הילה סעדה הייתה זקוקה לשיחת סמול־טוק די מתמשכת לפני שניגשנו לריאיון. "את מדברת איתי ואני אומרת מה, רגע? איפה שיחקתי, מה היה?" כן, מוזר לה להתראיין עכשיו. החיים עצרו מלכת ב־7 באוקטובר, ופתאום היא מוצאת את עצמה חוזרת לנוהל צילומים וראיונות, עם עלייתה לשידור של סדרת הנוער החדשה בהשתתפותה, "בני מצווה", המשודרת בכאן 11. הסדרה עוסקת בחבורת ילדים שמתגוררים ביישוב דתי וחוגגים את שנת המצווה שלהם. אביתר וטוהר הם אח ואחות שנולדו באותו תאריך בהפרש של שנה, שמתקיימים ביניהם יחסים של אהבה אבל גם של קנאה ותחרות. כשהמשפחה נקלעת לקשיים כלכליים, האם (חן אמסלם־זגורי) מחליטה שהאחים יחגגו בר־בת מצווה ביחד כדי לחסוך בעלויות. העלילה מתרחשת על רקע תעלומה מסתורית שמתרחשת ביישוב, כאשר ספר התורה היקר והנדיר של בית הכנסת נגנב, ופרס כספי גדול מובטח למי שימצא אותו. טוהר, אביתר, חבריהם ואחיהם יוצאים להרפתקה בניסיון למצוא את הספר. חלומות, מאבקים פנימיים, תהליכי התבגרות ואפילו קונפליקטים הלכתיים כמו קריאת נשים מתפתחים תוך כדי העלילה.
"אני משחקת שם את רינת, אמא של הלל", מספרת סעדה, "ילד מקסים, ההורים שלו עברו לארצות הברית ואביו שקע בחובות ונשאר שם. האם חוזרת לארץ איתו ועם כל ההתמודדות שכרוכה בזה". זו לא הפעם הראשונה שהיא משחקת אם יחידנית. גם בסרטו של חיים בוזגלו, "שער הפרחים", שיחקה אם שבעלה בכלא.
בכל פעם משאירים אותך לבד.
"כן. אלה הדמויות שלי", היא אומרת בחיוך, "זהויות מגוונות".
זו סדרה על ילדים מהציונות הדתית. איך התחברת אליה?
"אני עצמי באה ממשפחה מאוד דתית. לאמא שלי יש אח סופר סת"ם ואח שהיה מנהל ישיבה, וגם במשפחה הגרעינית שלנו אנחנו מאוד מסורתיים, אז זה לא חדש לי. אבל מבחינתי הסדרה הזאת עוסקת ביחסים והדמות שלי מדברת על קשר של אמא ובן. אמא שצריכה לגונן על הילד שלה כי האבא בעצם נעלם, אז מבחינתי זה בכלל קשור לעולמות החינוך. כשאת מקבלת תפקיד, את מנסה להבין מה הפנימיות, מה המהות של מערכת היחסים, כל השאר זה מסגרת.
"בכלל, זו סדרה שדווקא בתקופה הזאת מנסה לתת אור קטן לילדים, סדרה מלאה באהבה שנוצרה כדי להביא לקירוב לבבות. איזו זכות יש לנו כיוצרים ושחקנים לתת דרכה לילדים תכנים משמחים ומקרבים שיכולים למלא אותם, את הלב ואת הראש שלהם, באהבה ובערכים".
איך את מתכוננת לתפקיד?
