי שנתבלבל בין חיילים למחבלים. מהרגע שעברנו את אשקלון, חזרה הקליטה ועדכנתי את המשפחה שאני בחיים".
אטיה, שהתעורר לאזעקות בביתו באשקלון, מסביר שבשל מצבו הפיזי הוא בדרך כלל לא מספיק להגיע לממ"ד בפרק זמן קצר של 30 שניות: "אני לא נכנס להרפתקה הזאת כי יש יותר סיכוי שאיפצע בניסיון להגיע למרחב מוגן בדרך". אבל בשמחת תורה, אחרי ששמע את האזעקה השנייה, השלישית והרביעית הוא החליט בכל זאת לעבור לממ"ד. "שם בעצם התחילה ההבנה אצלי של כל מה שקורה. במקביל עלו לי מחשבות על כל החברים והמשפחה שנמצאים בעוטף. אחי גר בזיקים, אחותי בכרמיה, גלעד ביד־מרדכי. כל הסיטואציה נשמעה לי כל כך לא הגיונית. רק ב־11:30 אמא שלי התחילה לספר על אירוע ביטחוני שקרה במסיבת טבע ברעים. פשוט לא הצלחתי לדמיין שזה מה שקורה. פתחתי חדשות, אנשים עלו לשידור ובכו ואתה לא מאמין שזאת הסיטואציה ואם היא אמינה בכלל. לא יצאתי מהממ״ד במשך כמה ימים. ישנתי שם, קמתי שם ואכלתי שם. לא יכולתי לעשות כלום. היה פחד קיומי. כל רעש מהרחוב, כל פעם שהכלבים שלי יצאו בנביחות, הייתי בטוח שזהו, 'מישהו בא'. ואזעקות, אזעקות ועוד אזעקות. נפילות 50 מטר מפה, 100 מטר מפה. בלי הפסקה, זו העיר הכי מטווחת בארץ״.
אטיה מספר שבימים הראשונים לאחר האסון אפילו לחם לא היה בהישג יד. "אנשים בקבוצות וברשתות החברתיות חיפשו דרך להשיג מוצרי צריכה בסיסיים כמו לחם או חלב, אבל בגלל שהכול היה סגור פשוט לא היה כלום. הבנתי שגם בשביל השפיות שלי אני צריך לעשות משהו ולכן קניתי עשרה קילו קמח, הכנתי לחמים וחילקנו אותם לכל אשקלון. הבנתי שזה הדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי. לא להתעסק כל הזמן במה קורה ופשוט לעזור לאחרים".
אטיה ולוי חוו מספר אבדות גם במעגלים הקרובים להם. בזמן שאטיה בוחר לספר על שחף ניסני, אחותו הקטנה של חבר ילדות, שנפלה בעת שירותה כתצפיתנית בנחל־עוז, לוי בעצם מגלה לראשונה את האבדה. "ערב קודם, ביום שישי, היא כבר עשתה פריסת פרידה. ביום ראשון היא הייתה אמורה לצאת לחופשת שחרור, זה היה היום האחרון שלה בצה“ל". בזמן שלוי מעכל את החדשות, אטיה מספר שבמשך שמונה ימים הייתה אי־ודאות לגבי גורלה. "רק בסוף השבוע הארוך הזה הודיעו להם על כך שהיא נרצחה, ובהמשך מושיקו אחיה גם הראה לי את השיחות האחרונות אתה מאותו בוקר שחור". הוא מבקש גם להצביע על נקודה שחוזרת על עצמה, שאליה נחשף כל פעם מחדש כששמע על הרגעים האחרונים של הנופלים והנרצחים. "זה קטע כי זה באמת סיפור שחוזר על עצמו. מהאנשים שהיו במסיבה, מאנשים בממ"דים וגם משחף אחותו של מושיקו, ובעצם מכל האנשים שהבינו שזה הסוף. 'אני אוהבת אתכם', זה מה שהם השאירו אחריהם. זה פשוט גדול מהחיים".
לוי, שבמקביל להיותו סולן בלהקה גם עוסק במסעדנות ובעל עסק בתחום, בחר לספר על איתי מורנו ז"ל שמלצר יחד עם גל אשתו במסעדה שבבעלותו. "איתי היה הבחור הכי חמוד בעולם. הוא בדיוק היה בהכשרה שלו בשירות המדינה, נשוי טרי כזה. הוא וגל היו הזוג הכי מקסים בעולם״. לוי מספר שבתחילת המלחמה מורנו היה בעיצומו של תהליך קבלה לשירות בביטחון המדינה. נתנו לו את הבחירה אם להמשיך את התהליך או להתגייס למילואים והוא בחר ללכת למגלן כי ידע שחסר להם נגביסט, ובתפקיד הזה הוא נפל. "נודע לנו בהמשך שמחבלים קפצו עליהם בזיקים וזה היה ממש יום אחרי שברחנו מהקיבוץ. כנראה מחבלים התחבאו שם ממש בזמן שעברנו בשבילים האלה".
אטיה: "אני מבטיח שאני הולך להיצמד אל כל פצוע שיישאר בכיסא גלגלים ולנסות לעזור לו. אלו דברים שלי היו ממש חסרים. אני בטוחה שאוכל לעזור וכמובן מקווה שזה יקרה כמה שפחות"
אטיה ולוי הלכו לבקר בבית החולים את אוהד, אחד מחבריו של איתי מורנו שנפצע באותה היתקלות. "פגשנו את אוהד כי שמענו שהוא אוהב את השירים שלנו. הבנו אחר כך שהוא היה עם איתי, ממש ברגעים האחרונים שלו". הביקור הזה, הם מספרים, היה הראשון משורת ביקורים ארוכה של פצועים בבתי החולים שהם ממשיכים עד עצם היום הזה.
"אני יודע שהם עתידים לעבור תהליך ארוך״, אומר אטיה. ״ואני מוכן ללוות חיילים שעברו פציעה דומה לשלי. פשוט כרגע אנשים עדיין לא יודעים עם מה כל אחד מתמודד, יכול להיות שהם יישארו בכיסא גלגלים, ויכול להיות שלא. זה ממש השלב הקריטי, חצי השנה הקריטית הזו שבה מתברר גודל הנזק, ככה זה בפציעות שדומות לפציעה שאני עברתי – אין לדעת עדיין. ברגע שמישהו ידע שיצטרך לשבת בכיסא גלגלים, אני מבטיח שאני הולך להיצמד אליו ולנסות לעזור כמה שאני יכול, כי אלו דברים שלי היו ממש חסרים. אני כמובן מקווה שזה יקרה כמה שפחות, אבל חשבתי על זה הרבה ואני בטוח שאוכל לעזור“.
אטיה בוחר לסיים בנימה אופטימית: ״מה שבן אדם עובר בשיקום זו חוויה עוצמתית. בתקופה הזו יש הרבה חיבור למשפחה שלך, לחברים, חיבור לחיים. אתה פתאום מבין איזה מזל זה שפעם יכולתי ללכת. זו הזדמנות למסע רציני פנימה, מעבר לקושי הפיזי".
