לקראת סיומה של שנת 2017, בחרנו בעבורכם את חמשת האלבומים שאסור להחמיץ לפני שפותחים את השנה האזרחית החדשה:
Kendrick Lamar – DAMN
יוצר ההיפ הופ המוערך שמחזיר את עטרת הראפ ליושנה
כשנתיים אחרי שהוציא את האלבום הקודם שלו, To Pimp a Butterfly, הפך קנדריק לאמאר לאחד מאמני ההיפ הופ שהמבקרים אוהבים לאהוב. אמנם כבר כמה שנים טובות שהוא נשמע בכל מקום – ממכוניות חולפות ועד מועדונים חנוקי עשן – אבל רק בתקופה האחרונה הוא זוכה לחיבוק עוצמתי מצד מגדל השן. חיבוק כזה הופך להיות הרבה פעמים גם לחיבוק דוב, כי בדרך כלל זהו סימן מובהק לאלבומים אקספרימנטליים ולא תמיד קוהרנטיים.
במקרה של לאמאר, ההייפ לא מעיד רק על מוזיקה לאנינים, אלא גם על כזו שהאוזן הסטנדרטית בולעת בתשוקה והנאה, ולא במקרה. בניגוד לאלבום הקודם, שנטה לכיוונים פחות צפויים כמו ג'אז, ב־DAMN לאמאר חזר במובהק אל מחוזות וסאונד של ראפ, שמביא איתו טקסטים וסאונד שעפים במהירות שיא ופוגעים לך בול בפוני, ככה שגם שיתוף פעולה עם ריהאנה לא ממש מטשטש את ההרגשה.
השנים האחרונות הביאו לא מעט היפ הופ בורגני ושבע למדי שהשכיח את המקום של הראפ הקשוח מפעם. לאמאר הוא כרגע ללא ספק הדמות הכי טובה לצלול איתה בחזרה אל המקומות שבזכותם אנשים נמשכו מלכתחילה אל סגנון המוזיקה הזה ואל מוזיקה שמייצרת תרומה חברתית משמעותית כל כך.
Lord – Melodrama
מסע ההתבגרות של הנערה הכי מוכשרת בשכונה
העובדה שלורד אמורה לחגוג השנה את יום ההולדת ה־22 שלה, גורמת לך לקחת בערבון מוגבל את המוזיקה שהיא עושה או לקנות את המלודרמטית שבשירה שלה. אז למה בכל זאת היא נמצאת ברשימת אלבומי החובה של השנה החולפת? כי היא מצליחה לשטות בך כל כך טוב בעזרת היכולות שלה, שאתה שוכח מהמציאות לכמה רגעים ומוצא את עצמך מתמסר לחומרים שהיא מוכרת.
זה אולי נשמע מגוחך, אבל ממש מרגישים שלורד עברה מסע התבגרות והאלבום הזה הוא השער שדרכו היא יוצאת חדשה לעולם. פופ אלקטרוני לא מצועצע אך גם רקיד, מופשט אך גם מדויק, שחובק בתוכו לא מעט רפרנסים לעולמות מוזיקליים שנעים לשקוע בתוכם.
הטקסט הזה נכתב כמה שעות לפני ההודעה על ביטול ההופעה שלה בארץ עקב כניעה ללחצי ה־BDS. הוא היה אמור להסתיים בכך שאת מבחן המתכונת היא עוברת נהדר, ונותר רק לראות כיצד תשרוד את מבחן הבגרות עם הלחצים שמופעלים עליה לבטל את ההופעה המתוכננת. מעבר לכעס, הביטול מעלה תהיות עד כמה תהיה מוכנה בעתיד להתעמת עם מצבים לא נוחים והאם תלך בדרכו המקושקשת של כריס מרטין, שבגדול בוחר לא לבחור.
LCD Soundsystem – American Dream
האלבום המושלם ששווה לצלול בשבילו אל תוך עולמות אלקטרוניים
כותרת העל של האלבום הזה היא ככל הנראה "אלקטרוניקה", אבל ההגדרה היבשה יותר של LCD Soundsystem – דאנס פאנק – מסגירה באופן מובהק שיש כאן הכלאת עולמות מכוונת ומורכבת. בדומה לקנדריק לאמאר מתחילת המדור, גם ההרכב הזה הוא חביבם של מבקרים, רק שבמקרה הזה קשה לומר שהם הצליחו לייצר אחיזה במרכז המפה, למרות שאין ספק שהפוטנציאל קיים בתנאי שתבואו פתוחים להאזנה.
