"ירח המרד – חלק ראשון" מתחיל חזק, אם קצת מוכר. אחרי מעט קריינות מבלבלת, המצלמה עוברת מצילום של חללית על רקע כוכבים אל קולקטיב חקלאי קטן על ירח מבודד. אנחנו פוגשים את קורה (סופיה בוטלה), חברה חדשה בקהילה. היא עובדת קשה, אבל לא מוכנה להתחבר באופן מלא עם בני ארצה בגלל עברה המסתורי.
לתוך הסביבה החקלאית השלו הזה נכנס אדמירל נובל (אד סקריין), מנהיג גדוד של חיילי סער המייצג ישות שנקראת "עולם האם". הם דורשים יבולים חקלאיים כמחווה ומשאירים חיילים מאחור כדי לפקח על היבול הבא של העיירה. כאשר החיילים מתחילים לתקוף את תושבי העיירה, קורה ואיכר נוסף (מיכאל הויזמן) עוזבים לגייס כוח לוחם להגנה מפני התעמרות החיילים. עד כאן טוב ויפה.
אלא שמכאן והלאה, הסרט הופך לבלגן מבלבל, עמוס ומגושים של בניית עולם, אקשן משעמם ועבודת אפקטים שאפתנית מדי ומאכזבת, שמתמקד יותר מדי בהצגת "עולם ירח המרד" במקום פשוט לספר סיפור משכנע או קוהרנטי. עיקר הנרטיב מעלה תחושה של חלקו האמצעי של סיפור שנמתח על פני שעתיים, שמסתיים לפני הסוף (אולי מצפים שנמתין עד אפריל, כשיצא "ירח המורד – חלק שני"?). אל דאגה, יש קרב שיא אינטנסיבי בסוף הסרט, אבל הוא גם חסר תמורה רגשית.
הדמויות שנחשפות כאשר קורה נוסעת בין כוכבי לכת ומגייסת מתנדבים מתבררות כחד-ממדיות. ההתפתחות של דמות מרכזית אחת מתרחשת כמעט ללא הכנה וללא הבנה אמיתית של המוטיבציה שלה. מאוחר יותר, דמות אחרת נהרגת לפתע. במקום רגע אינטנסיבי רגשית, הצופים נותרים לתהות: האם הדמות הזו בכלל הוסיפה משהו לסיפור?
הסרט עתיר האפקטים מתקשה להציג באופן משכנע את כוכבי הלכת והחלליות שמופעים לאורך כל הדרך, ולעתים קרובות נראה כמו לא יותר ממשחק מחשב מפואר. ובסצנת האקשן האחרונה האפקטים גרועים למדי, לא טובים יותר מסדרה זולה בדיסני פלוס.
אבל הבעיה האמיתית של "ירח המרד", שסיפורו נלקח ישירות מ"שבעת הסמוראים" – או לפחות המחצית הראשונה של האפוס של אקירה קורוסאווה מ-1954 – היא המבנה. כל עלילה מרכזית בסיפור נשארת פתוחה. הסרט מכין הרבה קרקע אבל לא פותר שום דבר, וכך הוא נותר תלוי ועומד במשך זמן צפייה ארוך למדי.
"ירח המרד" בהחלט נושא לכל אורכו את טביעות האצבע האמנותיות של זאק סניידר – יוצר פופוליסטי שדומה יותר למייקל ביי מאשר לווס אנדרסון: צילומים נרחבים בהילוך איטי; סצנות מלאות בצבעוניות שטוחה שנוצרו כולן במחשב; ויצירות שמרגישות כאילו נתלשו ישר מחוברת קומיקס (סניידר משמש כאן כבמאי, שותף לכתיבה, מפיק וצלם).
במהלך הסרט, כל האלימות הבוטה בהילוך איטי – המשמשת לא כדי להציג אקשן אלא להדגשת תנועה אינדיבידואלית, מה שמונע מהסצנות ליצור הקשר מרחבי כלשהו אצל הצופה – נעשית מתסכלת. כל סצנת אקשן מצולמת באותו אופן, וההלם מאבד מיעילותו ככל שהוא ממוחזר. יחד עם העלילה המשמימה, הסגנון המעיק שלו מוביל לחוויה שאיכשהו מצליחה להיות מצחיקה ומונוטונית בו-זמנית. התוצאה היא ריגוש ללא משקל, התורם לתחושה הכללית של סיפור ללא השלכות שרק מתחזקת במהלך הצפייה.
כדאי להשוות את הסרט ל"מלחמת הכוכבים" הראשון, ממנו לוקח סניידר את ההשראה האסתטית שלו. בכל סצנה מתקבלת ההרגשה כאילו יוצר הסרט מנסה להתעלות על ג'ורג' לוקאס ולספק את מלחמת הכוכבים על סטרואידים. אבל ירח המרד לא עומד במשימה, ולעתים קרובות נראה יותר כמו תמונה של תמונה, חיקוי של סצנות וארכיטיפים אך ללא הלב והקסם של המקור. זהו סרט משולל שמחה וגחמה, מלא ברצינות עצמית מוגזמת. האם היה הורג את סניידר להכניס אפילו בדיחה אחת?
בסופו של דבר, "ירח המרד" הוא כישלון שאפתני. הוא מנסה לתאר עולם עצום ושופע חיים אבל פשוט נראה קטן וריק.