"לכל תפקיד אני מתכוננת באופן שונה. אני יושבת עם הטקסט ומנסה להבין קודם כול מי הדמות, מה יש בעולם הפנימי שלה, מה המהלך שלה? מה הרצון שלה? אני מנסה להשקיע כמה שיותר בפנימיות של הדמות, כדי להבין מה אני צריכה להביא כדי להיות היא וכך כל השאר יצא באופן טבעי ויהיה אמיתי. בבני מצווה למשל, חשבתי איזה סוג של אמא אני בוחרת לשחק, מה היא רוצה לתת לילד, מה הרצונות של אותה אמא? היא רוצה לשמור על שלמות המשפחה, למרות שהיא נקרעה. ואז ניסיתי להביא את הלב הזה. אני יושבת הרבה עם הטקסטים, וגם עושה שיעורים פרטיים עם המורה שלי לפעמים, כשצריך. אני די חנונית בקטע הזה. במלכת היופי של ירושלים למשל באתי עם קלסר ענק כי זה היה תפקיד ענק. למדתי שיעורי לדינו וגם דיברתי בטורקית בשבילו".
שחקנים צריכים זיכרון ממש טוב.
"נכון. ולפעמים אני לא בטוחה שיש לי את הזיכרון הזה, אבל אני לומדת המון. לפני סדרה יש ימים שלמים שאני יושבת על הלפטופ בבית או בבית קפה ומשננת טקסטים. אני לא מאלה שקוראים פעם אחת ויודעים בעל פה, ממש לא. אבל זאת העבודה הקלה. העבודה הקשה היא להיות נוכחת כשיש אקשן, ולהיות מחוברת לעצמך ולבחירות שבחרת בתוך הדמות, כדי שבסוף מה שאת עושה יגיע לצופים והם יתחברו לדמות ולקשיים שהיא עוברת".
"'להיות איתה' זו סדרה שהגיעה ל-30 אחוז רייטינג, ונסה הייתה דמות שגררה אחריה הרבה הדים. אבל לקח לי זמן להבין שאוהבים אותי ומתכוונים אליי. היום זה כבר יותר טבעי לי"
את החוויה על הסט היא מתארת כמרגשת. "תמיד רציתי לשחק בכאן 11, כי הם עושים טלוויזיה איכותית. גם שמחתי מאוד לעבוד שם עם יעקב כהן, יש לנו היסטוריה ביחד. שיחקתי בעבר את הבת שלו בסלאח שבתי וגם הוא בן מגדל־העמק, כמוני. הוא מכיר את אבא שלי מילדות. בכל פעם שאני מקבלת תפקיד חדש אני מבינה עד כמה הכול מאוד רוחני, ועד כמה אם בוחרים אותי לתפקיד מסוים, יש לו משמעות".
זה מעניין, אף פעם לא שמעתי שחקנים שמתייחסים למשחק בצורה הזו.
"זה כבר שנים ככה אצלי. ברגע שמצאתי את החיבור הרוחני למה שאני עושה, קיבלתי עומק הרבה יותר גדול. אם מסתכלים על סיטואציות בחיים רק בפן הגשמי, זה חבל, כי אז רואים את כל מה שקורה קצת בצמצום".
סעדה גדלה, כאמור, במגדל־העמק. בת לשני הורים שעוסקים בחינוך, השנייה מארבעה ילדים. כבר מגיל ארבע הראתה התעניינות בעולמות המשחק והבמה. "אהבתי להופיע. הייתי שרה שירים, הולכת להמון חוגים, נוסעת למחזות זמר, מצטלמת עם שחקנים, וההורים גם תמכו בזה. אבא שלי חובב צילום, והוא היה מסריט אותי כל הזמן".
היא שירתה בעוצבת אדום ליד אילת וטסה פעם בשבוע כדי ללמוד משחק בסדנה בניסן נתיב. לאחר שחרורה למדה שלוש שנים בסטודיו למשחק יורם לוינשטיין ומאוחר יותר גם למדה בימוי בסמינר הקיבוצים. הכישרון זוהה והיא החלה לקבל הצעות לתפקידים בתיאטרון (״מרי לו״) וגם בטלוויזיה ובקולנוע (״ביקור התזמורת״, ״הבורר״) הפריצה הגדולה שלה לתודעה הישראלית התרחשה אחרי התפקיד הבלתי נשכח שעשתה ב"להיות איתה" בתור ונסה, חברתו הנבגדת של עמוס (אביב אלוש). כיום היא מככבת ב״מלכת היופי של ירושלים״, סדרה שנמכרה לנטפליקס העולמית.