מאחורי LCD עומדים המתופף פט מאהוני וג'יימס מרפי, שהיה בניינטיז הניו־יורקרי איש סאונד שהתחיל לשחק עם מחשבים וכלים והגיע עד כדי הקמת לייבל תקליטים משל עצמו שמתעסק בתחום. הנוכחות של מרפי במרחב המוזיקלי ש־LCD מייצרים היא אבסולוטית. הוא שר בטונציה חצי־דיבורית והאווירה שהוא מביא למוזיקה נעה בין דארק אייטיז לבין אלקטרוניקה של מסיבות, אבל מהזן המתוחכם ולא של האוס זול וקל לעשייה.
התוצר, ובמיוחד באלבום הנוכחי והדי מושלם הזה, הוא מאוד רקיד, נע באוזן בבהירות ולא עלינו גם מעורר מחשבה. המשפט הבא יישמע אולי קצת בומבסטי, אבל זה האלבום הכי קרוב לדיוויד בואי שהוא לא דיוויד בואי עצמו ששנת 2017 העניקה לעולם.
The National – Sleep Well Beast
קשה להאמין, אבל הנשיונאל סוף–סוף זוכים להכרה של המיינסטרים
השנה נכנסו הנשיונאל לפלייליסט של גלגלצ. זאת אולי אחת הבשורות הכי עצובות ושמחות בו־זמנית שהמאזין הישראלי, שנותן לתחנה הצבאית לשלוט בחיי המוזיקה שלו, יכול היה לבקש לעצמו. עצובות, כי באמת שאין הרכב בסביבה שמצליח להתקרב לעוצמת המלנכוליה שהמוזיקה שלהם מסוגלת לנפק. משמחות, כי אם הייתם אומרים לכל חובב ממוצע של הנשיונאל, אי שם כשהוציאו את האלבום המדהים Boxer, שהשם שלהם יהפוך להיות מוכר יום אחד גם בקרב מאזיני סטטיק ובן־אל – הוא לא היה מאמין לכם.
על אף המוזיקה המאוד מלודית שלהם, היה ברור שהאהבה אל הלהקה הזו לעד תישאר כדיבור פנימי שנטוע עמוק בשולי המוזיקה. והנה, באנטיתזה מושלמת לעולם הנוכחי, דווקא אחרי עבודה קשה של עשרים שנה, הם פתאום מועמדים לגיטימיים להוביל פסטיבלים גדולים בקיץ. היופי הוא שזה לא שהמוזיקה באלבום הנוכחי שונה בהרבה מההיסטוריה של הדיסקוגרפיה שלהם: גיטרות, תופים, מעט פסנתר, אולי קצת יותר ארומה של אלקטרוניקה רדיו־הדית. אך השורה התחתונה היא תמיד שורת המחץ אצלם: שום דבר שמצליח להיות צפוי, שום אקורד או מהלך תופים בנאלי, אבל באופן מפתיע – בדיוק מה שהייתם רוצים לשמוע.
Robert Planet – Carry Fire
הדי–אן–איי הפלאנטי לא הלך לאיבוד
יש אמנים שחרדת הקודש משתלטת עליך כשאתה כותב עליהם, מה שעלול לשבש את הגישה האובייקטיבית כלפיהם. ברור שרוברט פלאנט, סולן "לד זפלין" האגדית לשעבר, נמצא בקטגוריה הזאת, אבל תצטרכו להקשיב לאלבום הנהדר הזה כדי להבין שפלאנט השתחל לרשימה הזאת לא בגלל מניעים היסטוריים.
גם בגיל שבעים, פלאנט ממשיך להישמע נהדר. נכון שעוצמת הקול והמרחקים שאליהם הוא מגיע בשירה שלו לא מפליגים למחוזות תקופת זפלין, אבל לא רק שהדי־אן־איי הפלאנטי לא הלך לאיבוד אלא שהוא נותר משמעותי במיוחד; גם כשהוא בהילוך נמוך יותר, הוא שומר על עוצמות ורגש שאחרים מתקשים להגיע אליהם. כמו באלבום הקודם שלו, גם כעת הוא הקיף את עצמו באנסמבל שלם של כלים שלוקחים את ההפקה של האלבום הזה למסע. לחוששים כמוני – המסע הזה אמנם מספק ארומה של מוזיקת עולם בואכה מדורה מחממת וסוודר צמר עבה, אבל האלמנט הרוקנרולי נותר יציב כשהיה.