"רק עכשיו חזרנו להצגות בהבימה. לא הייתה לנו שום שגרה. היה לי מוזר בהתחלה לחזור, אבל הרגשתי איזושהי יראת קודש כשאני עולה לבמה, כמו לידה מחדש"
הקהל מצליח לעשות את המעבר בין הדמויות שלך למציאות או שהוא משליך לפעמים מהאופי של הדמות עלייך?
"מה זאת אומרת לא הצליחו לעשות את המעבר בין התפקיד למציאות? מצוין, אני שחקנית, זה כל הכיף, להגיע עד אליה. אני לא מתעסקת בתוויות, זה לא מעניין אותי. אני חיה את חיי המלאים. אני גם בטוחה שאנשים אינטליגנטים, שהם יודעים שהשחקן משחק דמות, הם לא טיפשים. בכל אופן, אני ממש לא מתעסקת בזה וגם לא הרגשתי את זה".
היה קשה להתרגל לזה שאת מוכרת בכל מקום?
"זה היה בעוצמות גבוהות מאוד. 'להיות איתה' זו סדרה שהגיעה ל־30 אחוז רייטינג, ובאמת ונסה הייתה דמות שגררה אחריה הרבה הדים. אבל חד־משמעית לקח לי זמן להבין שאוהבים אותי ומתכוונים אליי. היום זה כבר טבעי לי יותר. אני אוהבת אנשים, אני אוהבת להקשיב למה שיש להם להגיד.
"אחרי ש'מלכת היופי' נמכרה לנטפליקס התחלתי לקבל תגובות גם מרחבי העולם, זה מהמם בעיניי. ואם אני חוזרת לפאזה הרוחנית, אני מרגישה שאני כלי ביד היוצר. השם יתברך נתן לי כישורים, ואני מנסה להשפיע באמצעותם".
את יודעת, אני שמה לב שנותנים לך לשחק תפקידים מגוונים. לפעמים את אישה צעירה, לפעמים אמא.
"בדיוק אתמול שלחו לי מהסוכנות הצעה לאיזה דמות, והיא הייתה קצת יותר מהגיל שלי. אמרתי לה תקשיבי, אני לא יודעת, יש מצב שזה לא מתאים. והיא אמרה שבכלל לא מתייחסים לגיל אלא למהות של התפקיד. במלכת היופי של ירושלים אני מתחילה כילדה בת 17 ומסיימת כאמא בת 35".
חוץ מהקריירה במשחק, סעדה מקפידה גם ללמד תיאטרון בבית ספר עמל ליידי דייויס בתל־אביב.
זו בחירה מפתיעה.
"אותך זה מפתיע, אבל אני גדלתי בתוך משרד החינוך כל החיים. האחיות שלי מורות, רוב המשפחה שלי עוסקת בחינוך, אז לי זה היה טבעי".
איך התלמידים מגיבים כשאת נכנסת לכיתה?
"בהתחלה הם קצת מתלהבים. אני נותנת להם המון מקום לשאול שאלות, יש אצלם המון סקרנות, במיוחד הילדים שיש להם זיקה לעולם המשחק ורוצים לעסוק בזה. אני מספרת על עולם המשחק, על הסטים. אנחנו לומדים תיאטרון ואני נותנת להם את סט הכלים שיש לי.
"אני רואה בזה ערך מאוד גדול", סעדה מדגישה, "כשילד עולה על הבמה את רואה את הנפש שלו, את רואה את הקשיים שלו, את רואה את החוזקות שלו. התפקיד שלי הוא לחזק אותם, שהם יאהבו את עצמם ויאמינו בעצמם ויראו עד כמה השמיים הם הגבול. לי זה נותן המון משמעות ואיזון. במקצוע הזה, אם את לא מוצאת את הערך המוסף ואת המשמעות, הוא יכול להיות מאוד שטוח".
הימים שאחרי הטבח היו קשים מאוד עבורה. "בחודש הראשון לא תפסתי שום תפקיד. הייתי הרבה בצפון אצל המשפחה, עד שהתחלתי לעכל מה קורה. אחר כך זה הכה בי מאוד חזק, היה לי קשה מאוד, לא נרדמתי בלילות. אני לא יכולה להסביר אבל אני בטוחה שכולם ככה, כן? התחלתי לראות שיעורי תורה של הרב יאשיהו פינטו, הוא משדר ממנהטן ובארץ זה יצא בשתיים בלילה. אז בלילות הייתי נרדמת עם זה.
"כשהצלחתי להתרומם ולהיות שם בשביל אחרים, הלכתי לבקר עם אחותי הקטנה במתחם של שורדי הנובה. חילקנו להם ספרי תהילים קטנים ודיברתי איתם קצת. את רואה נערים ונערות, יפים ויפות, אני לא יודעת אפילו להסביר את התחושות, זה היה מטורף. יש כאלה שישר סיפרו את הסיפור שלהם לפרטי פרטים, זו כנראה הדרך שלהם להתמודד, ויש כאלה שמדברים באמצעות העיניים. שאלתי מישהו 'מה שלומך?' והוא ענה לי, 'יהיה בסדר'. ואת רואה את הכול בעיניים שלו. את רואה את הקושי ואת כל מה שהוא יצטרך לעבור כדי להחלים מהדבר הזה.
"לפני המלחמה הייתי אמורה להשתתף באירוע גאלה של התרמה לחיילים שעמותת בלב אחד מפיקה כל שנה בניו־יורק. לרגע זה ירד מהפרק, ואז אמרו טוב, דווקא בגלל המצב, ודווקא עכשיו, והחליטו לקיים את זה. הם ארגנו הכול תוך שבועיים ושאלו אותי אם אני מוכנה להגיע. אמרתי שבטח. בערב הגאלה פגשתי הרבה אנשים מהקהילה היהודית, הם כל כך הודו לנו שבאנו, ואני הודיתי להם שאני בכלל שם, אפשר היה להרגיש את הערבות ההדדית. אני חושבת שזה היה אחד הערבים היפים ביותר שהייתי בהם, כנראה גם בגלל העיתוי והחיבור".
קשה לפספס את זה עליה. סעדה היא אדם רוחני מאוד. אחת לכמה משפטים היא מזכירה איזה שיעור ששמעה, איזה רב שהייתה אצלו, או את הרגע שבו עברה על כל ספר דברים לפני החג סתם כי הרגישה צורך. הלך הרוח הזה מלווה אותה כבר לא מעט שנים, עוד מהימים שבהם התחילה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. "הלכתי לשיעורי תורה ורוחניות וקבלה, ומאז זה מלווה אותי לאורך כל הקריירה שלי. אני מרגישה שגם המצב שאנחנו עוברים פה עכשיו בארץ מביא להתעוררות רוחנית מדהימה. אני חושבת שכולם מרגישים ככה, לא משנה אם אתה דתי או חילוני, מרגישים את הערבות ההדדית ממש־ממש חזק, אי אפשר שלא להרגיש את זה".
ואיך הרגשת לפני כן, כשהעניינים בארץ סערו והגיעו לשיא?
"אני מודה שבאופי שלי אני בן אדם של שלום ואופטימיות, לא הייתי בתדר הזה. כמובן שראיתי מה מתרחש, אני לא מנותקת, אבל לא הייתי מעורבת. את יודעת, בלילה שבין חמישי לשישי, ערב שמחת תורה, חלמתי חלום. סבתא שלי באה אליי בחלום, עם העיניים הכחולות שלה, והמבט שלה היה מאוד עצוב. והיא אמרה לי בחלום 'יום שבת, יום שבת'. קמתי ביום שישי עם תחושה מוזרה, חשבתי שאולי זה משהו שקשור לבריאות. אבל לא סיפרתי על זה לאף אחד, חוץ מלאחות של אבא שלי. בערב היינו אצל ההורים שלי לארוחת שישי, ובבוקר קמנו למה שקרה. יכול להיות שזה היה באמת משהו נבואי. קטונתי, אני לא יודעת. אני מספרת את זה עם ענווה, אבל זה מטורף".
את עובדת בתעשייה, בעולם שיכול להיות חומרי, תחרותי מאוד, ויש בו גם אינטריגות. איך את מתמודדת עם זה?
"זו שאלה שאני נשאלת הרבה אבל אני לא רואה את זה ככה. אני לא חיה את התחרותיות, אני פשוט חיה. ולא כי אני רוצה להוכיח משהו, מבחינתי זו באמת זכות גדולה להיות במקצוע שעוסק בנפש האדם. התחרות שלי היא רק עם עצמי. עם מי אני יכולה להתחרות? כשאת מביאה את עצמך ואת הנפש שלך, את הקול שלך ואת הלב שלך, אין פה באמת תחרות".
איך את מגיבה כשאת לא מקבלת תפקיד?
"באהבה גדולה. ברור שבגיל עשרים לקחתי דברים אחרת, הייתי יותר סוערת ובועטת. גם היום אני יכולה להתבאס אם אני לא מקבלת משהו שאני רוצה, אבל אני יודעת שאם אני מקבלת משהו, אז שם אני צריכה להיות. ומכיוון שאני מאמינה שממילא הכול רוחני, אז זו בחירה של השם להציב אותי במקום מסוים ובמקום אחר לא.
"בצילומים של העונה השנייה של מלכת היופי של ירושלים חוויתי פרידה, והיה לי קשה במיוחד לשחק. זו הייתה תקופה שבה החיים האישיים נכנסו לכל מה שעשיתי וחוויתי קושי גדול. היה לא פשוט, אבל למזלי יש לי המון אנשים טובים סביבי שהם חברים טובים ועזרו לי. בכלל, מאוד נקשרנו שם על הסט. אין, זה חברי נפש. אלו אנשים שלא משנה מתי ובאיזה שעה של היום, אם אני אצטרך משהו, הם יענו ויהיו איתי".
באופן דומה היא מרגישה שגם על המציאות העכשווית והכואבת צריך להתחיל להתבונן באופן אחר, ואולי גם להיפרד מתדמיות כוזבות שיש על עולם המשחק. "יש תחושה עכשיו של הזדמנות לריסטארט חברתי. אני חושבת שכדאי להניח את כל התבניות בצד, באמת, זה לא מעניין. בכל פעם שאני מכירה אנשים חדשים בתיאטרון אני תמיד מגלה את הלב שלהם. יש לי המון חברים שמחוברים והולכים לשיעורי תורה, יש גם כאלה שלא, וזה בסדר. אנחנו לא גוף. אנחנו לא בן אדם אחד. אנחנו המון־המון פרטים".
גם עכשיו, בתוך מציאות של אזעקות ומצב ביטחוני מתוח, היא ממשיכה להופיע.
"רק עכשיו חזרנו להצגות בהבימה. לא הייתה לנו שום שגרה. היה לי מוזר בהתחלה לחזור, אבל הרגשתי איזושהי יראת קודש כשאני עולה לבמה, כמו לידה מחדש. אמרתי לעצמי – הקהל הגיע לפה מכל מיני מקומות, חלק אולי חווים אזעקות, מפחדים, מפחדות, והם הגיעו לפה במיוחד כדי להתאוורר ולעבור חוויה קצת אחרת ממה שקורה עכשיו. הבנתי שאני עוד יותר חייבת להיות שם בשבילם, כי הם באו אליי עד לפה. זה נותן איזושהי יראת קודש לבמה ולמקצוע הזה, והלוואי שנזכור את זה תמיד, כי ככה אנחנו צריכים לחיות".
